החלון ושברו: היצ'קוק, גזלייטינג ואישה מבוהלת בבית גדול

"האישה בחלון" הוא מותחן אפל מ-1944 על גבר שרואה דיוקן של אישה יפהפייה בחלון הראווה של חנות – ומסתבך. האישה בחלון שבסרט החדש "האישה בחלון" אינה זו שצופים בה. היא בעלת המבט. היא זו שמציצה דרך החלון על שכניה וחושבת שהיא רואה אישה נרצחת, כן כמו ב"חלון אחורי". דימוי מתוך הסרט של היצ'קוק מופיע (כשומר מסך) כבר בשוט השישי של הסרט, כך שהמודל הזה חשוף לגמרי. ויש עוד שלל מודלים.

הגיבורה האגורפובית (איימי אדמס) שאינה מעזה לצאת מביתה שבמנהטן, מעבירה את זמנה בצפייה במותחנים אפלים משנות הארבעים – "לאורה", "בכבלי השכחה", "מעבר אפל". סרט שחסר ברשימה הזאת הוא "אורות הגז" מ-1944, שממנו נולד המונח "גזלייטינג" המאוד שמיש בימינו. ההעדר בולט כי כשפסיכולוגית הילדים אנה פוקס מנסה לספר מה היא ראתה, השוטרים והשכנים, וגם בעלה בטלפון, מנסים לשכנע אותה שהיא לא ראתה מה שהיא חושבת שהיא ראתה. משום שהיא אישה בודדה עם חתול שנמצאת בטיפול פסיכיאטרי וצורכת כדורים עם יין היא מסומנת כלא יציבה, וגם היא עצמה מתחילה להתבלבל.

ההצמדות לנקודת מבטה המעורערת, שאמורה להותיר גם אותנו תוהים, הייתה יכולה להיות מעניינת (גם אם כבר לא מקורית), אלא שהסרט לא מצליח לייצר מתח או עניין אמיתי באף אחת מהדמויות. "האישה בחלון" – הפקה של פוקס המאה ה-20 שעלתה בנטפליקס – מבוסס על רב מכר מ-2018 שהזכויות לעיבודו נרכשו כבר ב-2016, לפני שיצא לאור. כלומר, מדובר במה שנחשב לסחורה לוהטת. הסרט היה מיועד לצאת למסכים ב-2019, אבל לפי הדיווחים משהו בו לא עבד, והוא עבר מקצה שיפוצים.

"האישה בחלון" (צילום: יחסי ציבור)

זה לא היה אמור להיות ככה, כי האנשים שעבדו עליו משני צידי המצלמה הם מהשורה הראשונה של הקולנוע ההוליוודי – החל מהתסריטאי זוכה פרס הפוליצר טרייסי לטס (שגם מגלם את הפסיכיאטר), דרך המלחין דני אלפמן, הצלם ברונו דלבונל (חמש מועמדויות לאוסקר), ורשימת הכוכבים – אדמס, ג'וליאן מור, גרי אולדמן, ג'ניפר ג'ייסון לי – כשעל הכל מנצח הבמאי הבריטי ג'ו רייט. 

רייט הוא במאי מוכשר, שנוטה להציף את המסך בשפה קולנועית רהבתנית. הגישה שלו השיגה תוצאות מרשימות בעיבודים לרומנים קלאסיים כמו "גאווה ודעה קדומה", "כפרה" ו"אנה קרנינה" וגם ב"שעה אפלה" על פועלו של צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה. אבל כשניסה את כוחו במותחן האקשן "האנה" נראה היה שזה לא התחום שלו. ב"האישה בחלון" הוא שב ונכנס לטריטוריה שאינה תואמת את יכולותיו, והסרט נראה גנוב מכל הבא ליד, בלי שהוא מצליח לייצר טקסט קולנועי מגובש.

"האישה בחלון" (צילום: יחסי ציבור)

במהלך הצפייה חשתי שאפשר לראות כיצד המוח של רייט עובד. די מהר עשיתי סוויץ' והתבוננתי ב"האישה בחלון" כתרגיל בעיצוב סרט במסורת "אישה מבוהלת בבית גדול". אולי בשל כך לא השתעממתי. יש שם, למשל, דימוי חוזר של פתיתי שלג מסתחררים באוויר הלילה שמוגש כדימוי לסחרור במוחה של אנה, עד שהוא מתגלה כמרכיב בטראומה שסגרה אותה בביתה. יש צילומים של ספירלת המדרגות בתוך הבית עתיר הקומות שגם היא אמורה לשמש בתפקיד כפול כדימוי תודעתי וכרמז לעתיד – אלא שגם הדימוי הזה כבר נשחק בקולנוע אינספור פעמים מאז "M" של פריץ לנג. ניסיון שצלח יותר הוא הצילום של הסצנות מהסרטים הקלאסיים בטלוויזיה שכמו עוטפות את אנה בשנתה. הרגעים האלה בולטים בתוך הטקסטורה הפרומה של הסרט ורומזים למשהו קאמפי יותר.

הבעיה העיקרית היא שהבסיס העלילתי והדרמטי רעועים, ואף אחד מהשחקנים המהוללים אינו מצליח לבנות דמות שמרגישה אמיתית – כולן קונסטרוקציות ריקות (יש לדוגמה סצנה לא משכנעת בעליל שבה אדמס יוצאת לרחוב עם מטריה אדומה, ונראה שהסצנה נמצאת שם רק בשביל המטריה האדומה, ולא לצורך השלמות הפסיכולוגית של הדמות). זה לא רק שאפשר לראות את התפרים, רואים גם את הפיגומים ואת הטיח. 

★★★3 כוכבים
The Woman in the Window בימוי: ג'ו רייט. עם איימי אדמס, ג'וליאן מור, גרי אולדמן. ארה"ב 2021, 100 דק'