"שמונת השנואים": טרנטינו לא במיטבו עם מערבון אלים וסתמי

זה שנים שקוונטין טרנטינו רוצה לעבוד עם אניו מוריקונה, אולי גדול מלחיני הקולנוע, שבשנות השישים הגדיר את הפסקול של מערבוני הספגטי. הוא שיבץ לחנים של מוריקונה (שהורמו מסרטים אחרים) בכל סרטיו מאז "להרוג את ביל", אבל מוריקונה לא התפנה לעבוד איתו. אחרי "ג'אנגו ללא מעצורים" הוא אפילו אמר שטרנטינו ממקם מוזיקה ללא קשר הגיוני ורציף והצהיר שהוא לא רוצה לעבוד איתו, אף פעם (מאוחר יותר אמר שדבריו הוצאו מהקשרם). טרנטינו לא ויתר וב"שמונת השנואים" הוא סוף סוף זכה במבוקשו. מוריקונה בן ה-87 הלחין לו פסקול שלם, כולל אוברטורה שהושמטה מהעותק שמוקרן בארץ, והפסקול הוא הדבר הכי טוב ב"שמונת השנואים". אחרי שנמנע מהלחנת מערבונים יותר משלושים שנה, מוריקונה שב לז'אנר המזוהה איתו יותר מכל, והמארג המוזיקלי שיצר משלב צלילים מערבוניים עם צלילי אימה ומסתורין וניחן בגוון ייחודי שאינו דומה לאלף פסקולים אחרים. במהלך כתיבת הביקורת הקשבתי לקטעים מהפסקול שהועלו ליוטיוב, והתענגתי.

כדרכו, מוריקונה הלחין את הפסקול בהשראת התסריט, וחבל שדווקא זה אינו מהמשובחים של טרנטינו. הדיאלוגים הפעם אינם מחודדים עד הסוף, ויש בסרט איזו תחושת כובד ונדמה שאפשר להבחין בתפרים. זה בעייתי במיוחד בסרט שכל כולו דיאלוגים במרחב סגור. כותרות הפתיחה מכריזות שזה סרטו השמיני של טרנטינו (תלוי איך סופרים), מספר שמהדהד בשמו של הסרט ומנפח את הנרקיסיזם הידוע של היוצר. "שמונת השנואים" מתרחש במערב ארצות הברית כמה שנים אחרי מלחמת האזרחים, וניחן במבנה של מחזה תאטרון. אם בהתחלה נראה שיש כאן הדים של תאטרון אבסורד – על אם הדרך בסערת שלג מתקבצים במקרה כמה גברים שאיכשהו מכירים זה את זה לתוך כרכרה בודדת – בהמשך זה מתגלה כוואריאציה על "עשרה כושים קטנים" (או "עשרה אינדיאנים קטנים" בגרסה האמריקאית), ספרה המהולל של אגתה כריסטי שזכה לשלל עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים.

צייד הראשים ג'ון רות' (קורט ראסל) לכד את המבוקשת דייזי דומרגו (ג'ניפר ג'ייסון לי) וגורר אותה לרד רוק בעבור פרס של 10,000 דולר. הוא חושש שמישהו ינסה לגנוב אותה ממנו, ולכן חושד בכל גבר שנקרה בדרכו. למרות זאת הוא מעלה על הכרכרה ששכר צייד ראשים עמית ולוחם לשעבר בצבא הצפון (סמואל ל. ג'קסון) וגבר נוסף הטוען שהוא השריף החדש של רד רוק (וולטון גוגינס, מהסדרה "המגן"). הסערה מאלצת אותם למצוא מפלט בחנות הסדקית של מיני, שם הם מתוודעים לעוד ארבעה גברים – מקסיקני שטוען שהוא משגיח על המקום (דמיאן בישיר), זקן במדי גנרל צבא הדרום (ברוס דרן), אנגלי מפונפן (טים רות') ואחד שטוען שהוא בדרך לבקר את אמא שלו (מייקל מדסן). אם לוקחים בחשבון גם את העגלון (ג'יימס פארקס) בספירה ראשונה יש כאן תשע דמויות, שכל אחת מהן עשויה להיות לא מי שהיא אומרת שהיא. כמו אצל כריסטי, בהדרגה מספרן הולך ומתמעט, והשאלה היא מי מהגברים זומם לחטוף את דייזי המכוערת מידיו של ג'ון, ולמה. טרנטינו עצמו משמש בתפקיד המספר/תסריטאי, שנדחף לפעמים לסיפור ומחזיר אותנו אחורה, כדי שנבחין במה שלא ראינו קודם.

כמו במערבון הקלאסי "מרכבת הדואר", יש כאן מיקרוקוסמוס של החברה האמריקאית בתקופה שבה מתרחש הסרט, עם הבדל בולט אחד. במערבונים של פעם היו שתי דמויות ארכיטיפיות של נשים – הזונה ואשת האיש החסודה. ואילו אצל טרנטינו האישה היחידה במרחב הגברי היא פושעת בעלת פה מלוכלך ובמהלך הסרט היא הולכת ונעשית יותר ויותר מטונפת ומכוסה בדם (ולא רק). לכן אין כאן מתח מיני מכל סוג שהוא. מה שיש זה מתח גזעי, וחנות הסדקית הופכת לתיבת תהודה של מלחמת האזרחים, כולל חלוקת השטח לאזורי שליטה. האלימות שבהתחלה מופנית בעיקר כלפי האישה האזוקה, הולכת ומתעצמת עד למופע מחריד ומבחיל של ריסוק ראשים.

אבל כל זה נשמע יותר מעניין ממה שזה באמת. אהדתו של טרנטינו לשפה תקופתית ציורית ניכרת גם כאן, אבל יש המון חזרות על אותו דבר, והמשפטים מתגלגלים הרבה פחות טוב מאשר, למשל, במערבון "אומץ אמיתי" של האחים כהן. ההומור מתאמץ ולא מצאתי אף דיאלוג שאני רוצה לקחת איתי. בהתאם, לא כל השחקנים מתמודדים היטב עם הדמויות המוקצנות עד קריקטורה שהופקדו בידיהם. ג'קסון, רות' וראסל, חברים ותיקים באורווה של טרנטינו, נעזרים בשיער פנים מועצם לעיצוב דמויות שכיף להקשיב להן יורקות את המשפטים. ברוס דרן, שבגיל 80 זוכה לגאות חוזרת בקריירה (כולל המועמדות לאוסקר על "נברסקה"), מרשים גם הוא בתפקיד הגנרל הגזען. לעומתם, שלושת בעלי הפנים החלקות טובים פחות. גוגינס, לרוב שחקן טלוויזיה (שנראה גם בתפקיד קטן ב"ג'אנגו ללא מעצורים"), לועס את המילים בעיצוב מודגש מדי של היליבילי. מדסן (שהשיאים בקריירה העמוסה והלא נורא מרשימה שלו הם בעיקר בסרטיו של טרנטינו) חיוור, ולי, שתמיד הפגינה נטייה למשחק יתר, עושה זאת גם כאן.

הסצנות הראשונות בשלג מרהיבות עין, אבל כשאנחנו מסתגרים בתוך החנות ומתחילים לשחק במשחק סלון (זה התרגום של גוגל טרנסלייט ל-parlour game) רצחני בנוסח המאה ה-19, עולה השאלה אם בא לכם להשתתף. חלק מהמהלכים אמנם מפתיעים בהחלט, אבל הדמויות האנטיפתיות לא ממש מעוררות עניין בגורלן.

השורה התחתונה: לא מעורר חשק לצפייה חוזרת