כריסטיאן בולטנסקי סוף סוף מחדש: "האח הגדול", גרסת המוזיאון
תערוכת הרטרוספקטיבה של כריסטיאן בולטנסקי במוזיאון ישראל מראה שלמרות ההתעקשות רבת השנים על טראומת השואה, יש בו צדדים נוספים ואפילו הומור עצמי
כריסטיאן בולטנסקי הוא מסוג האמנים שאת הקריירה שלהם נוהגים להספיד מדי כמה שנים. הוא ממחזר עבודות, לא מחדש הרבה ויוצר בעיקר קיטש סנטימנטלי, אומרים עליו המקטרגים. עוד יותר מרתיחה את המבקרים שלו ההתייחסות העמומה והגנרית שלו לשואה. כבן לאב יהודי וכמי שנולד בפריז המשוחררת לפני סוף המלחמה, עשה בולטנסקי את הקריירה שלו מיצירת עבודות שניחוח שואתי נודף מהן. הוא נוהג להשתמש במסות של תצלומים ישנים ובחפצי רדי מייד כאילו ישנים ולהפוך אותם למיצבי ענק, מעין אנדרטאות זיכרון קודרות ותיאטרליות. האנשים אצל בולטנסקי הם תמיד פרצופים אנונימיים חסרי ייחוד. החיים הם בני חלוף, ההיסטוריה מתעתעת ואף אחד לא יזכור אותך אחרי שתמות – זה המסר העיקרי שעומד מאחורי היצירה בת חמשת העשורים שלו.
בולטנסקי האוטודידקט הצרפתי עלה על רכבת ההצלחה בתערוכת הדוקומנטה בקאסל בשנת 1972. זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהעבודות שלו הן ביטוי מובהק לתרבות הביאנלות והמגה-תערוכות ששוטפת את העולם בעשורים האחרונים – הן מדברות בשפה פשוטה, קומוניקטיבית ולא מתחכמת, ולמרות המסר האפל והמדכא שלהן, בולטנסקי הופך אותן למונומנטים גדולים מהחיים במטרה לגרות את בלוטות הרגש כמה שאפשר.
עוד כתבות מעניינות:
העבודות של בוגרי בצלאל לא מחדשות דבר
אמנות שחורה היא הדבר החם – והצביעות חוגגת
האמנית הגדולה בעולם יוצרת מתוך בי"ח פסיכיאטרי בטוקיו
תערוכת הרטרוספקטיבה שלו שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון ישראל במסגרת עונת התרבות ישראל-צרפת לא שונה מאוד במובן הזה. גם התערוכה החדשה היא מסחטת רגש מרהיבה שמדברת בסמלים חזותיים קולקטיביים שכל אחד יכול להבין. בולטנסקי, כהרגלו, בונה חלל תיאטרלי וחשוך, רוב התערוכה מוארת רק על ידי הנורות הקטנות שמרכיבות את העבודות. יצירות רבות בתערוכה נלקחו מאוסף המוזיאון (עבודות שהוצגו בתערוכת היחיד הקודמת שלו במוזיאון ב־1988 שאותן תרם לאוסף), ואחרות הוצגו באותה קונסטלציה כמעט בדיוק בתערוכות אחרות שלו מהזמן האחרון (באמסטרדם למשל).
בולטנסקי מרבה להציג בארץ – לא דבר של מה בכך לאמן בסדר הגודל שלו. במוזיאון ישראל זו התערוכה השלישית שלו (הראשונה, באוצרותו של יונה פישר, הייתה ממש בתחילת דרכו ב־1973) ונראה שהיא מנסה להתרחק מתדמית אמן השואה שדבקה בו, בייחוד בישראל. לדברי בולטנסקי, שהגיע לביקור קצר לקראת פתיחת התערוכה, היא רטרוספקטיבה נדירה כי היא "מנסה ליצור דברים חדשים עם עבודות חדשות וישנות. אני רוצה ליצור יצירה אחת שלמה ממקבץ העבודות הקיים".
על השאלה אם לדעתו היצירה שלו מתפתחת ואם הוא רואה את עצמו עוסק בנושאים אחרים הוא השיב בשלילה. "יש בערך עשר שאלות בסיסיות בעולם כמו למשל אם אלוהים קיים, מתי נמות והיופי של החיים". השאלה הבסיסית שתמיד תעסיק אותו, הוא טוען, היא הטראומה שלו. "לכל אדם יש טראומה והטראומה שלי היא סיפורים על השואה. אבל הטראומה שלי מתפרשת בצורות שונות בכל מקום בעולם – פה בישראל רואים בה שואה וזה נכון באופן מסוים. בקרוב אציג תערוכה בנגסקי ושם כולם חושבים שהעבודה שלי קשורה לפצצת האטום".
עסקה סדיסטית
אף שהוא לא מרגיש צורך להתנצל על כך שהוא לא נושא בשורה חדשה בעבודות שלו, נראה שהתערוכה בכל זאת עושה מאמצים לצאת מהשטיקים הבולטנסקיים ולבחון אלמנטים חדשים ביצירה שלו. אלמנט כזה הוא וידיאו לדוגמא – מדיום שהוא כמעט לא נגע בו. באחת העבודות הטובות ביותר בתערוכה, שלא הוצגה כל כך הרבה, בולטנסקי מתגלה כאמן ציני ומלא הומור עצמי לגבי המוות שלו. "חייו של כ"ב", שפותחת את התערוכה, היא סדרה של 40 סרטים שלוקחת את ז'אנר אמנות המעקב הפופולרי צעד אחד קדימה.
הסרטים הקצרים, שלא הרבה קורה בהם, צולמו בסטודיו של בולטנסקי בפריז על ידי שלוש מצלמות במעגל סגור שעליהן מפקח בכל רגע נתון תצפיתן מטעמו של דיוויד וולש, אספן אמנות אוסטרלי, שעשה עם בולטנסקי עסקה סדיסטית למדי לפני תשע שנים שמגמדת את "האח הגדול". וולש התחייב לשלם לבולטנסקי שכר חודשי עד יום מותו – תקופה שהעריך בשמונה שנים שכבר חלפו – בתמורה לצילום החיים שלו 24/7. ההימור האכזרי בין בולטנסקי למיליונר האוסטרלי, מין סחר חליפין מקאברי, הופך אצל בולטנסקי דווקא לחגיגה של חיים.
עוד היבט בולט בעבודות שלו בשנים האחרונות הוא הפרויקטים הציבוריים הרבים שהוא עורך ברחבי העולם. "אני מרגיש יותר ויותר שאין לי מדינה, המדינה שלי היא האמנות", מספר בולטנסקי. "אני לא אוהב להיות תייר – מעולם לא יצאתי לחופשה – אבל אני אוהב לעשות פרויקטים במקומות שאף אחד לא יכול למצוא". בישראל הוא יצר את "נשמות קטנות" – עבודה שצולמה במשך 12 שעות בים המלח. זהו חלק מסדרת מיצבים מצולמים זהים שנעשו גם בצ'ילה, בקנדה וביפן, בכולם הציב בולטנסקי פעמוני רוח יפניים על גבעולי מתכת שמשחזרים את המפה האסטרולוגית בליל הולדתו. גם כאן אפשר למצוא את כל התמות המוכרות שלו – היסטוריה אישית מעורבבת עם מיתולוגיה מקומית וקורטוב של מוות וזיכרון.
למי שמכיר את בולטנסקי וכבר ראה תערוכות שלו בעבר לא מצפה הפתעה גדולה, אבל למרות החזרתיות הכפייתית על אותם נושאים ורעיונות אי אפשר שלא להעריך את בולטנסקי בן ה־73, שגם אחרי חמישה עשורים של עשייה עדיין מלא באנרגיה, חדוות יצירה ופתיחות להתנסויות חדשות.
← כריסטיאן בולטנסקי – "ימי חיים", אוצרות: לורנס סיגל ומירה לפידות, מוזיאון ישראל, שד' רופין 11 ירושלים, עד 31.10