האם כדי להיות אמנית מצליחה את צריכה להיות סוערת ודיכאונית?

"שניים" של לואיז בורז'ואה היא לא תערוכה קלה ומבדרת, לילדים היא אפילו מבהילה. אבל היא אהובה כי היא מספרת סיפורים על הנפש האנושית באמצעות דימויים ברורים ולא מתחכמים מדי

לואיז בורזואה, "זוג עכבישי" (צילום: כריסטופר בורק)
לואיז בורזואה, "זוג עכבישי" (צילום: כריסטופר בורק)
12 בספטמבר 2017

"אני בעסקי הכאב", אמרה פעם לואיז בורז'ואה בעוד אחד מעשרות אם לא מאות הראיונות החושפניים שנתנה. רוב המבקרים בתערוכה "שניים" שנפתחה במוזיאון תל אביב בשבוע שעבר מדברים על העבודות שלה במונחים של רגש וזה פחות או יותר סוד הצלחתה של בורז'ואה, שעשתה קריירה מטראומות הילדות שלה בצרפת שאחרי מלחמת העולם הראשונה.

>> התערוכות שאסור לפספס בספטמבר

בורז'ואה הייתה אישה טוטאלית וסוערת בחיים ובייחוד באמנות, מה שהוביל אותה לעשות מה שבני דורה לא העזו – ליצור מהלב ולא מהשכל. האמנות הייתה לבורז'ואה תרפיה לנפשה המיוסרת והמסוכסכת עד יום מותה בגיל 98 לפני שבע שנים. זאת אחת הסיבות שבתחילת דרכה עולם האמנות האמריקאית הדיר אותה מתוכו, למרות שהייתה מוכרת בחוגי האמנות הניו-יורקית של שנות ה-40 וה-50. רק בשנת 1982, כשפתחה תערוכה רטרוספקטיבית ב-MOMA – הראשונה שנערכה אי פעם לאישה במוזיאון – בורז'ואה התחילה לקבל את מעמדה האיקוני. התערוכה ההיא גם סיימה שנים של שתיקה, שלאחריהן התחילה לדבר באובססיביות על ילדותה רוחשת המיניות, האפלה והחרדתית. האוטוביוגרפיה המיתולוגית של בורזו'אה עוררה סביבה פולחן אישיות שהיא הזינה בשמחה עם סיפורי ילדות, שכוללים אב פלרטטן וקשוח שהקניט אותה בבדיחות גסות, אמא חולנית ומגוננת ומאהבת שנכנסה לתוך המשפחה בתפקיד אומנת ומורה לאנגלית.

לואיז בורזואה, "הזוג" (צילום: כריסטופר בורק)
לואיז בורזואה, "הזוג" (צילום: כריסטופר בורק)

מוזיאון תל אביב עושה עבודת שיווק רצינית לתערוכה של בורז'ואה, שאמנם הייתה אחת האמניות הגדולות של המאה ה-20, אבל פחות מוכרת בארץ. וזאת עבודה לא פשוטה בכלל – "שניים" היא לא תערוכה קלה ומבדרת. חלק מהילדים שביקרו בה אפילו היו די מבוהלים. התערוכה המקיפה נאצרה על ידי סוזן לנדאו וג'רי גורובוי, יד ימינה של בורז'ואה שליווה אותה כמעט כל יום במשך 30 שנים, ולפעמים שימש לה גם כמודל (למשל ב"פחות או יותר", פסל ברונזה מ-2002 שמוצג בתערוכה). התערוכה עומדת בנושא מערכות יחסים שאצל בורז'ואה תמיד היו סוערות ולא יציבות. גורובוי עצמו הודה שלפעמים חשש מההתפרצויות שלה. אפשר לראות את ניצוץ השיגעון הזה בסרט התיעודי "No Trespassing" של נייג'ל פינץ' מ-1994 כשהמצלמה עוקבת אחרי בורז'ואה מנפצת עבודות בסטודיו בהתקף זעם ילדותי.

מתוך התערוכה של לואיז בורזואה (צילום: שלומי יוסף)
מתוך התערוכה של לואיז בורזואה (צילום: שלומי יוסף)

התערוכה במוזיאון בנויה מחדרים מבוכיים עם כניסה ויציאה אחת, שהם כמו חדרי נפש אפלים שפורשים לקסיקון של חרדות אנושיות – היא מתחילה בזעם אדיפלי עם פסלי הפאלוסים האיקוניים שלה, "יאנוס פרחוני", שאותו היא תיארה כדיוקן עצמי, ו"ילדונת" הבשרני והמידלדל. היא ממשיכה ברישומי הבתים הגרפיים ופסלי הטוטם הביומורפיים המוקדמים בסימן חרדת נטישה, אימהות ולידה. ומשם למבחר גדול ונדיר למדי של עבודות מרכזיות וחשובות שלה – בובות ודיוקנאות עשויות אריגים תפורים, רישומי גואש ודיו ורודים וסדרת מיצבים קלסטרופוביים משנות ה-90 ואילך, שהם החזקים ביותר בתערוכה.

מיצב הענק "שניים" שעל שמו קרוי התערוכה והפחות מוכר שבעבודותיה, מורכב משני צילנדרים ממונעים שזזים באיטיות קדימה ואחורה האחד לתוך השני והוא מסכם את היחס המיני והחרדתי של בורז'ואה לאנשים שהקיפו אותה. החדר האחרון בתערוכה מסתיים באחד הדימויים המזוהים ביותר של בורז'ואה – האמא העכבישה המגוננת והמאיימת. כאן הוא מופיע בגרסת ברונזה מ-2003.

לואיז בורז'ואה, "שניים" (צילום: שלומי יוסף)
לואיז בורז'ואה, "שניים" (צילום: שלומי יוסף)

לכל אורך 60 שנות יצירתה הייתה בורז'ואה אמנית ורסיטלית ונטולת סגנון אחיד, כמעט סכיזופרנית. היא נעה בקלילות בין עדינות לאגרסיביות. גם בגיל 90 היא עשתה רישומים מדויקים, הייתה פתוחה להתנסויות ושלטה היטב בחומרים. מדהים לחשוב על אישה בת יותר מ-70 שיוצקת, מרתכת ומגלפת במלוא המרץ. למרות שהיא סלדה מהיותה אייקון פמיניסטי, הפמיניסטיות חגגו עליה והעריצו את שפת האמנות האישית והאסוציאטיבית שלה, שלא הייתה ממושמעת לחוקים ולטרנדים ודיברה דרך הגוף והבשר.

אני מודה ומתוודה: בורז'ואה מעולם לא עשתה לי את זה. העכבישים האימתניים והפאלוסים הבשרניים שלה הם קריקטוריסטיים בעיניי והביוגרפיה שמסופרת שוב ושוב הופכת את ההתבוננות בעבודות שלה לקריאה ביומן אישי ומעקרת את כל היופי שבאמנות – היכולת להפליג בדמיון של פרשנות אישית. מיניות, שיגעון, חולי ופרוורסיה לא היו נושאים פופולאריים בתחילת דרכה, בטח ובטח לאישה, אבל היא נאחזה בהם באופן כפייתי עד יומה האחרון. לואיז בורז'ואה היא אמנית אהובה כי קל להבין אותה, היא מספרת סיפורים על הנפש האנושית באמצעות דימויים ברורים ולא מתחכמים מדי. היום האמנות של בורז'ואה מלמדת אותנו שכדי להיות אמנית מצליחה את צריכה להיות סוערת, יצרית ודיכאונית, ועדיף שתחציני את זה כמה שאפשר.

לואיז בורז'ואה בסטודיו שלה בשנת 1974 (צילום: מארק סטדוקאטי)
לואיז בורז'ואה בסטודיו שלה בשנת 1974 (צילום: מארק סטדוקאטי)

"שניים" לואיז בורז'ואה, מוזיאון תל אביב, עד ה- 20.1.2018