איפה הבשר: "הטבח" הרגה את הגבר-של-פעם ובכל זאת נכשלה

אוכל הוא הבסיס לחיים שלנו עלי אדמות. הוא אחד מהדברים הבודדים שאנחנו לא יכולים להתקיים בלעדיהם. אבל בניגוד לחמצן ומים, אוכל הוא הרבה יותר מאשר רק אמצעי קיום. אוכל מזין לנו לא רק את הגוף אלא גם את הנשמה. אוכל טוב הוא משהו שאנשים עומדים בתור בשבילו, מתפייטים עליו בעיתון ומוכנים לשלם הון בשבילו. אוכל יכול להיות חריף או מתוק, רותח או קפוא, מבושל או נא, מעדן או גועל נפש. אפשר להביע באמצעותו טווח שלם של רגשות והוא יכול להיות מטאפורה מושלמת לכמעט כל דבר. טעם בודד אחד, מולקולת ריח אחת, עשויים להחזיר אותנו לכל נקודה בחיים שלנו.

הסדרה היא לא געגוע לגבר של פעם – היא מצבה שלו. הגבר הזה של פעם, הוא עלוב, משעמם ופשוט מיותר

לא בכדי התפתחה בשנים האחרונות סצינת האוכל הישראלית וגדלה לממדי ענק (יש יאמרו אפילו מוגזמים) ותוכניות אוכל למינהן הפכו להיט בפריים טיים הטלוויזיוני. זאת בדיוק הסיבה שבגללה "הטבח" של "יס" שהסתיימה בסופ"ש עוררה כל כך הרבה ציפיות. ואין ברירה אלא לומר שהיא לא הצליחה לעמוד בנטל הזה.

מה לגבי האפשרות שתראה לנו איזו צלחת עם אוכל? "הטבח" (צילום מסך: yes)

קודם כל, בשביל סדרה על אוכל יש בה מעט מאוד אוכל. מדי פעם אנחנו זוכים להבלחה של צלחת עם משהו מעורפל בה או לראות את הגיבורים טועמים או מכינים משהו, אבל זהו בערך. אין בה שום דבר שמתקרב אפילו לסצינה בסרט "שף" בה ג'ון פאברו טועם חתיכת בשר מעושן או זו ב"אהבה בתפריט" בה אהרון אקארט מאכיל את קתרין זטה ג'ונס בספגטי שלו. אפילו ב"רטטוי" המצויר ראינו יותר מנות מעוררות תיאבון מאשר ב"הטבח". הסדרה פספסה לגמרי את ההזדמנות להראות לנו אוכל שכל מה שאתה רוצה זה לטרוף אותו או את האנשים שמכינים אותו ומטפלים בו בעדינות של אמן, כזאת שגורמת לנו להתפלל שהיינו מסוגלים להיות במקומם. 

הפספוס הזה עם האוכל הוא רק דוגמה מייצגת לסדרה שכמו קלישאה טובה על אוכל היו לה את כל המרכיבים הנכונים להיות המנה המושלמת, אבל איכשהו, למרות חומרי גלם יוצאי דופן – צילום משובח, שחקנים נהדרים, נושא סקסי, לוקיישן אדיר – מה שקיבלנו מזכיר יותר מנה כושלת של מתמודד "מאסטר שף" מאשר מטבח עילי. הרבה כוונות טובות עם מעט מאוד טעם.

זה בסדר מאמי, גם התסריטאים לא. "הטבח" (צילום מסך: yes)

הפתיחה דווקא בישרה טובות. הפרק הראשון היה כל כך מעניין שברגע שהוא נגמר חרגתי ממנהגי ופניתי לנציג yes על מנת לקבל עוד פרקים לצפייה מוקדמת. גל תורן המצוין בתפקיד השף מלא האגו דורי, וגורי אלפי הנפלא בתפקיד נמרוד, איש ההייטק שמחפש את עצמו במטבח של דורי, הבטיחו רבות. הרקע של מטבח מסעדת יוקרה תל אביבית, על כל האגו והאינטריגות שלו, יכלו להוות קרקע לבניה של דרמה נהדרת. אבל מה שהתחיל מצוין הפך עם הזמן למין סדרה שבה, ובכן, לא קורה כלום. 

השבוע ישבתי עם הילד שלי בשיעור ספרות (אחד הדברים שהקורונה הביאה איתה: אני חוזר על בית הספר פעם נוספת) ולמדנו על הדרך שבה בנוי סיפור: אקספוזיציה, קונפליקט, שיא והתרה. היוצרים של הסדרה, כך נדמה, הבריזו מבית הספר ישר אחרי הקטע של האקספוזיציה. הקונפליקטים דלוחים, אין שיאים ואין פתרון.

יש ויגידו שלסדרה אין באמת עלילה. צמד הדמויות המרכזיות בה פשוט מסתובבות להן חסרות מטרה או הכוונה. באחד הפרקים דורי נוסע ללונדון כדי לבדוק רעיון לפתוח מסעדה אבל אין לנו שום מושג מה קורה עם זה אחר כך. בפרק אחר הוא מציע לבעלת המסעדה אסנת (רותם סלע המצוינת) לשפץ ולשנות וברגע שהיא מסרבת הוא יורד מהרעיון. נמרוד אמנם נשאב לתוך המטבח ומתקדם שם בסולם הדרגות, אבל גם הוא נראה אבוד לא פחות, כשהוא נקרע בין החובות שלו כבעל ואב לבין הרצון שלו להיות אדם חדש.

גברים הולכים לאיבוד בהרברט סמואל. גורי אלפי, "הטבח" (צילום: yes)

ואולי המילה הזאת – אבוד – מתארת את הגברים של הסדרה הכי טוב. בהתחלה היה נראה שהסדרה כולה היא עוד אחת מאלו המדבררות את תוגתו של הגבר הלבן המתבגר, זה המתגעגע לימים הטובים ההם בהם גברים היו "גברים". אמנם דורי כולו נוזל גבריות רעילה אבל היא בעיקר מדגישה את נמרוד שלידו, הגבר הרגיש המחפש ומוצא את עצמו דרך המטמורפוזה מאיש הייטק חנון לאיש כפיים היוצר דברים בעצמו.

אלא שככל שהסדרה התקדמה, במקום שנמרוד ימשוך את דורי לצד שלו ויהפוך אותו לפחות רעיל, נמרוד הפך בעצמו לסוג של מיני-דורי. הוא עושה איתו סמים על ימין ועל שמאל, מבלה מאוחר בלילה על חשבון המשפחה שלו, מפלרטט עם שרה אם כי עדיין מפחד לעשות את המהלך האחרון. ועם כל התקדמות כזאת, הגברים של הסדרה הופכים ליותר תלושים, יותר אבודים, יותר – אין דרך אחרת להגדיר זאת – פאתטיים.

המצב הזה של הגברים בסדרה בולט במיוחד לאור האקטיביות של הדמויות הנשיות שלצידם. סאני, הסו-שף, יוזמת שינוי במסעדה ולא מוותרת לדורי עמוס האגו, מה שעולה לה במשרה שלה. אסנת, הבעלים של המסעדה, לא מתרגשת מהרצונות של דורי ומכתיבה בדיוק את מה שהיא רוצה. שרה, הטבחית החדשה, לא מתביישת ללכת לבשל במקומות אחרים, להזדיין עם מי שהיא רוצה וברור שהיא בדרך למעלה בעוד דורי תקוע במקום במקרה הטוב.

אולי בפעם הבאה עדיף להתרכז בנשים. "הטבח" (צילום מסך: yes)

היעדר העלילה וההתקדמות למקום כלשהו של "הטבח" עומד בעוכריה כסדרת טלוויזיה – היא פשוט לא עושה לך חשק להמשיך לצפות בה – אבל אולי היא גם המסר הגדול שלה. כי היעדר העלילה שלה – אלו בדיוק החיים. בחיים אין קונפליקטים והתרות, בקושי אקספוזיציה יש להם. ועכשיו נשארת לך הבחירה מה לעשות עם זה. אתה יכול להסתובב בעולם ולחפש ריגושים זולים כמו דורי או שאתה יכול פשוט לחיות אותם.

נמרוד, בפינאלה של הסדרה, בה הוא מביט בבת שלו משחקת טניס, מבין בדיוק את זה. הקונספט הזה של גברים שעוברים מהייטק למלאכת כפיים? זאת פנטזיה ילדותית של מישהו שמה שהוא באמת רוצה זה לעשות שורות בשירותים ולזיין מהצד את רומי אבולעפיה. להרגיש "גבר". הסדרה היא לא געגוע לגבר של פעם – היא מצבה שלו. הגבר הזה של פעם, הוא עלוב, משעמם ופשוט מיותר. אולי אם היו נותנים את הפרונט (ותאמינו או לא, המשפט הזה נכתב עוד לפני הפרק האחרון) לשרה או לאסנת, היינו גם מקבלים סדרה טובה הרבה יותר.