איים בזרם: אלו הסרטים הכי טובים שנוצרו על ידי נטפליקס
עם כל הביקורת על הנטייה של ענקית הסטרימינג לייצר תכנים קלילים לטובת בינג' חסר מחשבה, מדי פעם היא מחליטה שעכשיו היא רצינית, ומוציאה איזה סרט איכותי שמצדיק את דמי המנוי שלכם. רק תשאלו את האחים כהן, סקורסזה ונואה באומבך
החפירה / The Dig
ב-1939 נחשף במחוז סאפוק הממצא הארכיאולוגי הכי חשוב שהתגלה מעולם על אדמת אנגליה. לבעלת האדמות שהתאלמנה זה עתה היתה תחושה שכדאי לחפור את התלוליות בשדות שליד ביתה, ולצורך כך שכרה את שירותיו של ארכאולוג אוטודידקט שגר באזור. הסיפור הקטן על התגלית הגדולה משוחזר בסרט עדין ומרחיב לב המשתייך למסורת אנגלית עתיקה ואהובה של מעשיות כפר נינוחות. חלקו הראשון של הסרט מתמקד במערכת היחסים (הלא רומנטית) בין האלמנה החולנית (קרי מליגן) והחופר (רייף פיינס), ובאמצעותה מאייר דימוי נעים של שיתוף פעולה בין המעמדות השונים באנגליה, ערב מלחמת העולם השנייה. כשלמקום פולשים בגסות אנשי האקדמיה, הם מביאים איתם תמות נוספות, שמשנות את הפוקוס הדרמטי. החשיפה ההדרגתית של ההיסטוריה הקבורה מתחת לאדמה, הולכת וצוברת ערך סמלי ורוחני, והופכת דימוי יפה ומרגש לחיפוש אחר משמעות החיים הרעועים. הסרט מתאים ביותר לצפייה ביום קר עם כוס תה חם.
משפט השבעה משיקגו / The Trial of the Chicago 7
באוגוסט 1968 הגיעה ההתנגדות למלחמת וייטנאם לשיאה. התנגשות אלימה בין כוחות משטרה מתוגברים ואלפי מפגינים שהתרכזו בפארק בשיקגו, התפתחה למהומה שזלגה לרחובות העיר. התובע הכללי החדש, שמונה על ידי הנשיא הרפובליקאי ריצ'רד ניקסון, החליט לתבוע שמונה אקטיביסטים, מנהיגי תנועות התנגדות שונות, בטענה שנאומיהם הסיתו את ההמון לאלימות. האירוע ההיסטורי הזה הוא חומר מושלם בשביל אהרון סורקין, משום שהוא תואם את תחומי העניין שלו ואת מיומנויותיו כתסריטאי, והפעם גם כבמאי. הנתבעים (בהנהגתם של אדי רדמיין וסשה ברון כהן, שהיה מועמד לאוסקר, כמו הסרט והתסריט) הם נואמים מיומנים שגם מרבים להתווכח זה עם זה, ומולם יושב שופט שמרן (פרנק לנג'לה), שמנצל את ההזדמנות לנהל משפט פוליטי. התוצאה היא דרמה משפטית סוערת ומרתקת שמסתיימת בשיא מרגש.
חוצה את הקו / Passing
בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת התופעה של שחקניות שעוברות לצידה השני של המצלמה. אל גרטה גרוויג, מגי ג'ילנהול, אוליביה וויילד ופרנסס אוקונור הצטרפה בשנה שעברה רבקה הול ("גנב עירוני") עם סרטה היפהפה, שאותו כתבה וביימה. זה עיבוד לספרה של נלה לרסן, שיצא לאור ב-1929 וזכה לעניין מחודש בעת האחרונה, כשנושאים של זהות גזעית ומגדרית עברו למרכז הדיון. בשנות העשרים של המאה שעברה, אישה שחורה עם עור בהיר (תסה תומפסון מ"קריד"), מוצאת מפלט מהחום בלובי של מלון יוקרתי במנהטן, שאינו מתיר את כניסתם של שחורים. ביושבה שם היא מזהה חברת ילדות (רות נגה מ"לאבינג"), שחורה בהירה גם היא, הנשואה לרופא לבן וגזען (אלכסנדר סקרסגרד) שאינו יודע שאשתו אינה לבנה. המפגש משפיע באופן מהותי על חיי שתי הנשים, ומעלה על פני השטח שלל תמות טעונות. "Passing" (שמשמעותו האפשרות של אדם מגזע אחר לעבור כלבן) צולם בשחור לבן מרהיב, והוא מעודן ושברירי כמו חרסינה.
טיק, טיק… בום! / tick, tick… BOOM!
סרטו הראשון של לין-מנואל מירנדה כבמאי הוא מחווה שובת לב לג'ונתן לארסון, מי שהיה אמור להיות המלך של ברודוויי לפניו, אך מת בטרם הגיע לארץ המובטחת. לפני שכתב את הלהיט המטורף "רנט", לארסון השקיע שמונה שנים מחייו בכתיבת מחזמר עתידני שמעולם לא עלה על הבמה. את תסכולו הוא תרגם למונולוג רוק אוטוביוגרפי שבו סיפר ושר על החוויה המתסכלת. זה הבסיס לסרט, שהוא מיוזיקל עם שירים נהדרים על תהליך היצירה של מיוזיקל. אנדרו גרפילד בהופעה נפלאה (שזיכתה אותו במועמדות לאוסקר) מגלם את ג'ונתן המתוסכל שיום הולדת שלושים שלו מתקרב. הסרט מלווה אותו במהלך כמה ימים שבהם הוא מתקשה לכתוב שיר חדש, נדרש להשיג כסף לתשלום חשבון החשמל לפני שינותק, ולתת תשובה לחברתו שקיבלה הצעת עבודה הרחק מניו יורק. הסרט הקצבי זורם בין רגעים של תקווה וייאוש, עצב והתעלות רוח, ומצדיע לרוח היצירה ולעבודה הקשה שנדרשת כדי להפוך אותה מרוח ליצירה.
סיפור נישואים / Marriage Story
זה מתחיל כמו סיפור על זוגיות מופלאה של שני אנשים מקסימים. עד שמתברר שהמונטאז' של הרגעים היפים הוא משהו שיועץ הגירושים שלהם ביקש מהם להכין לקראת הפגישה. ואז הסרט נעשה נורא נורא עצוב. מתוך האושר קשה לדמיין את השבר, עד שניקול (סקרלט ג'והנסון) מציגה בפני עורכת דין (לורה דרן שזכתה באוסקר על התפקיד) זווית אחרת על חיי הנישואים. מנקודת מבטה הם היו הרבה פחות מספקים, כי בעלה צ'רלי (אדם דרייבר) יותר אנוכי מכפי שהוא עצמו מוכן להודות. מרוכז ברצונותיו ובאמנות שלו כבמאי תיאטרון, הוא אינו מבחין בצרכים של זוגתו, שוויתרה בעבורו על קריירה של כוכבת קולנוע. נואה באומבך, שכתב וביים, מייצג באופן כן ומלא אמפתיה את שני גיבוריו הנבונים והרגישים בסרט וירטואוזי שנחווה כחתיכת חיים כואבת.
פרחים בבוץ / Mudbound
סרטה של די ריס מתרחש בדרום העמוק של ארצות הברית בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, ומספר על היחסים בין שתי משפחות של חיילים – אחד לבן, השני שחור – ששבו הביתה מהחזית עם הפרעות דחק פוסט-טראומטית. חוקי ההפרדה הגזעית במיסיסיפי חוצים בין משפחת האריסים למשפחת החוואים שהורגלה לחיים נוחים יותר בעיר, אך השותפות לחיים הקשים מייצרת סוג של ידידות מתוחה בין הרעיות (קרי מליגן ומרי ג'יי בלייג') והבעלים (ג'ייסון קלארק וג'יימס מיטשל). משחק משובח וכנות רגשית מונעים מהסרט ליפול למלכודות המסר והמלודרמה. רייצ'ל מוריסון היתה לצלמת הראשונה בהיסטוריה שזכתה במועמדות לאוסקר על עבודתה בסרט עתיר היופי הזה (משם היא המשיכה ל"הפנתר השחור").
הבלדה של בסטר סקרגס / The Ballad of Buster Scruggs
האחים כהן היו בין הקולנוענים הבולטים הראשונים שיצרו סרט עבור נטפליקס והביאו לה כבוד ופרסים (בהם פרס התסריט בפסטיבל ונציה). מדובר באנתולוגיה של שישה סיפורים קצרים המתרחשים במערב הפרוע של ארה"ב. כל סיפור ניחן בטעם שונה – אם כי כולם אלימים – והסרט נע בין המקברי לסנטימנטלי. קאובוי מזמר שפורט באותה מיומנות על הגיטרה ועל האקדח (טים בלייק נלסון), שודד בנקים שמוצא עצמו שוב ושוב עם חבל תלייה על צווארו (ג'יימס פרנקו), אמרגן נודד (ליאם ניסן) ומחפש זהב זקן (טום ווייטס) מובילים את ארבעת הסיפורים הראשונים, המציעים טוויסטים עקמומיים על תמות מוכרות מז'אנר המערבון. הסיפור החמישי, על אח ואחות (זואי קזאן) שנודדים מערבה בשיירת כרכרות, הוא דרמה מורכבת ומרובדת, שהיא יצירת מופת קטנה בפני עצמה.
משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות / The Mitchells vs. The Machines
סרט אנימציה מבדר מאוד, שנראה כאילו "היא" של ספייק ג'ונז נזרק לבלנדר יחד עם סרטי זומבים, מלחמות הכוכבים וסרטוני טיקטוק. כשמנכ"ל תאגיד דמוי Apple מכריז על פיתוח חדש שאיתו הוא מתכוון לכבוש את העולם, הוא משליך מאחוריו את "העוזרת האישית הדיגיטלית" המיושנת (קולה של אוליביה קולמן הגדולה), והיא מתקוממת כנגדו וכנגד המין האנושי כולו, והופכת את הרובוטים שנועדו להחליף אותה לצבא שנשמע להוראותיה. איכשהו יוצא שארבעת בני משפחה לא תפקודית וכלבם הפוזל הם היחידים ששורדים את ההשתלטות הראשונית על בני האנוש, והם משלבים כוחות בניסיון להשבית את הרובוטים – הטכנופוביה של האב אוהד המברגים, והכישורים הקולנועיים של בתו בת העשרה משלימים אלה את אלה. האקשן פרוע וקצב הבדיחות היסטרי, מה שמעניק יתרון לצפייה הביתית כי רובן ממש טובות. ובסוף הסרט אפילו מרגש.
כוחו של הכלב / The Power of the Dog
במונטנה של 1925 האחים ג'ורג' (ג'סי פלמונס) ופיל (בנדיקט קמברבץ') חיים יחדיו בבית גדול ומבודד, ומגדלים עדר פרות ענקי. השניים לא יכלו להיות שונים יותר זה מזה. ג'ורג' רגוע, פשוט וטוב לב. פיל הוא בריון גס רוח, שנוהג להשפיל כל מי שנראה לו פחות גברי ממנו. כשג'ורג' מתחתן עם האלמנה רוז (קירסטן דנסט) האיזון בין האחים מופר, עד שבנה רך המראה (קודי סמית-מקפי) מגיע לביקור מהקולג'. סרטה המעולה של ג'יין קמפיון (שזכתה באוסקר על הבימוי) עוסק בטרגדיה של גבר שבחר להתכחש לעצמו ולכלוא את נפשו בתוך שריון של גבריות אגרסיבית, תוך שהוא מזיק לאחרים ולעצמו. זה סרט אפי ונזירי גם יחד, שכוחו בכך שהוא מסתיר יותר משהוא מגלה. הוא דורש מאיתנו צפייה פעילה, ומותיר אחריו הד מתמשך.
אל תסתכלו למעלה / Don't Look Up
כשכוכב שביט הולך להתנגש בכדור הארץ, סטודנטית לאסטרונומיה (ג'ניפר לורנס) והפרופסור שלה (לאונרדו דיקפריו) מנסים להתריע לפני שיהיה מאוחר מדי, אך מגלים שלכולם יש דברים יותר דחופים לעסוק בהם. צוות השחקנים המפואר כולל גם את מריל סטריפ בתפקיד הנשיאה שטרודה בענייני בית המשפט העליון, קייט בלנשט כמנחת תכנית טלוויזיה שלא אוהבת לעסוק בנושאים כבדים כמו סוף העולם, ומרק ריילנס כמיליארדר אפליקציות עם תכניות זדוניות משלו. אדם מקיי מגיב על כישלון הטיפול בשינויי האקלים באמצעות משל על כוכב שביט, ועושה זאת בנימה סאטירית קלה שמבהירה שאין כל צורך להגזים את המציאות שכבר הגיעה לנקודת אל-חזור. כשהסוף הולך ומתקרב הסרט מחליף טון מקליל למדכא (אם כי הבדיחה הכי מצחיקה מגיעה באמצע כותרות הסיום).
האירי / The Irishman
מרטין סקורסזה חוזר לסביבה החברתית שהוא מזוהה איתה יותר מכל – המגזר האיטלקי של עולם הפשע המאורגן. הפעם הסיפור מוגש על ידי אדם זקן שבוחן את חייו, או בעצם מסרב לבחון אותם, ודרך הסירוב הזה אנחנו חווים את הצער ואת האובדן שבאים עם דרך החיים שבה בחר. סקורסזה, שביים בווירטואוזיות נינוחה של רב אמן, קיבץ לפגישת מחזור את שחקניו האדירים מימי "החבר'ה הטובים" – בהם רוברט דה נירו וג'ו פשי – וצירף אליהם את אל פאצ'ינו בתפקיד ג'ימי הופה, מי שהיה הנשיא המושחת של איגוד נהגי המשאיות, ונעלם ב-1971. דה נירו מגלם את "האירי" שהיה יד ימינו וידידו הקרוב. מה שנראה בתחילה כרצף מבדר של מעשיות מעולמות הפשע והפוליטיקה, מתגבש בהדרגה סביב היחסים בין השניים, והם הופכים את הסרט לעמוק, אנושי ונוגע ללב. הסרט נמשך שלוש וחצי שעות, אז תחשבו עליו כצפיית בינג' של סדרת טלוויזיה.
>> לא הספיק לכם? אלו סרטים איכותיים נוספים (אבל לא של נטפליקס) שניתן למצוא בספריה שלהם
>> עוד יותר לא הספיק לכם? הנה חלק ב' של אותה רשימה