מהגשש החיוור ודני סנדרסון ועד הדג נחש, אביב גפן וג'ימבו ג'יי: עשרה שירים ישראליים על תקווה, שלום והיכולת להמשיך הלאה, שיעזרו להעביר את השעות שבין הקלפי לתוצאות האמת - ואולי להזכיר שגם בתוך כל הייאוש עוד מותר לקוות שיהיה פה טוב. יהיה טוב, כן
זהו זה. רגע האמת לפנינו. יום הבחירות לכנסת ה-26 הגיע, וכל אחד מאיתנו מקבל הזדמנות – אחרי ארבע שנים שרק הרגישו כמו ארבעים – לנסות ולהחזיר את ישראל למסלול. בדרך, אולי, לממשלה קצת יותר שפויה, קצת פחות מטורללת ובעיקר פחות מושחתת. ולמרבה הצער, ייאוש בתקופה הזו – יש בקילוגרמים. אם תחפשו אותו טוב, תוכלו למצוא אותו ברשתות, אולי אפילו בסביבה הקרובה שלכם. יש גם אנשים שמאוד מעוניינים להדגיש את הייאוש הזה, ולגרום לכך שלא נאמין שיכול להיות יותר טוב. אבל אנחנו אופטימיים, וחשוב לנו שגם אתם תהיו – והדרך הכי טובה לראות את האופק היא מוזיקה.
>> יש חיים מחוץ למדגם: 13 דברים לעשות ביום הבחירות
המוזיקה הישראלית, לאורך השנים, הנפיקה לא מעט שירים העוסקים בתקווה. אפילו ההמנון הלאומי שלנו, למי ששכח, נקרא "התקווה". תקווה היא הרגש החשוב ביותר עבור אנשים שרוצים לשנות את העולם שסביבם – הדלק שעוזר לכולנו להמשיך ולחיות, בטח במקום מורכב כמו ישראל. אז לקראת היציאה לקלפי, הנה לכם צידה לדרך – עשרה שירים אופטימיים ששווה לקחת אתכם באוזניות, רגע לפני שההיא מוועדת הקלפי תשלוף את הסרגל. בהצלחה לכולנו.
הגשש החיוור – הלאה
זה שיר מרגש, סוחף ובעיקר מאוד אופטימי. נעמי שמר כתבה אותו ב-1984, שנתיים אחרי פינוי ימית, כשחששה כי בגלל דעותיה הפוליטיות, הימניות, לא ישמיעו את שיריה. ואף על פי כן, הלאה. הגשש החיוור, כאלה שהחזיקו בדעות הפוכות, לפעמים הפוכות ממש, מאלה שהיו לשמר, לקחו את השיר והפכו אותו ללהיט לא קטן בשנות השמונים. שיר שאי אפשר לא להתרגש ממנו, גם היום.
דני סנדרסון – נלמד לחיות
דני סנדרסון, כבר שנים, הוא אחד הפזמונאים היותר טובים שיש לנו. האיש מאחורי "כוורת" ו"גזוז" אחראי גם לקריירת סולו מוזיקלית מרשימה, מלאה בלהיטים. השיר הזה הוא דווקא מהשירים הפחות מוכרים שלו, ועדיין – הוא מכיל בתוכו את הגרסה המפוכחת לאופטימיות. "נלמד לחיות" נכתב לאלבום "לא יפריד דבר", שיצא ב-2009. סנדרסון כתב שיר שמייחל – בתוך החושך – לימים אחרים. "אני אומר שלמות כבר יודעים / בסוף נלמד לחיות, אני מאמין". מסר שנשאר איתנו עד, ממש, עצם היום הזה.
הדג נחש – עוד יהיה טוב
אין להקה שהפכה לפסקול של המחאות האחרונות, מהמחאה החברתית דרך בלפור ועד קפלן, כמו "הדג נחש" – הלהקה שצמחה בירושלים והפכה לאחת הלהקות הכי חשובות במוזיקת המחאה הישראלית. בתוך העטיפה הפ'אנקית, הם ידעו להכניס טקסטים עמוסים במסרים – אבל בדרך כלל נטו להיות ביקורתיים. ואז מגיע השיר הזה, שסמפל שיר ישן של הזמר דודו זכאי מפסטיבל שירי הילדים ב-1979, ועבורי נכנס ללב בזכות הבית של יאיא כהן אהרונוב, הבסיסט: "חולם שנוכל לדבר בלי להילחם – בבית שלי / חולם על יום שבו ארגיש באמת שלם – בבית". עוד יהיה טוב בארץ ישראל.
אריק איינשטיין – עוד יהיה
יש כאן כל מיני סוגים של שירים אופטימיים. יש מתרפקים יותר, יש מצולקים יותר – ויש את "עוד יהיה". שיר שנכתב לאלבום "האהבה פנים רבות לה", שעיבד יוני רכטר ב-1976. "עוד יהיה" הוא שיר שלום כמעט לנוני, אופטימי לחלוטין – אבל שם, הצלקות נמצאות בסאבטקסט. הוא יוצא לאור בישראל של 76', שלוש שנים אחרי מלחמת יום כיפור, אחרי השובע הגדול מהמלחמות הגדולות ומתודעת האימפריה הכוזבת. וזה היה הרגע שבו איינשטיין ז"ל, שכבר אז היה קול גדול של הישראליות, שר: "עוד יבוא שלום עלינו". וגם יותר מחמישים שנה אחר כך, הלב דומע. אולי בגלל אריק, ואולי בגלל השלום. לכו תדעו.
אביב גפן – שיר תקווה
ואם כבר לנון, קשה שלא לחשוב על השיר הזה – שיצא באוסף של גפן, "ירח מלא", משנת 1997. זו היתה תקופה שבה לא היה קל לשיר על השלום – זמן קצר אחרי רצח יצחק רבין, ובעיצומו של עידן בנימין נתניהו שהתאפיין בעיקר במלחמות דמה, ופחות בדיבורים על שלום אמת. ודווקא אז, בתקופה די טראומטית, גפן כתב את שורות הנצח: "בואו נצעד לחלום / בלי גזע ולאום". אחרי 7.10, קצת קשה לשמוע את השיר שמאוד מרפרר ל"אימג'ין" בלי קצת לחוש אי נוחות, ועדיין – חשוב שהוא יהיה שם, בקטלוג שלו. שנזכור לאן היינו אמורים ללכת – ואולי אפשר לחזור לשם. לכבוש את השלום ולא את השטחים.
ג'ימבו ג'יי – מפרש לבן
ומהאופטימיות הגואה ההיא, לקרקע המציאות. "מפרש לבן", כפי שכתבתי כאן בעבר, הוא בעיניי השיר הכי חשוב שנכתב על ה-7.10 מאז האסון. שיר מאוד לא אופטימי – כזה שמכיל בתוכו את הדילמות, החרדות, החברים שרוצים לעזוב, היישובים שנותרו חרבים אחרי הטבח. אבל הפזמון – הוא החלק החשוב בעיניי. הרגע שבו אחת לכמה זמן, אני רואה מפרש לבן מציץ מבעד לענן אפור. איך גם אחרי האסון הכי נורא שקרה לישראל, עדיין אפשר מדי פעם להיזכר ברגש הישן שנקרא אופטימיות. או תקווה. ולקוות שבסוף, אחרי כל האש והעשן, יכול להיות יותר טוב.
שלומי שבת – בגלל הרוח
שוב, אנחנו חוזרים למקום הזה – לרגע שבו עמדנו בפני תקופה אסונית ומשוגעת, וחיפשנו מפלט דרך שירים. השיר הזה נולד בזמן מלחמת לבנון הראשונה, ממפגש בין מיכה שטרית, ארקדי דוכין ולאה שבת – ובו הם דיברו על חוסר התקווה שאפף אז את הארץ, ועל הרצון לחזק את הרוח ההיא. וכך נולד הטקסט, ששלומי שבת יהפוך בביצוע שלו לאייקוני כל כך. רק בגלל הרוח, בתוכי, בדמי, בנשמתי.
דויד ברוזה – יהיה טוב
הוא הפך להיות קלישאה, אבל אסור שהוא יהיה. "יהיה טוב", השיר שכתב יהונתן גפן יומיים אחרי נחיתתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל, הוא סוג של מצפן לשירי שלום ישראליים. הוא חוזר על עצמו בכל הפגנת שמאל, ובעיקר הוא מזכיר תקופה קצת נשכחת שבה האמנו שדברים יכולים להשתפר. ששינוי הוא לא רק לרעה. וגם השיר עצמו השתנה עם השנים: אחרי רצח רבין הוסיף לו גפן בית חדש על חיים משותפים, ילדים שיחיו בלי פחד ומאה שנים של חרב שלא מחקו את התקווה. ב-2011, בזמן המחאה החברתית, גפן וברוזה כתבו לו שוב בתים חדשים, ואפילו הפזמון הפך ל"יהיה טוב, כשנהיה רוב". השיר השתנה, התקופות השתנו, אבל המצפן נשאר אותו מצפן. וכמה חשוב שהוא יהיה איתנו תמיד. גם כשהרוחות מבלבלות.
רונה קינן – שחקי שחקי
הלכנו מאוד אחורה. אל סוף המאה ה-19, ואל המשורר שאול טשרניחובסקי שכותב באודסה שיר תקווה לימים אחרים – רחוק משם, בארץ ישראל. "שחקי, שחקי על החלומות / זו אני החולם שח / שחקי כי באדם אאמין / כי עודני מאמין בך". מילים גבוהות, אפילו אוטופיות, אבל כאלה שמפרשות את איך שתקווה נראתה אז – חלום על ארץ רחוקה, שבה נגשים את התקוות שלנו. להומניזם, לחילוניות וגם לציונות. פעם הציעו את השיר הזה בתור המנון לאומי, אבל נדמה לי שהוא הפך אז להמנון של כל הומניסט שחי כאן, ומנסה לראות את התקווה בתוך הטירוף.
להקת הנח"ל – שיר לשלום
חזרנו לכאן ולעכשיו. "שיר לשלום" אמנם נכתב ב-1969, אבל הסצנה המכוננת של מערכת הבחירות הזו כללה את אותו שיר ישן. ובסופו של דבר, מגיעה התקווה למילה הישנה הזאת – ששכחנו. "שלום". כמובן שהשירה של משתתפי אינדינגב, כמו כל רצון לראות תקווה למשהו אחר מלבד המלחמות של עידן נתניהו, הציתה ויכוח – אבל היא הזכירה כמה חשוב לזכור שזה הכיוון שלנו. שישראל לא אמורה לרדוף אחרי אש ודם, לא אמורה לכלות את אויביה, אלא אמורה לחיות כאן לבטח. זו ההבטחה היהודית, זה החלום הציוני. ועל החלום הזה, נדמה לי, כולנו נלך להצביע היום.