איש עם הרבה כובעים: ראיון עם אדם ברוך

אדם ברוך. צילום: איליה מלניקוב
אדם ברוך. צילום: איליה מלניקוב

אדם ברוך, מדמויות החשובות, המרתקות והססגוניות בתקשורת ובתרבות הישראלית, חוזר בספר החדש, "מה נשמע בבית", אל הכתיבה האישית ואל מקומות ששכחנו, שהשכחנו או שבכלל לא הכרנו. שיחה על התל אביביות, על אנשי הפאק איט, ועל תפקידו הבלתי רשמי כפוסק רחוב

בחומוסייה הפינתית של רוחמה מספר לי אדם ברוך שהוא מוציא ספר חדש. החומוסייה שליד בית הכנסת זכרון ברוך, שם הוא משמש גבאי, היא ביתו השני. זה שלושה עשורים אדם ברוך הוא אחת הדמויות המובילות בתקשורת הישראלית, אחת הדמויות המובילות בתקשורת הישראלית, וסיפור חייו מכיל בתוכו את סיפורו של העם הישראלי כולו.

הוא נולד בירושלים בשנת 1945 בשם ברוך רוזנבלום למשפחה רבנית, דתית-לאומית, וגדל ברמת גן. כבוגר מדרשיית נועם היוקרתית, הוא עובר הכשרה אקדמית כעורך דין ומתחיל את דרכו העיתונאית, הספרותית והפובליציסטית במדור ספרות ותרבות של עיתון "הארץ", תחת העורך בנימין תמוז. משום הוא ממשיך ל"ידיעות אחרונות", ובמקביל עורך את "מושג" ואת "מוניטין". אחרי כן הוא עורך את "מעריב" ואת "גלובס". מ-1996 עד 2002 הוא מכהן כנשיא קמרה אובסקורה ואוצר תערוכות רבות, בהן הביתן הישראלי בביאנלה של ונציה. בדרך מפרסם ברוך את הרומן "לוסטיג" ואת קובץ הסיפורים "הוא היה גיבור" (מסד לחייו היצירתיים של כותב שורות אלה). הוצאת כתר מפרסמת את שלושת ספריו, "סדר יום", "בתום לב", ו"חיינו", הנושאים אופי הלכתי-מודרני ומקנים לברוך מעמד של מורה דרך ליהודים חילונים (אם תרצו, רב חילוני), המתווך בינם ובין תרבותם שאבדה (הציונים) או נוכסה (על ידי הדתיים). בפועלו זה מחזיר ברוך את הגמרא, ההלכה וספרות המוסר ומסורת השו"תים היהודית למרכז הבמה הציבורית.

אדם ברוך, בכתיבתו ובחייו, הוא ההתגלמות החיה והמוחשית של תבנית נוף מולדתו. הוא יהודי, מזרח תיכוני, אמריקאי, אשכנזי, מזרחי, חילונית, הלכתי, מערבי, אמנותי, תקשורתי, רחובי ובקיצור, הוא ישראלי או אולי הישראלי בה"א הידיעה.

והנה הוא מוציא את "מה נשמע בבית" בהוצאת דביר (עורכת ומפיקה מורן שוב, האחראי גם לשלושת ספריו הקודמים – "ידי אינה משה מידה", הוא אומר). ככתוב בשרוול הכריכה הפנימי, הספר הוא "15 פרקים, כרוניקה עכשווית, מבט ריאליסטי בטבע הישראלי". ברשימות אלה על דמויות בולטות בנראטיב הישראלי, בהן שמואל גורודיש, יוסי גנוסר, מקסים גילן ודוד אבידן, יש משהו מן המבע העיתונאי הייחודי של ברוך, שם עובדות יבשות נחות לצד הבחנות ספרותיות דקות ורגישות. ברוך בוחן בספר גם מוסדות (בית האצ"ל) ומקומות (שכונת נגה היפואית, מקום משכנו ב-12 השנה האחרונות) ועוד אי אלו אלמנטים המרכיבים את ה"ישראליאנה". הסיפורים מחטטים בנפשו הפצועה, היורה והבוכה של הציבור הישראלי.

אנחנו נפגשים בביתו של ברוך, שזו זכות בפני עצמה. הזכות להתענג על ספרייה ענקית, בורחסיאנית, המכילה הכל, על אוסף עבודות אמנות מקוריות של אנדי וורהול, דוד ריב, יגאל תומרקין, מנשה קדישמן, ניר הוד, מיכל נאמן ועוד רבים וטובים, וגם על בר משקאות משובח. ומעל לכל, הזכות לשוחח עם האדם עצמו.

השאלה הראשונה, המתבקשת, כשנותנים מבט חטוף ב"מה נשמע בבית", היא מה קרה לנושא היהודי?

"לא נטשתי את הנושא היהודי, כיוון שהוא טבע שלי ואני לא יכול לנטוש את הטבע שלי. זו הפוגה. הפוגה לספר אחד, שניים או שלושה, שבה אני פונה לשדה הישראלי. גם מתוך צורך פרטי שלי, הייתי אומר, אפילו, צורך נפשי. לסגור דברים, לעשות איזשהו סדר פנימי וגם לשלם חובות, בחלקם חובות לא פשוטים, לאנשים שהייתי איתם בקשר עשרות שנים כעורך, כאדם פרטי וככותב. קשר שהאינטנסיביות שלו עלתה וירדה. לא רק עם אנשים, אלא גם עם מוסדות, במובן של בית האצ"ל או השכונה הזאת שבה אני גר, או אפילו מוסד במובן של ערוץ 2. התקשורת כמוסד. גם לברר לעצמי במה הייתי מושקע כל כך הרבה שנים. הקשר לא היה של מתבונן בלבד אלא קשר של מעורבות, עם גנוסר, גורודיש, דוד אבידן, רפי לביא. גם אם הקשר לא היה חברי במובן הישראלי הפופולרי של 'אחי', 'אחוקי', 'אחותי', הוא היה קשר מסועף. וכמובן, קשרים יותר פרטיים כמו אבא, אמא, במינון הראוי. ככה שזה היה תהליך. לא, אני לא אוהב את המילה תהליך, יותר נכון פעולה – פעולה של מיקום שלי הוא עצמי מול הדברים האלו, עם הדברים האלה. זו לא נטישה של השדה היהודי. אני בשני שדות. זה לא כל כך הרבה. אני מכיר אנשים שנמצאים גם בשניים וחצי שדות. ישנם גם לא מעט אנשים שנמצאים ברבע שדה".

המהלך הקריאה עולות דמויות שכמעט בכולן עסקת בעבר והנה אתה חוזר אליהן.

"בכל הדמויות עסקתי אך לא על כולן כתבתי. בית האצ"ל – מה זו הקופסה השחורה הזאת והמימד האישי, דוד שלי, שנהרג בפריצה ליפו וגופתו לא נמצאה, מונצח שם. פניה של קופסת  הבטון והזכוכית הזאת אטומים אל מי שבא מהכביש והיית יכול לשער שאולי זו בכלל מסעדת צמרת שפניה פתוחים אל הים. כל שנה אני מגיע לקיים שם את הטקס הפרטי שלי עם הדוד, אבל מעולם לא כתבתי על זה יותר מחמישים מילה, וזה הצטבר. את בית האצ"ל הקימו רק לאחר המהפך הגדול של עליית בגין ואם לא היה מהפך כזה סביר להניח שבית האצ"ל היה נמצא בדירה ברחוב פינסקר. הצורך לברר את הדברים האלה הוא גם פרטי וגם ציבורי. מצד אחר, אדם כמו דוד אבידן, שכתבתי עליו שנים ארוכות ומדי פעם הוא כתב עלי, בדרך כלל דברים שליליים…"

הוא כתב עליך דברים שליליים?

"כן, כן. בלי עין הרע. בכל מקרה, קבר האחים הזה לא נסתם לגמרי. הוא מורגש אבל יכול להיות שעוד כמה שנים אבידן או בית האצ"ל יחזרו לכתיבה שלי. האנשים האלה לא נעלמים עם מותם. גנוסר, מבחינתי, לא מת".

השאלה אם הוא לא מת אצלך או בתודעה הקולקטיבית?

"אצלי. אני לא מתעסק כל כך בתודעה הקולקטיבית. היא לא מכתיבה לי את הסדרים. אני גם מניח שאפס נקודה אפס שתיים אחוז יכול להיות שיש לנו השפעה על התודעה הקולקטיבית. אנחנו לא רק תוצרים שלה, אנחנו גם לפעמים נסחים שלה".

יכול להיות שהדמויות האלה, המקומות, המוסדות, שבהם עוסק בספר, הם חלופה ישראלית למונומנטליות יהודית?

"לא. היא לא חלופה. במובן מסוים היא שלוחה. מה שכן, רבות מן הדמויות בספר הן דמויות מודחות בסיפור הישראלי. גורודיש כל הזמן חלם לחזור הביתה בתנאים שלו. גילן הדיח את עצמו מן הבית, וכשהוא חוזר הוא לא חוזר בתנאים שלו אלא בתנאים של הבית. מקסוול חשב שהוא יבנה לו כאן בית אלטרנטיבי והוא אכן נקבר בחלקת גדולי האומה, אבל אין לו שום קיום כאן, ואני אולי סוכן הזכרון היחיד שלו. דוד אבידן מת בבית במובנים כמעט פליליים. כך שהמושג בית הוא גם תקנוני וגם דימויי. ספסל בביאליק ברמת גן הוא החלק הכי פיזי בילדות שלי, לא דימוי. ככה ש'מה נשמע בבית' מכיל גם איזו מיידיות בשם שלו וגם איזה כפל קרקע, לא?"

זה היה כמעט מתבקש שתחזור, כלשונך, אל הדמויות האלה.

"זה היה יכול להיות גם מצב שונה לגמרי, שבו מתוך החיים הקטנים האלה הייתה עולה איזה המיה רעה שבה הטון השולט היה אומר פאק איט. את מי הוא בכלל מעניין. דוד אבידן? פאק איט. מקסים גילן? פאק איט. הפאק איט אורב לכל דבר תרבותי באופן קבוע. הוא לא מייצר אלטרנטיבה ממש אלא בא רק להגיד פאק איט. שבעים אחוז בתוך המנגנון של תקשורת-תרבות הם אנשים שתפקידם, מבלי שהם ידועים שהוא הוטל עליהם, לומר פאק איט. ולא צריך להוקיע את הפאק איט. יש לו תפקיד. כמו שיש ליצר הרע תפקיד או לשומן. רוצה השד שהפאק איט מיוצג בדרך כלל על ידי אנשים מכוערים נפשית, אבל זה בילט אין. מסתמנת אפשרות לנס קטן, שהשבעים אחוז של פאק איט מקסים גילן, פאק איט גנוסר ישתתק הפעם. אין לי הסבר לזה. כשישבתי עם דב אלפון (עורך זמיר-זב"מ-כנרת – א.ה) אמרתי לו קח בחשבון שהפאק איט ירים את ראשו. לפאק איט יש תאווה לפעול נגד הערכים, המוסדות או הפרסונות – כל דבר שמחייב איזשה דיון. לפי 'מה נשמע בבית', מקסים גילן הוא כבר לא דבר שאפשר להקל בו ראש, נכון? או שאני טועה?"

אדם עוצר. הוא יודע, או זוכר, או מרגיש, שיש לי עניין אישי עם גילן, העורך, המשורר, איש השמאל הקיצוני, שהגלה עצמו לתקופה ארוכה בפריז והיה מעין אכסניה תרבותית וחומרית לי ולשכמותי.

אני אהיה הראשון להודות בזה.

"אתה לא יכול להגיד שהוא היה רק תאונה של היחסים הפוליטיים ישראל-פלסטין, נכון? אבל יהיה מי שיגיד, הנה רשימת החשודים הקבועים של אדם ברוך, והנה הוא מעמיד אותם בשורה ואחר כך הוא יוציא מישהו להורג ואז הוא יירגע".

וזה מוביל לשאלה הבאה: הכתיבה בספר שונה מזו של הסדרה הקודמת. יש כאן מעורבות אישית ורגשית גדולה הרבה יותר של אדם ברוך האדם, האיש הפרטי. אתה, שהיית מנביאיו הגדולים של הפן האישי בכתיבה מסוג זה, התרחקת לתקופה מהכתיבה הזאת, והנה חזרת.

"כן. זה לא היה מודע אבל כשהתחלתי לכתוב, כבר בשורות הראשונות של הפרק הראשון, הרגשתי את זה. אחד הקרומים, אחת השכבות, הוסרו, וזה המשיך להתפתח ללא זיעה מיוחדת. בשלב העימוד, כשהטקסט חזר אלי, הבחנתי בזה ולא הייתה לי עם זה בעיה. אפילו שמחתי בזה".

הפן האישי ב"מה נשמע בבית" מחזיר אותנו אל ימיו הראשונים של אדם ברוך, אל מהפכת הניו ז'ורנליזם הרשומה על שמו במחוזותינו ואל ההבחנה שלו כי אין הפרש בין העיתונאי לספרותי. ההפרש נוצר רק במדיום ולכן הוא "הפרש עיפוש", לדבריו. ברוך, מאותם הטעמים, גם היה היחיד שהביא רשימה ארוכה של סופרים, משוררים ואמנים מתחומים שונים אל תוך העיתונות העברית, דבר שלא נעשה, לפחות לא במימדים האלה, לפניו או אחרי. אבל הוא לא בא לשכנע את המשוכנעים. עניינו לפנות אל כל שדרות העם, וגם כשהוא כותב על דמויות או מושגים שנראים במבט ראשון גבוהים ונשגבים, הוא זוכה לתגובות עממיות רחבות היקף. די להיכנס לאתר האינטרנט שבו מתפרסם "שישי", הטור השבועי שלו ב"מעריב", כדי להיווכח בכמות אדירה של תגובות ופניות אישיות אליו.

כזה הוא אדם ברוך, מעין גלגול עכשווי, כמעט בלתי אפשרי של אחד העם או שלום עליכם. חוג חבריו היומיומי איננו אצולת הממון או התקשורת. חוג הפנאי של ברוך הם החבר'ה קשיי היום מהשכונה ביפו, שאיתם הוא הולך לתפילת מנחה בבית הכנסת על שם האדמו"ר מקומרנא ושבמחיצתם הוא יושב לאכול חומוס במזנון של אבי. בלשונו הוא מסביר "אינני מעוניין לייצג איזה מיעוט אינטלקטואלי החוגג את היותו מיעוט. אני שמח שמיעוטים כאלו קיימים אבל אני לא חלק מהם".

אדם ברוך של שנות השבעים הוא חילוני, אמריקניסט ומי שבמידה רבה מייבא אלינו את העולם הגדול. והנה, עובר זמן ואתה חושף צד אחר באישיותך ועוסק בהלכה, בגמרא ובארון הספרים היהודי. מאיפה זה בא?

"אני יכול להשתמש בפסו מקהלת או ממשלי – 'רוח היא באדם'. זה לא היה דבר יזום. לא לקחתי על עצמי איזה סוג של קפדנות פתאום. זה בטח לא עניין סגנוני או ז'אנרי, אלא תהליך נפשי, ותוך כדי התהליך הנפשי הזה תמיד היו חומרים מבוהקים שהוא מהזירה הישראלית. תוך כדי הפנייה, או המפנה לשדה היהודי, במקביל, באותן עוצמות שכליות ואפילו בהשקעה נפשית, הייתי חמש-שש שנים, יום יום, בקמרה אובסקורה, אחד המעוזים הגדולים של החילוניות. ככה שאין כאן רק פעולה אחת".

ובכל זאת תרמת רבות לשיפוצו ולמיסודו של בית הכנסת בשכונה.

"נכון מאוד. מטעמים תרבותיים לגמרי".

אבל אתה יודע שאנשים שאלו את עצמם: מה קורה פה, אדם ברוך חוזר בתשובה?

"זו הייתה שאלה שאפשר שנקרא לה 'שאלת חוף'. אנשים לא שאלו את זה באמת. יש סט של שאלות אוטומטיות כאלה, שאלות חוף, בין הגלים, אף אחד לא מתווכן לזה באמת. שמעתי את השאלה הזאת, ואתה יודע, לא צריך לענות על כל השאלות".

ומה עם הדימוי שלך או אפילו הכינויים, "הרב החילוני" או "האדמו"ר החילוני", בחוגים מסוימים?

"זה כינוי חינני. יש לו איזה תוקף מתוך החיים עצמם, מתוך ההתנהלות שלי. אבל אני לא צריך להגזים בזה ואתה אל תגזים בזה".

אבל יש בזה מן המעמד הרשמי כמעט. הייתי עד לתופעה שאנשים באים אליך ברחוב ומבקשים עצה.

"או אומרים תפתור סכסוך בין שותפים ואפילו סכסוכים משפחתיים".

ואתה לקחת על עצמך את התפקיד הזה?

"כן. ברצון. לא עם סמכויות נוראיות אלא כמהלך חיים, חלק מהטבע, לא איזה דבר נורא הוד. הפתרונות הם לא שלי. אנשים מבקשים ממני שאהיה צינור, כלי. הנה המקרה: הוא קנה מכולת עם מחסן ואחרי שהוא קנה בא המוכר ומוציא את המשקולות. הקונה אומר קניתי עם המשקולות. המוכר אומר לא מכרתי לך משקולות, מכרתי חנות. מחלוקת מרה. הם באו ושאלו מה הוא קנה? לא מה לפי דעתי הוא קנה, אלא מה ההלכה אומרת. ההלכה אומרת: קנה. כל דבר שהוא מוברג לרצפה, הוא קנה אותו. מה שלא מוברג מכנית, נאמר, תמונה של ראובן רובין התלויה על הקיר, לא קנה. אבל משקולות מוברגים, קנה".

ואנשים פשוט באים ואומרים: "אדם, תבדוק מה ההלכה אומרת"?

"לא תבדוק, תגיד. הרי אין זמן לבדוק. הם פונים ואני עונה. אני לא לקחתי על זה לירה. גם אין לי אמצעי אכיפה. אני לא בית משפט ואני לא רב. אני לא עושה מזה עניין. אף אחד לא עושה מזה עניין. זה קורה לי תוך כדי הליכה, כשאני בדרך לאכול ברוני פול עם שירה (בת זוגו, שלה מוקדש הספר – א.ה.). אני לא מייצר איזה טקס עם אולם. זה על האספלט. שלא יישמע כאילו יש פה איזה רספוטין. אני גם לא אומר לאף אחד אל תהיה חרא, אל תהיה גוואד".

יכול להיות שנוצר בציבור החילוני איזה חלל מסוים, נגיד כשישעיהו ליבוביץ' מת, שאתה ממלא אותו היום?

"תראה, אני לא במקרה החתן הראשון של פרס ליבוביץ'. ההשוואה הזאת מעצימה אותי, מקטינה את ליבוביץ' והיא מלאת חורים שאין לי כוח לפרט. אבל, איך סבתא שלי הייתה אומרת, עדיף השוואה מלאה חורים על קללות מדויקות".

בוא נחזור לספר בהקשרו התל אביבי. יש בו הרבה תל אביב.

"יש בו הרבה תל אביב אבל הוא לא תל אביבי. לא שזו הגדרה מצמצמת או מרחיבה. הוא לא תל אביבי כי גורודיש, לדוגמה, לא היה לו שום קשר עם התל אביביות שאתה מדבר עליה. אבידן, לעומת זאת, היה תמצית המקום".

בוא נתייחס לתמצית. תל אביב של אז ותל אביב של היום.

"ברור שזה אותו שטח של שנות השישים והשבעים ושל שנות האלפיים. וזה גם ברור שזו לא אותה רוח. ביחס לשטח זה ברור לכולם, ביחס לרוח, זה ברור לפחות לי. הרוח של אז – ואולי אני אומר את זה כדי להקנות תוקף לחיים הפרטיים והפומביים שלי עצמי – הייתה אוונגרדית במובנים הקלאסיים, המלאים של המושג. ואילו שנות האלפיים, מנקודת המבט שלי, זה מעין הסכם עודפים עצל עם מקומות אחרים, די חלול, בטח לא אוונגרדי. אבל זה עניין של גאות ושפל. אולי אותם צעירים שנראים לי היום מותשים, העצמות האלו יחיו ויצא מזה משהו אחר. אבל אני לא יושב בבית ומקונן על תל אביב. גם לא במובן ההתנהגותי של בתי הקפה, הברים, השפה, העגה. העגה של שנות השישים והשבעים הייתה הרבה יותר יצירתית מ'חבל על הזמן' ו'אח שלי'; היא באה מתוך הבנת שפה ולא מתוך שיבושים. חוץ מזה, שהבחורות היו אז הרבה יותר יפות. מה זה יפות? חבל על הזמן".

זה מעניין מה שאתה אומר.

"זה מדעי, לא רק מעניין".