עדי קיסר לא חושבת שהיא קלישאה. ריאיון

ספר השירים הראשון שלה השיג מימון תוך שבוע, הספר השני המתין רק יממה. פגשנו את המשוררת עדי קיסר בכרם התימנים ויצאנו איתה למסע בין מחשבות, בתים ורחובות. לא החלפנו איתה אפילו מילה על מירי רגב. מה תעשו לנו? ריאיון בתנועה

עדי קיסר. צילום: נמרוד סונדרס
עדי קיסר. צילום: נמרוד סונדרס
4 באפריל 2016

איתנו עדי קיסר, 34, משוררת
מקום מפגש שוק הכרמל, 12:00

עדי, לאן הולכים?

"קבעתי איתך במקום הכי המוני בעיר, שזה הכי לא אני. אם יש משהו שמציק לי זה רעש, אבל זו נקודת התחלה טובה לאזור שאני הכי אוהבת בעיר, שזה כרם התימנים".

את גרה שם?

"כרגע אין לי בית, אני נזרקת על ספות", היא אומרת. גם את הבשורה על ההצלחה הפנומנלית של קמפיין ההדסטארט לספר השירה השני שלה – "מוזיקה גבוהה" ("גבוהה במובן של רועשת וגם במובן של גבוה מול נמוך", היא מבהירה) היא קיבלה ככה, על הדרך, בנדודים. העלתה את הקמפיין בצהריים עם יעד של 20,000 ש"ח, הלכה לישון כשחצי מהסכום כבר מומן והתעוררה לגלות שהיעד הושג תוך יממה. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הקמפיין כבר צבר יותר מ־200 אחוז מהיעד שלו – 44,000 ש"ח כבר נאספו מכמעט 600 תומכים. ועוד נשארו לה 20 יום. "לפעמים אני בג'רוז, אצל ההורים שלי. אבל אני אחזור לפה, אין שאלה. הדירה הראשונה שלי הייתה ברחוב גרץ, של חבר מהלימודים, תימני. גרתי אז בנחלאות, למדתי באוניברסיטה תואר שני בקולנוע, והוא פתאום אמר לי: השותפה שלי עוזבת, בואי לגור פה. היינו התימנים היחידים במקסיקו (בניין הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב – ע"ק) אז התחברנו די מהר. לא היה שם עוד מישהו בצבע שלנו. אבל היה אחלה – הרבה אנשים חווים את האוניברסיטה כמקום מאוד לבן, אבל החוג לקולנוע הוא קטן, אינטימי".

יצא לך לעסוק בקולנוע?

"כתבתי הרבה תסריטים, בעיקר קומדיות. זה מצחיק, כי אם משווים את זה לשירה, זה נראה לאנשים מוזר. יש משוררים שמעבירים את ההומור שלהם בשירה ממש טוב, אבל אני עוד לא הצלחתי".

עדי קיסר. צילום: נמרוד סונדרס
עדי קיסר. צילום: נמרוד סונדרס

נג'ארה 3, 12:08

קיסר מובילה אותנו לפתח בניין דו קומתי ישן שעובר שיפוץ אינטנסיבי. "הנה, פה גרתי, הדירה האחרונה שלי בעיר. זה בניין ישן שרצו לשפץ. זה היה המקום המושלם בשבילי – נג'ארה הוא משורר, ולא סתם משורר אלא משורר מזרחי. אין הרבה רחובות בעיר עם שמות של משוררים מזרחים. רבי ישראל נג'ארה. זה הכרם, משוש חיי. אם אני לא גרה פה אין לי מה לגור בתל אביב. מה שאני אוהבת בכרם זה שיש בו וייב של ירושלים. אני מאוד ירושלמית בהוויה שלי, והכרם הוא קצת כמו נחלאות. זה מרכז העולם".

שביל החלב, יחיא קפאח 27, 12:15

נכנסים לשביל החלב, אחד העסקים הקטנים הרבים הפונים לרחובות בנבכי הכרם. קיסר היא בת בית, כמובן, ומסבירה לאיש הזקן מאחורי הדלפק שהיום הוא יצטרך להכין את הקפה, כי היא בריאיון. "בימים כתיקונם אני נכנסת להכין בעצמי, אבל…", היא מתחילה לסייג ומיד שמעון הבעלים קוטע אותה. "את כל הזמן מתראיינת, זה לא חדש. תכיני בעצמך", הוא קובע. את הקפה השחור שלה היא דופקת בשולחן פעם אחר פעם, באובססיביות קלה.
מהצד הסצנה נראית קצת מבוימת. אם היא הייתה מופיעה בכתבת טלוויזיה על קיסר, למשל, היא הייתה נראית כמו תוצר של עריכה מגמתית. מה, אנחנו משחקים עכשיו על כל הקלישאות? "שכונתיות"? "אותנטיות"? אבל באמת שמדי עשרה צעדים עוצר את קיסר תושב אחר של השכונה ושואל אותה אם היא כבר מצאה דירה ומה שלומה.

"כל מה שאני עושה בערספואטיקה, כל הווייב שלי, הוא לא מס שפתיים", היא מתעקשת, "זה לא משהו שאני אוהבת להגיד בראיונות כי זה נחמד. אני אוהבת שכונה, אוהבת קהילה, כשאנשים מכירים אחד את השני. מה זה השטויות האלה של ניכור? לא עשיתי את זה במודע, אבל דרך ערספואטיקה נבנתה קהילה. זה מה שאני יודעת לדבר ולעשות, זה הדיפולט שלי.

"הכרם הוא מהדברים האלה שגורמים לי להאמין באנושות. המקום הזה יושב אסטרטגית, נדל"נית, בנקודה מטורפת. ואת אומרת, איך יכול להיות שבעולם הקפיטליסטי המסריח הזה הכרם מצליח להישאר, איך לא טרפו אותו? ואז את נהיית שמחה שהוא עדיין פה, עם הריח של החילבה. עכשיו יש תהליך מואץ של ג'נטריפיקציה, הכרם הולך להיות נווה צדק. מורידים פה בניינים ובונים פה את מגורי הנובורישים האלה עם ארבע־חמש דירות. יש פה מבוגרים שלא קוראים לנווה צדק נווה צדק. זו המחאה שלהם. הם קוראים לזה שבזי. אז עכשיו זה הסוף של הכרם. כל תל אביב היא קופי פייסט של אותו דבר, אז גם את זה צריך להרוס? הרי נווה צדק זו שכונה שיש בכל מקום בעולם, עוד שיבוט עם החנויות בוטיק המשעממות האלה?",

היא מצביעה בהתלהבות על כמה חוטי חשמל פרומים בפתח אחד הבניינים. "זו לא רומנטיזציה, זה אנושי. אני לא רוצה לגור בתוך קניון. אני הולכת לשבזי וזה מחריד. אני נשבעת לך, וזו לא קלישאה ולא מליצה, שהדברים שאני עוברת עם אנשים שאני פוגשת ברחוב – התקשורת היא כל כך הרבה יותר אינטנסיבית ועמוקה וגם…".

את כל הזמן מתריעה על דברים שאת אומרת שזו לא קלישאה, לא רומנטיזציה.

"אני לא מרגישה שאני נופלת לקלישאות. אני מרגישה – וזה מוטיב מאוד מרכזי אצלי – שכשאני מדברת על דברים, תמיד חשוב לי להיות מאוד מדויקת. כשאני אומרת משהו שהצד השני יכול לתפוס כדבר מסוים, חשוב לי לומר – אבל אל תיקח את זה ככה. זה לא עניין של ליפול לקלישאות. הכרם, למה אני אומרת שזה נשמע כמו רומנטיזציה? חשוב לי שיהיה ברור: זו לא בנאליה. זה לא, אה, יופי, זה מלוכלך. זה אמיתי".

אבל יש את הרגע הזה שבו קלישאה פשוט עובדת עלייך וצריך לשחרר ולהודות בזה.

"כשקלישאה עובדת, מעניין אותי למה היא עובדת. הקלישאה עצמה לא מעניינת, אלא הצעד שאחרי הקלישאה. נגיד, גיאוגרפיה מאוד חשובה לי. אני אובססיבית לים, שזה מצחיק כי אני ירושלמית. מעניין אותי למה אתה יכול להיות במקום הכי יפה בעולם ולהגיד: יו, זה יפה כמו גלויה. קלישאה. אבל מה יש ברגע הזה שאתה באמת מרגיש שהלב שלך נפתח? למה בטבע הריאות שלי מתרחבות, כל האוויר בא אליי? למה זה נהיה רוחני? ואז הקלישאה לא מעניינת אותי. מעניין הלמה. למה? כי זו האמת".

בדרך לים, 13:00

את חשדנית כלפי התקשורת. לפני הריאיון הבהרת לי על מה את לא מוכנה לדבר, "בעיקר לא על מירי רגב". הצבת תנאים.

"נפלה בידי זכות מאוד גדולה לתווך את עצמי, אז אני בוחרת את הבמה. במיוחד שאני בן אדם מאוד פוליטי. זה לא יפה, אל תכתוב תנאים".

בסדר.

"עכשיו אתה הולך לכתוב את זה. זה לא תנאים. אני לא באתי לשחק משחק, אנחנו בני אדם בשיחה. אבל אם אני אישה שיש לה המון דיבור פוליטי וחברתי, וחשוב לי מאוד להיות מדויקת, בטח בדברים האלו, כי הם מאוד נפיצים וטעונים. יש לי במות אחרות לומר את הדברים האלו. אני יכולה לכתוב את זה בשירים שלי ובפייס שיט, ואני אהיה הכי מדויקת ואתה, עם כל הכבוד, לא תערוך את מה שאני אומרת. אם לא הייתי פוליטית בשאר תחומי החיים שלי היה אפשר להגיד שאני מתחמקת, אבל אני לא. אני פשוט מבינה את המגבלה. אני מבינה שלתקשורת יש יכולת ורצון מאוד מוגבלים להעביר את המורכבות הפוליטית שלי. אז למה שאני אתן לאנשים לדברר אותי? אני מבינה את הרצון לשווק דברים בצורה פשוטה וסקסית. הנה עדי, היא מזרחית, היא אישה, היא כותבת שירה, ועכשיו כל דבר מזרחי שקרה, עדי תבוא ותסביר מה קרה. אבל אני גם לא מנסה, עם מה שאמרתי לך, אני מבינה את זה, ועכשיו אני צריכה לבחור. ככה זה עובד. זה מתאים לי או לא מתאים לי להתראיין? רוב הזמן זה לא מתאים לי אז אני לא אתראיין. יש לזה סיבה. זה לא תנאים. אני לא באיזה משחק כוח. אני פשוט מבינה את המגבלות של הדבר".

הטיילת, חוף בננה ביץ' ודרומה לכיוון יפו, 13:15

השיחה הזאת הולכת להרוס לך את כל התדמית הכועסת.

"אני הכל, אבל גם אתה הכל! כולנו הכל", היא מסייגת. אחר כך היא מתנערת מההכרזה הדרמטית הזאת, אבל לקיסר, לפחות בשירים, יש אגו של ראפרית. "אני רובין הוד של מילים, גונבת מהעשירים ומחלקת לעניים", היא כתבה על עצמה ב"קסם שחור", השיר המתנוסס בראש קמפיין ההדסטארט שלה. "ברור שיש בי צדדים יותר דומיננטיים שאפשר לייחס אותם אליי, אבל כמו שאמרנו על התקשורת: המקום הזה, שאני מבינה, אני מבינה למה חושבים עליי XYZ. זה כמו שתגיד לי לאונרד כהן, ירוצו לי בראש הדברים שאני חושבת על לאונרד כהן, ואני אוהבת את השירים שלו ואני חושבת שאני מכירה אותו ושהוא כתב את השירים רק לי ושהוא עשה בשבילי דברים. בעצם אני לא מכירה אותו, והדברים שאני חושבת עליו באופן מאוד טבעי הם חלק ממנו, אבל הם לא הכל".

את מתעצבנת מזה שאנשים חושבים שהם יודעים מי את?

"זה לא תמיד מעצבן אותי, לפעמים זה מצחיק אותי. פעם כתבתי על זה בפייס־שיט, שלפעמים אני סתם יושבת ושותה קפה ואנשים רואים אותי ומחכים שאני אעשה משהו, שאני אתעצבן, אכעס, ואני סתם יושבת שם. אבל אני מבינה את זה, כי הם ראו אותי, או ראו אותי מזוהה עם משהו. אנשים באים אליי באיזו טבעיות שמאוד משמחת אותי, שהם לא מפחדים לבוא ולדבר איתי. אנשים מגיבים אליי. זה יכול להיות 'תדעי לך, ראיתי אותך בטלוויזיה ומאוד אהבתי אותך, אבל בשיר הזה שאת אומרת ככה וככה, זה לא יפה להגיד'".

מה לא יפה להגיד?

"זה היה על השיר 'אני לא יודעת להקריא שירה'. אני אומרת שם 'כי מה זה להקריא שירה אם לא לפתוח רגליים, לחרבן באמצע הרחוב'. ומן הסתם גם על פוליטי, כל מיני 'תדעי לך שאני לא מתחבר לשום דבר מזה', או 'ראיתי אותך, את היית בפרסומת לגזענות'. בסדר. הכל קול".

ומה הייתה התגובה הכי טובה שקיבלת ברחוב?

"מישהו פעם עבר לידי על אופניים וצעק לי, A-WA! אני חולה עליכן! אתן גדולות! תודה!".