"שישו ושמחו" עוקצת את צבא עזריאלי, וזו מסורת שאנחנו אוהבים

מישהו פעם אמר לי, ברגע של חולשה, "אתה יודע, יש שני סוגים של צבא. צבא טוב וצבא רע. הצבא הטוב זה איפה שאתה משרת – קריה, שלישות. הצבא הרע זה איפה שאנחנו. שיזפון, מזיעים". אצלי בראש זה אפילו מחודד יותר – יש הבדל גדול בין "צה"ל", הגדול הזה, שנלחם בשטחים ומדברים עליו בעיתונות, לבין "הצבא", המקום בו אני שירתתי שלוש שנים. והצבא שאני הכרתי הוא אחר מצה"ל שמדברים עליו. נטול הירואיקה כמעט לחלוטין, נטול ערכים נשגבים או תחושת שליחות. כל מי שנמצא בו, עובד רס"ר או רל"שית של שר הביטחון, נמצא שם כי הוא חייב. הדבר היחיד שמבדיל בינה לבין אנשים שעובדים ממול, בקניון עזריאלי בתל אביב, הוא המדים שעל גופם. אה, ושכר יותר טוב.

ביקום הזה מתקיימת לא מעט יצירות נהדרות – היא באה לידי ביטוי ב-"אפס ביחסי אנוש" הנהדרת, ב-"אחיות המוצלחות שלי" – ועכשיו גם ב-"שישו ושמחו", הקומדיה המוזיקלית שעלתה אמש בכאן 11, בשעה טובה. "שישו" מגוללת את סיפורה של להקת הרבנות הצבאית – להקה צבאית כמו פעם ונציגה של אחת היחידות הפחות מוכרות בצבא –  הרבנות הצבאית, זו שלא באמת מגנה על הגבולות, אלא עוסקת בעבודות יומיומיות יותר – מהגעלת כלים לפני פסח ועד קבורה.

ובתוך המפגש המוזר הזה בין דת לצבא מגיע הסיפור של נחומי (נוה צור), האנדרדוג הקלאסי. זמר שחולם להיות הסולן של הלהקה, אבל תמיד נשאר מאחור ולא מצליח להתבלט. רגע לפני שצצה לו ההזדמנות לה חיכה, המפקד מנדי פאר (נתן דטנר בתפקיד נפלא) מנחית לו על הראש כוכב יוטיוב שמגיע עם כל המניירות של סטאר. במילים אחרות, כל דילמה שיש בלהקה – מאבק כוחות בין חדשים לישנים, בין הפייבוריטים למי שצריכים להילחם על מקומם, בין החתיכים לאלו שמרגישים פחות – נוכח גם כאן.

כן, בהחלט אפשר היה לזהות את הרפרנסים לסרט הקלאסי "הלהקה" של אבי נשר (גם כי לאחת הדמויות ממש קוראים גידי). וכמו שם, המוזיקה היא בעיקר כלי למוביליות אישית וחברתית – היא מאפשרת לדמויות להיחשף או לגלות את עצמן בפני העולם, ומתערערת יחד עם ההגמוניה כשבחור חדש מגיע לשכונה. האינטרסים שמחוץ לבמה שזולגים פנימה, אל תוך הלהקה, והפערים החברתיים מציצים מכל פינה: התימני שנדחק הצידה לטובת הזמרים האשכנזיים או הרוסי שתוקעים אותו בצד עם קרן היער לטובת הזמר הבוהק עם המבט החלומי בעיניים.

אבל לצד כל זה – יש גם סיפור הרבה יותר גלובלי. כי כל אחד שניסה פעם להגשים חלום וראה את אלה שהכל מגיע להם בקלות הזדהה עם הכאב של נחומי. ומרגע שזה קורה, ההזדהות היא מוחלטת. נחומי הוא אנדרדוג, בדיוק כמו נועה (דפנה ארמוני) ב"הלהקה", שהייתה צריכה להתמודד עם הוותיקות, המרושתות, אלו עם הקשרים. נחומי אמנם ותיק, אבל האתגר שבפניו הוא עמד דומה: גם כאן היו אנשים יפים ממנו, נוצצים ממנו, והוא יצטרך למצוא את דרכו פנימה מלמטה.

"שישו ושמחו" מדברת בשפה שלי, השפה של צבא עזריאלי, באופן דומה ל-"אפס ביחסי אנוש" או "הלהקה": היא רחוקה מהמניירות הגבוהות של הצבא וגם מהפאתוס המוגזם. היא מבינה שהצבא, עבור רוב הצופים, היה יותר עול מאשר איזו משימה קדושה. וברוח הזו, היא מביטה על הצבא במבט קצת אירוני, קצת מגחך, ומתוכו מוציאה קומדיה די מעולה.

הרפרנס שמופיע בתחילת הפרק לשיר "מסורת" מהמחזמר "כנר על הגג" (בחירה לא מקרית, הרי נתן דטנר כבר גילם את טוביה החולב) הוא הברקה אמיתית כי הוא מגלם את הפער הזה. כי "מסורת", הרי, נכתב על העולם היהודי של תקופת השטייטעלים – כולל הרומנטיקה של השכונתיות, במובן הטוב שלה. פלאשבק לישראל של 2022, וה"מסורת" הישנה והמכובדת מתבטאת בלחפש תולעים בקטניות.

האנדרדוג והיוטיובר. "שישו ושמחו". צילום מסך, כאן 11

"כנר על הגג" פוגשת את "הלהקה" פוגשת את "אפס ביחסי אנוש" – זו הנוסחה הנהדרת שמרכיבה את הסדרה של סיגלית ליפשיץ ושלום הגר. והיא הפילה ממני את כל ההגנות שמיוזיקלס בדרך כלל מניחות עליי, וגרמה לי פשוט להתאהב. כנראה שזה עניין של מסורת.

שישו ושמחו, כאן 11, פרקים חדשים מדי יום שני