"ואן גוך: בשערי הנצח" לא מסתפק בסיפור שכולנו כבר מכירים

הצייר ההולנדי ואן גוך, שמכר רק ציור אחד בחייו ומת בגיל 37 מפצע ירי, ריתק יותר קולנוענים מכל אמן אחר. כמה מהגדולים שבבמאים, בהם אקירה קורוסאווה, רוברט אלטמן ומוריס פיאלה, ניסו לפענח את דמותו ואת אמנותו באמצעות אמנותם. מה שג'וליאן שנאבל מביא למסך הוא הרקע שלו כקולנוען וכצייר גם יחד, ואחרי עליבות ההבעה של סרטו הכושל "מיראל" (2010) על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, משמח לגלות שהוא חזר להיות אמן קולנוע מעניין.

"בשערי הנצח" מתאר את השנה וחצי האחרונות בחייו של וינסנט ואן גוך, בהן בחר להתרחק מהמילייה האמנותי בפריז ועבר לארל שבדרום צרפת, שם צייר את רוב ציורי השמן שלו. האתרים, האירועים והדמויות – הידידות המתוחה עם פול גוגן (אוסקר אייזק), חיתוך האוזן, האשפוז במרכז הפסיכיאטרי במנזר שבסן רמי, המפגש עם דוקטור גאשה (מתיה אמלריק) – מוכרים היטב מהציורים ומסרטים קודמים. אבל שנאבל מנסה, ולא פעם מצליח, לחקור באמצעים של תמונה וסאונד את החוויה הנפשית שבאה איתם. ובעיקר, הוא מציע לנו לגימה ממעיין היצירה של האמן שהמציא את הציור מחדש. שנאבל כתב את התסריט עם ז'אן קלוד קרייר הוותיק, שהרבה לעבוד עם בונואל וששמו קשור בסרטים שניחנו במבנים לא קלאסיים. כזהו גם "בשערי הנצח", שכמו "הפרפר ופעמון הצלילה", סרטו המהולל ביותר של שנאבל, אינו מגולל סיפור מגובש, אלא מתאר את העולם מנקודת מבטו הייחודית של אדם שראה אותו אחרת מרובנו. לצורך כך, הוא מנקד את הסרט בפרצי מבע קולנועי שנשאלו מהקולנוע האקספרימנטלי.

עוד כתבות מעניינות:
"הנוקמים: סוף המשחק" הוא חגיגה מרגשת ועמוסה בקריצות למעריצים
"אי הגויאבה": דונלד גלובר התחיל להאמין שהוא אלוהים
"בידור מעודן לנשים וילדים": האבולוציה של בתי הקולנוע

ואן גוך מסביר לכומר (מדס מיקלסן) שהוא מצייר משום שהוא רוצה לשתף עם אנשים את האופן שבו הוא רואה את העולם, ובהשראת ציוריו הסרט מדמיין מה הוא ראה. הכחול והצהוב שכתב עליהם במכתביו צובעים את הטבע, וגם את החדרים ובני האדם, והמצלמה הנישאת ביד שנמצאת בתנועה מתמדת מציעה מקבילה קולנועית למשיכות המכחול הסוערות. אבל לא מדובר בחיקויים של הציורים, כמו בסרט האנימציה "לאהוב את וינסנט", אלא בניסיון פורה ומרהיב עין להתיך אותם לתוך המציאות. חלק מהדיאלוגים חוזרים פעמיים: פעם ראשונה כסצנה דרמטית, ופעם נוספת כדימוי לאימפקט הרגשי שלהם על ואן גוך. פסנתר בודד, מלנכולי אך לא לירי, מלווה את הליכתו בשדות ותורם לחוויה החושית מאוד. חבל ששנאבל בחר לסגור את הסרט עם סיומת בטעם הוליוודי שמוזיל את ההישג שלו, בהציגו שני אירועים ספקולטיביים כמו היו עובדה מוגמרת.

ווילם דפו מבוגר בכמעט 30 שנה מגילו של ואן גוך במותו, וגם מהשחקנים שחולקים איתו את המסך, אבל איכשהו זה קביל לגמרי. ואן גוך מצייר מהר והרבה, והציורים כמו שואבים ממנו את מיץ החיים. הופעתו האינטנסיבית ועם זאת מהורהרת (שזיכתה את דפו במועמדות לאוסקר) מעגנת את הסרט, והסצנות שלו עם אחיו הצעיר, האוהב והמגונן תאו, בגילומו של רופרט פרנד, נוגעות מאוד ללב. שם הסרט רומז לכך שוואן גוך עצמו, אף שהתקשה בחברת בני אדם, כמה אליה בכל ליבו, היה מודע לערכו כאמן והאמין שיצירתו נועדה לנצח. יש בזה משהו מנחם.

סרט על: השנה וחצי האחרונות בחייו של ואן גוך
ללכת? כן. סרט חווייתי שמביא אותנו אל מעיין היצירה
ציון: 3.5 כוכבים

← "At Eternity's Gate". בימוי: ג'וליאן שנאבל. עם ווילם דפו, אוסקר אייזק, רופרט פרנד, מאדס מיקלסן. בריטניה/צרפת 2018, 111 דק'