10 סרטי הקאמפ הכי טובים לפי הבמאי של "פריסילה מלכת המדבר"

בימים אלה סטיבן אליוט מבקר בפיסטבל חיפה לרגל חצי יובל לסרטו האהוב וזאת הזדמנות מצוינת לברר איתו איזה טעם רע הכי לטעמו

פריסילה מלכת המדבר (צילום: יח"צ)
פריסילה מלכת המדבר (צילום: יח"צ)
16 באוקטובר 2019

סטיבן אליוט לא אוהב שמגדירים את "הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר" כסרט קווירי. " אף אחד לא רצה להפיק אותו. קראו לו הומופובי, כי חשבו שאנחנו צוחקים על מלכות הדראג. בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל הגאה בסן פרנציסקו הורידו אותי מהבמה בקריאות בוז. הקהל היה פוליטי מאוד והוא שנא אותי. בחצי הראשון של הסרט אנחנו באמת צוחקים על הדמויות, אבל בחצי השני אנחנו צוחקים איתן. זה עניין מבני. ככה הקהל לא מאוים. כי מה בעצם עושים במחזות זמר מאז ומתמיד? ליפסינג. וזה מה שמלכות דראג עושות על הבמה, אבל בשמלות מצחיקות. עשיתי סרט קאמפי ובגלל זה הוא עבד".

כריס אליוט בפסטיבל חיפה (צילום: זיו עמר)
כריס אליוט בפסטיבל חיפה (צילום: זיו עמר)

אליוט הגיע לפסטיבל חיפה לרגל חגיגות חצי היובל של להיט הקאלט שלו, על טרנסג'נדרית ושתי מלכות דראג במדבר האוסטרלי, וכדי לחדד את הטיעון המרכזי שלו הוא שמח לדבר על עשרת סרטי הקאמפ האהובים עליו. הוא התכונן מראש, ואף שב וצפה בכמה מהסרטים כדי להרכיב את הרשימה. אבל לפני שעברנו אליה, שאלתי אותו על אחד השירים שתורמים לקאמפיות של הסרט – "הבה נגילה" שהגיבורים שרים תוך כדי נסיעה במדבר. "המלחין שלי הוא בחור יהודי טוב" הוא אומר, ומוסיף שאף פעם לא נשאל על זה. "רציתי משהו בלי זכויות יוצרים, חגיגי, שובב, וזה היה הרעיון שלו. הוא מושלם".

לפי ויקיפדיה, קאמפ מוגדר כ"גישה אסתטית פוסטמודרניסטית, שלפיה ניתן לזהות יופי אירוני אנין בתופעות אופנתיות אשר לוקות בחוסר טעם קיצוני או בביטויים מובהקים של פרובינציאליות וכיעור". רשימת הקאמפ האישית של אליוט מונה סרטים שנעשו ברצינות משולבת בחוסר מודעות וכתוצאה מכך הם "כל כך רעים שהם טובים", וגם סרטים שהקאמפ שלהם מכוון, כמו הסרט שלו.

נערות שעשועים (1995)

"יצא לי לדבר עם פול ורהובן (הבמאי) ועם ג'ו אסטרהאז (התסריטאי). הם חשבו שהם הולכים לחשוף לציבור את עולם החשפנות כפי שמעולם לא ראו אותו לפני כן. הם גברים לבנים ועשירים שחשבו שהם הולכים לפוצץ את לס וגאס ולהראות לעולם איך זה באמת. זאת אחת הטעויות הכי מצחיקות בהיסטוריה. במהלך השנים פגשתי את כל השחקנים ושאלתי 'מה עלה בדעתכם?" והם אמרו "אמרו לנו שזה רציני". לוורהובן יש רגישות קאמפית, גם בסרטיו האחרים, אבל אסטרהאז פשוט טועה לכל אורך הדרך".

החיים על פי משפחת אדמס (1993)

"הסרט הראשון על פי סדרת הטלוויזיה הישנה מאוד הצליח. אז הם עשו סרט המשך שנכשל לגמרי, וזה היה סוף הפרנצ'ייז. זאת יצירת מופת קאמפית. התסריטאי פול ראדניק הוא קווין ניו יורקי מאוד פקחי וביצ'י, והוא עשה משהו כל כך חד שהוא נפל מחוץ לרדאר. אף אחד לא ידע מה לעשות איתו כי הוא קאמפי באופן ברוטלי".

מעבר לעמק הבובות (1970)

"הייתי חייב לבחור משהו של ראס מאייר ובחרתי בזה. בסרט האחרון שלי 'Swinging Safari' עשיתי טייק-אוף קטן על הסרט. גם כאן זאת רצינות שהשתבשה. בסרטים האחרים שלו, מאייר רצה לגרום הלם לצופים. הפעם הוא ניסה להגיד משהו רציני על התמכרות וזה מחזיר אותנו לזה שגברים סטרייטים טועים. מאייר בדרך כלל יודע מה הוא עושה, אבל פה הוא ניסה ללכת על רצינות".

אמא יקרה (1981)

"אי אפשר להתעלות על פיי דאנאוויי במחלקת הדיוות. גם כאן ניסו להציג חשיפה רצינית של ג'ואן קרופורד (כוכבת הוליוודית שהתעמרה בבתה – י.ש.). זאת ההופעה הכי גדולה של פיי, והיא גדולה מדי בשביל הסרט. היא היסטרית. כשצופים בסרט עם קהל הצחוק מתחיל מכל הסיבות הלא נכונות. טוב לצפות בסרטים שהשתבשו עם קהל כי זה מבהיר לך שזה בסדר לצחוק".

(Queen of Outer Space (1958

"אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהגברים האמריקאים חזרו הביתה, הם גילו שהנשים הסתדרו בלעדיהם והרגישו שאין בהם צורך. הוליווד הגיבה עם סדרת סרטים על נשים ששולטות בעולם ועל זה שגברים צריכים להחזירן למקומן. הסרט הזה הוא על כוכב שנשלט על ידי נשים אמזוניות, וז'ה ז'ה גאבור היא המלכה. מגיעה חללית של גברים והן יוצאות להרוג אותם, אבל הגברים מאלפים את הנמרות שצווחות "כן, עכשיו אנחנו יודעות מה הפסדנו", והם זורקים אותן לחדר המיטות וסוגרים את הדלתות. הסרט נעשה ברצינות מלאה והוא מאוד מצחיק מבחינה פוליטית. בעולם ה-metoo הנושא הזה נעשה רלוונטי שוב. אני חושב שזה עולם ששווה לחקור אותו. אם אתה כבר לא הכרחי, מה יקרה?לקחו את כל הגברים, מה יקרה? איך הנשים ירגישו? איך הגברים? מגניב, הא? משהו מתקתק אצלי עכשיו".

באטמן ורובין (1997)

"הסרט הזה לגמרי איבד את השליטה. זה נעשה יותר ויותר גדול ומגוחך, יותר מדי גיבורים, התלבושות היו מנופחות, ג'ורג' קלוני בקושי הצליח לזוז דרך השרירים הציצים והפטמות. הוא עדיין לא מדבר על הסרט הזה. זה נראה כמו שני הומואים רצים באולם ספורט. הנשים נשארו ברקע. יותר מדי כסף ויותר מדי בטחון עצמי,ובמאי הומו שהחליט שהוא עושה סרט קווירי עם תקציב של 200 מיליון דולר. זה היה סרט הבאטמן השני של ג'ואל שומכר, אחרי 'באטמן לנצח', ואף אחד לא יכול היה לעצור אותו. זה היה סוף העולם הזה, כי הוא הלך רחוק מדי".

גלן או גלנדה (1953)

"הייתי צריך אחד של אד ווד. זה בעצם סרט הטרנס הראשון (אד ווד עצמו מגלם קרוס-דרסר – י.ש.) ובדרכו שלו הוא לקח את הנושא ברצינות. זה הופך אותו למצחיק וקאמפי באופן נפלא. עוד סרט שהשתבש."

סטיריקון (1969)

"אני לא יודע מה קורה בסרט הזה. יש בו הומוארוטיקה שמבעבעת לכל אורך הסרט. כנער הומו בארון הוא לחץ לי על כל הנקודות ומצאתי אותו מאוד מטריד. הגלדיאטורים רוצים ללכת הביתה זה עם זה. וכך גם הבנות. עם כל הרצינות שבו, יש בו מיניות קאמפית. לפליני היה צד קאמפי מתריס".

קזינו רויאל (1967)

"קרקס שאיבד שליטה. הזכויות על הספר נמכרו מוקדם כך שהוא נפל מחוץ לסדרת ג'יימס בונד. המפיקים ידעו שהם מאבדים שליטה תוך כדי ולא יכלו לעצור את זה. העיצוב, המוזיקה, הכל קאמפ קאמפ קאמפ קאמפ קאמפ. זה סרט איום אבל זה לא משנה. הקאמפיות שלו היא היופי שלו. וכך צריך לחגוג אותו".

המפיקים (1968)

"אלוהים יברך את מל ברוקס. הוא תקף את המעמד הבינוני. ועשה את זה בכל נים בגופו. תחשבי כמה חצוף ואמיץ זה היה בזמנו. הוא עשה שיט שאף אחד אחד לא העז לעשות. המלחמה עוד היתה טרייה בזיכרון והוא עושה שם את המחזמר 'אביב להיטלר' בבימויו של רוג'ר דה ברי, הבמאי הכי הומו בעולם. אני עדיין מתבונן בזה היום ואומר 'וואו'".

"הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר" יוקרן בפסטיבל הסרטים חיפה בשישי, 18.10, בשעה 22:15, בנוכחות הבמאי סטיבן אליוט