הוא הסתובב בחדרי חזרות בשוקן מגיל 13. הוא לא הולך לשום מקום
רענן פוגל הקים את ביט 69 בגיל 12 ותוך פחות מדי זמן הגיע לארח את נינט טייב בהופעה בניצנים. עכשיו הוא כבר באלבום הסולו השלישי שלו, שנכתב איפשהו תוך כדי חיפושי דירות ועל תפר המעבר מאלנבי ליד אליהו. בקיצור, כמו כולנו, רק בלי הקטע של נינט
השעון מצלצל ב-6:45, פעם לא הייתי קם כל כך מוקדם. שקט פה ביד אליהו, פעם הייתי שומע "קו 24 לכיוון כרמלית" מתחת לחלון. אני מתארגן בזריז ויוצא לעבודה שלי, שזה אומר לכיוון השכונה הקודמת שגרנו בה, לב העיר. בדרך כלל אני רוכב על אופניים אבל עכשיו קיץ וחם רצח ואין מצב שאני רוכב את זה, כי אני פשוט אגיע רטוב לעבודה. חושב רגע "זה סיק החום הזה, מה נסגר עם האקלים, זה הרבה יותר חשוב ממך" ואחרי רגע אני כבר חוזר לחשוב על עצמי.
– רברס מהיר עם סאונד של טייפ רץ אחורה –
אני בן 12 ואבא שלי מורה לגיטרה. הוא ניסה לדחוף לי גיטרה מגיל קטן אבל לא הבנתי מה הוא רוצה עד שעשו לנו פעולה בצופים על הביטלס, הכי קלישאה שלי. חזרתי הביתה, לקחתי מאבא את כל הדיסקים שלהם ועליתי לחדר. כמה חודשים אחר כך אני כבר עולה עם הלהקה שלי, ביט 69, במתנ"ס הקהילתי בית ברוידא לשיר את השיר הראשון שכתבתי בחיי, "דני מכור לבמבה", אפוס על מפלתו האכזרית של ילד שאהב במבה יותר מדי שנהיה להיט גדול בקרב יודעי דבר באזור בקעת אונו. קצת אחר כך אני הולך לחנות צליל בקניון סביונים ומבקש מהמוכרת מוזיקה עם גיטרות. היא מביאה לי את "משקאות חריפים" של שייגעצ. אני עף. זה בעברית! תוך כמה חודשים הלהקה שלי כבר מקליטה דיסק דמו ותל אביב נכנסת לחיים שלי. בגיל 13 אני מסתובב בחדרי חזרות בשוקן, מופיע בערבי פאנק בפטיפון ובמפעל נעליים בשביל המפעל. ילדות טובה.
אנחנו מחממים את שייגעצ בעיר הנוער בקריית אונו. ברגע של חוצפה או נאיביות של בן 13 אני הולך ליובל מנדלסון בסוף הבלאנס שלהם ונותן לו עותק מהדמו שלנו. חצי שנה אחר כך הוא מפיק את האלבום הראשון שלנו וחצי שנה נוספת אחרי זה כמה שירים מתוך האלבום הזה מושמעים ברדיו, אנחנו מופיעים כהבטחת השנה בטקס פרסי המוזיקה, מופיעים בכל הארץ, משתפים פעולה עם נינט טייב בכפר המוזיקה ניצנים (אביב גפן גונב לנו צ'יפס בבקסטייג' – לא קול), רוק עצמאות, מוטומיוזיק, ווליום כינרת, אייטמים בתקשורת, מעריצות, חתימות והייטרז שאומרים שמתייחסים אלינו רק כי אנחנו מרפדים את הכיסים לתקשורת, כי אנחנו מסביון. יש גם הופעות שזורקים עלינו שיט מהקהל. אנחנו לא מתרגשים, מתחמקים וממשיכים לנגן כמו מאדרפאקרז.
הלהקה הפסיקה פעילות בכיתה י"ב. אני מתגייס ללהקת הנח"ל, מכיר מלא מוזיקאים מוכשרים מאוד, חלקם נהיים חברים שלי פור לייף. אני לומד שם מלא, נהיה מעבד מוזיקלי בלהקות הצבאיות ומשתפשף על חשבון הפז"מ. באותה תקופה יש לי חברה מתל אביב, אני נוסע אליה באוטו ואף פעם אין חניה, אבל אני מוצא כל מיני טריקים. אני כבר רוצה לעבור לעיר הנהדרת והנוראית הזאת. בלימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב אני מכיר את נוגה (היום היא כבר ארוסתי) ואחרי שנה אנחנו רוצים לעבור לגור יחד. מחפשים דירות בפייסבוק וביד2, עומדים בתורים בחדרי מדרגות כדי לראות דירות אשפה במחירים מופרזים, דירות שהמקלחת בהן היא גם מטבח. בסוף מגיעים במקרה לדירה באלנבי 100, פינת מונטיפיורי, עורפית. חשוב עורפית באלנבי. אנחנו מסתכלים דרך החלונות הגדולים, גשם זלעפות בחוץ ומגדל שלום מנצנץ ברקע, אנחנו מביטים אחד בשנייה, מהנהנים ומיד אומרים לזוג שעוזב – "בואו נסגור".
הלילה הראשון הרגיש זר. ישבנו על מזרן על הרצפה ואכלנו קרקרים יבשים. אבל לאט לאט הלכלוך, והשחור על המדרכה ברחובות, ומחוסרי הבית שאתה כבר לומד להכיר את כולם בשכונה, והצפצופים, והריח של הביוב בכניסה לבניין – כל אלו הופכים איכשהו לתחושה של בית. חמש שנים באלנבי 100. נוגה עבדה בגן אנתרופוסופי בפלורנטין ואני ניגנתי גיטרה עם קפה שחור חזק, ערכתי וידיאו, עשיתי סרטים קצרים והוצאתי מוזיקה. ג'סמינו מתחת לבית, חנויות חשמל ומנעולים וספרים יד שניה והסנדלר והכל שבור ונחמד. לחזור בזיג זאג מהתדר, חיים שלמים בקילומטר מרובע.
שכר הדירה המשיך לעלות משנה לשנה, עמדנו בזה, אפילו את הקורונה והסגרים שרדנו שם. אבל בתחילת 2022 הגיע הפינוי בינוי. הבעיה עם פינוי בינוי היא שחייבים את הפינוי בשביל הבינוי. בתקופה ההיא גם כתבתי את האלבום שלי שיצא ממש עכשיו, "פוגל השלישי". השם הזמני שלו אפילו היה "אלנבי 100", אבל זה יותר מדי שם של אלבום היפהופ.
לחפש דירה ב-2022 זה לא כמו לחפש דירה ב-2016. זה היה תסכול גדול והרגשנו שאין לנו מקום בעולם. ברגע האחרון חבר שלנו ראה בסטורי דירה ביד אליהו. אני עומד ראשון בתור בבוקר אחרי, אנחנו משיגים אותה וחותמים. הקלה, העיר לא פלטה אותנו החוצה למרות הכל, רק דחפה אותנו מזרחה. גינות ירוקות ומכולת שכונתית והכל מרגיש תקוע בניינטיז. זה טוב, אני אוהב את הניינטיז. הדירה מתוקה, גדולה יותר מהקודמת, יש פרקט, צבענו קירות בורוד סלמון, בקיצור וייב טוב. אבל גם פה אנחנו יודעים שאנחנו על זמן שאול. כבר שמו שלט מחוץ לבניין שגם הוא מיועד להריסה. אני די בטוח שלא נוכל להמשיך לגור פה בסופו של דבר. אני מקווה שאני טועה. אני בעיקר רוצה לנגן ולכתוב שירים. לא כזה הרבה השתנה מאז שכתבתי את "דני מכור לבמבה" בגיל 12, רק אולי לאלבום הבא כבר יתפלחו רגעים מיד אליהו.
7:30 בבוקר. עולה על האופניים, רוכב למשרד. נו בסדר, אז נזיע קצת.
רענן פוגל ישיק את "פוגל השלישי" בלבונטין 7, שבת (12.11) 20:00. נומקה (נועם סדן) תתארח