ההיפ הופ הישראלי, סוף סוף, מקבל את הכבוד הראוי לו. סדרת הדוקו החדשה על ההיפ הופ הישראלי, שתעלה בקרוב ב"כאן 11", תנסה לספר – בשבעה פרקים – את תולדות הז'אנר בגרסתו הישראלית, מהאשם תמיד ועד נס וסטילה. הסדרה היא שלב נוסף בתופעה טלוויזיונית שמתקיימת כבר עשרות שנים, בעולם וגם בישראל – סדרות וסרטים תיעודיים על מוזיקה. כי מוזיקה לא רק מלווה אותנו – היא לעתים גם הפסקול שלנו, ומה שעוזר לנו להגדיר חוויות. דרך הסיפור המוזיקלי של ישראל, אפשר לגעת ברבדים הרבה יותר עמוקים – ברגש הישראלי, בתודעה שלנו, במה שגורם לנו לרקוד או לבכות (או שניהם). לאורך השנים, נעשו בישראל עשרות יצירות דוקומנטריות על מוזיקה – ולכבוד הסדרה החדשה, נגיש לכם 15 כאלה, כצידה היסטורית לדרך. חשוב לציין כי בחרתי 15, אבל יש הרבה יותר יצירות ששוות מעקב. בערך על כל זמר גדול בישראל כבר נעשה סרט או סדרה אחת, אם לא יותר, ואני כאן כדי לסנן את הטובים ביותר לדעתי. נצא לדרך.
>>> מאחורי חומות הסאונד: 11 יצירות הדוקו-מוזיקה הכי מומלצות בדיסני+

15. "ערוצים של זעם" (יוצרת: ענת הלחמי)
כי אם כבר מדברים על היפ הופ, כנראה שזו אחת מיצירות ההיפ הופ הישראליות הכי חשובות שהיו כאן. המצלמות של הלחמי ליוו את הז'אנר ממש בראשיתו – בסוף שנות האלפיים, כאשר הסכסוך המדמם שהתפוצץ באינתיפאדה השנייה חלחל גם למערכת יחסים בין שני ראפרים ישראליים – סאבלימינל ותאמר נפאר. איך השניים, שבסוף הניינטיז היו חברים ואפילו הופיעו ביחד, מצאו את עצמם במהרה משני צידי המתרס. סיפורו של ההיפ הופ, ובדרך גם סיפורה של מדינה, בשנים קשות מאוד.

14. "וזכרוני הראשון: שלמה ארצי – ביוגרפיה מוזיקלית" (יוצרים: ירון שילון, מוריס בן מיור ואמיר בן דוד)
שלמה ארצי אינו מרבה להתראיין. אחד הזמרים הפופולריים והאהובים בישראל בדרך כלל שומר על הקלפים קרוב לחזה – וגם ייצר לעצמו כלי ביטוי עצמאיים, דוגמת תוכנית ברדיו או טור ב"7 ימים". ולכן, כשהוא סוף סוף מתפנה לפתוח – זה יוצא לאור בצורה די מרהיבה. וזה קרה בסדרה בת שלושת הפרקים, ששודרה ב-HOT8 וסיפרה את הסיפור יוצא הדופן של ארצי – כזה שאנחנו בדרך כלל רואים רק את הצד המואר שלו, אבל ארצי הסכים לבוא חשוף ולספר גם על הצדדים היותר קשים והאפלים במסע הזה. שווה למי שרוצה לנפץ תדמיות.

13. "עפרה" (יוצרים: דני דותן ודליה מבורך)
הצמד דותן-מבורך יופיע לא מעט ברשימה הזאת, ולא בכדי. השניים, שהתחברו בסרט דוקומנטרי על הלהקה של דותן, "הקליק", הפכו – בעיניי – לשניים מיוצרי הדוקו הכי טובים שהיו בישראל. והסיבה היא היכולת לתעד בצורה אמיתית וחשופה את הסיפור של המוזיקאים שנגעו בהם. במקרה הזה, מדובר בעפרה חזה ז"ל – הזמרת שהגיעה הכי רחוק גם בעולם, אבל גם בישראל; כוכבת פופ מטורפת, שגם חוותה סיפור חיים מאוד קשה, ומוות בנסיבות טראגיות במיוחד. שמו של הדוקו יצא למרחקים בשל העיסוק בנסיבות מותה של חזה, אבל בעיניי הוא בולט גם בסיפור חייה – ובצדדים הפחות זוהרים שיש שם.

12. "נופל וקם – סיפורה של שב"ק ס" (יוצר: ירון בן נון)
אחת מיצירות הדוקו המוזיקליות הכנות והיפות שנעשו כאן. סרט שצולם במשך כמעט עשור על ידי בן נון, וחווה עליות ומורדות – כמעט כמו הלהקה שעומדת במרכזו. הוא מלווה את שב"ק אחרי תהילת "עטיפה של ממתק" והפרידה מנמרוד רשף, ובתקופה שבה נולד האלבום "כנען 2000" – אלבום שהצליח לא רע מבחינת מכירות, אבל לווה בהופעות שגוועו מחוסר עניין. סיפורה של להקה שחזקה יותר מכל סכום חלקיה, ובתוכו גם סיפורה של המוזיקה הישראלית – מהצד הממש לא זוהר שלה. סרט טראגי שבסוף – איכשהו – מסתיים בניצחון.

11. "מלכי הקסטות: האחים ראובני" (יוצרים: דני דותן ודליה מבורך)
חוזרים לצמד דותן-מבורך, והפעם ליצירה שהיא הארדקור: סדרה בשני חלקים שמספרת את סיפורה של המוזיקה הים תיכונית, שהתחילה מהקסטות; מהאחים מאיר ואשר ראובני, שהתחילו בהקלטות של חאפלות והולידו שורה של זמרים מזרחיים שיגיעו עד הפסגה. אבל הוא גם מספר את המאבק שהז'אנר היה צריך לעבור – דרך המסננות של האליטה התרבותית שזלזלה בהם, שראתה בהם פחותים, ושלא נתנה להם את המקום שהיה ראוי להם בשולחן. ואיך העם, בצורה עיקשת, ניצח את ההתנשאות. סדרה מכעיסה וטובה.

10. "האלבומים" (יוצרים: אסף אמיר, אבידע ליבני ויואב קוטנר)
אם תרצו, "שיר אחד" עוד לפני שהיה "שיר אחד". סדרת הדוקו ששרדה שתי עונות (עשרה פרקים בסך הכל – חמישה לכל עונה) היא בעצם הראשונה שעשתה "דיפ דייב" ספציפי – אם במקרה של שיר אחד זה היה לשירים, כאן זה היה לאלבומים ולדרך שבה הם נעשו. לבחירות הקטנות, למשמעות מאחורי השירים – גן עדן לעכברי מוזיקה, אבל גם לאנשים שרוצים להכיר קצת יותר את המוזיקאים. ברמה האישית, הפרק על אביתר בנאי הוא בעיניי הטוב ביותר (וזו לא הפעם האחרונה שתקראו את השם שלו במצעד).

9. "פוליקר: הילד שבי" (יוצרת: אתי אנטה-שגב)
יש סרטים דוקומנטריים משוכללים יותר או פחות, אבל יש סרטים שבשבילם לא צריך הרבה – רק אדם אחד, מיוחד, שיודע לספר סיפור. וספק אם יש גדולים בתחום הזה כמו יהודה פוליקר – יוצר עילאי ואדם שעבר כל חרא אפשרי, והוציא מזה זהב אמנותי. בבסיס הדוקו של אתי אנטה-שגב, האישה שידה בכל, פוליקר מצליח לפתוח את הלב – כולל על היציאה הכואבת מהארון. פוליקר לא צריך שכלולים – הוא רק צריך לפתוח את הלב, וזה מספיק כדי להחזיק דוקו מוזיקלי אדיר ומרגש.

8. "בגלל המלחמה ההיא" (יוצרת: אורנה בן דור)
35 שנה עברו בין שני הסרטים, ולא רק – שוב אנחנו נפגשים ביהודה פוליקר, אבל הפעם בגרסה אחרת שלו. כזו ששינתה משהו בשיח הישראלי. הדוקו, שמתעד את הקלטת האלבום המיתולוגי "אפר ואבק", היה גם מהפכני – לא רק בשימוש במוזיקה המצוינת שיוצאת מהאלבום, אלא גם בשיח הפתוח של ההורים של פוליקר – ושל הדור השני לשואה, שאותם ייצגו היטב פוליקר ויעקב גלעד – מחברי האלבום, על הטראומה המדממת ההיא. סרט שקצת נשכח מהלופ של יום השואה, וחבל – כי הוא כנראה היה מלמד עליהם הרבה יותר מעוד סרטון זוועות מאושוויץ.

7. "חייב לזוז" (יוצר: אבידע לבני)
גם כאן, אין יותר מדי הו הא. לא בימוי מדהים ולא הפקה יוצאת דופן – אלא סרט דוקומנטרי רזה (בסך הכל 75 דקות), שמספר סיפור מוזיקלי ענק – והוא הסיפור של אהוד בנאי והפליטים. הלהקה שהורכבה משורה של אאוטסיידרים שלא התאימו לחיים (אפרופו "נופל וקם"), אבל ביחד ייצרו אלבום היסטורי – שפתח את הדלת למוזיקאים רבים אחריו. וגם כאן, יש מספר מאוד ברור – וזהו אהוד בנאי, שמפליא ביכולות הסטורי טלינג שלו, ודי מחזיק את הסרט. סרט אנדרייטד, אבל בעיניי כזה שראוי לכבוד – וגם כזה שכיף לחזור אליו כשאפשר.

6. "אריק איינשטיין: שיר אהבה סטנדרטי" (יוצרים: אבידע ליבני ויואב קוטנר)
ארבע שנים אחרי מותו הכואב של אריק איינשטיין ז"ל, הגיעה הביוגרפיה שהוא היה ראוי לה. מכל סרטי הדוקו האישיים, כנראה שהוא היה המקיף ביותר והארוך ביותר (שישה פרקים) – לא כל יום עובדים על אדם שעשה כל כך הרבה כמו איינשטיין. והיד הרגישה של קוטנר, שהיה גם קרוב לאריק, יחד עם מתעד מוצלח כמו אבידע ליבני – הובילה לסדרה המצוינת והמרגשת הזאת. בינג' נהדר ליארצייט של אריק, וגם לימים אחרים שבהם פשוט צריך השראה.

5. "כוורת: נתתי לה חיי" (יוצרים: יונתן אברהמי ויואב קוטנר)
סוד הקסם הפעם – לא כל כך בפורמט, אלא בדמות המספר. יואב קוטנר כאן, בניגוד ליצירות דוקו אחרות (וגם כאלה שתבואנה בהמשך), לא מתיימר להיות מתעד אובייקטיבי. קוטנר בא לסדרה הזאת כמעריץ של "כוורת" – כמישהו שגדל יחד איתם, שמיודד אישית עם כל חברי הלהקה (ועשה איתם אי אלו ראיונות לאורך השנים בכל מיני פורמטים), אבל גם מישהו שיכול היה לבוא ולספר את הסיפור האמיתי. הרבה סרטים וסדרות נעשו על "כוורת" כיאה ללהקה הישראלית הגדולה בכל הזמנים; אבל ספק אם היתה יצירה מקיפה, וגם חושפנית, כזו.

4. "קורין אלאל: סיבוב פרידה" (יוצרים: אתי אנטה-שגב ורון עומר)
יש כל מיני סדרות ביוגרפיות על מוזיקאים – יש סדרות שנעשו על אדם אחרי מותו כרטרוספקטיבה (כמו איינשטיין), יש סדרות שנעשות עם האדם החי (כמו פוליקר) – ויש את הסדרה הזו. שלושה פרקים בסך הכל, אבל כל אחד מהם עמוס ברגש – כי הוא היה מסע אחרון, בידיעה. הסדרה שוחררה שנה לאחר מותה של אלאל ז"ל, כסוג של משאלה אחרונה – לא להשאיר שום דבר פתוח, כלום ליד המקרה. אלאל באה לסדרה הזאת טעונה, והצליחה להוציא את מה שהרגישה. והלב שלה פגש את הלב של הצופים.

3. "אביתר בנאי: סיכוי להינצל" (יוצר: דורון צברי)
גם כאן, דוקו מאוד שונה ממה שהכרנו. גם בגלל היוצר – שלא ממש מורגל ביצירות דוקו מוזיקליות; אבל בעיקר בגלל הסובייקט. "סיכוי להינצל" היה בערך עשור בשלבים שונים של הפקה – הוא היה אמור לצאת לפני המלחמה ואז נדחה, אבל נדמה לי שגם אם כל דחייה היתה מבולגנת ברמה ההפקתית – ברמת היצירה היא עשתה רק טוב. כי זה היה סיפור מסע שדרך הדמות השקטה והמקסימה של בנאי, ראה את המדינה שסביבו, וגם את התהליך שעבר עליו; מזמר כמעט שולי לקונצנזוס הכמעט אחרון בחברה הישראלית המקוטבת.

2. "מתי כספי: וידוי" (יוצרים: דני דותן ודליה מבורך)
במילה אחת: וואו. יצירה דוקומנטרית מטורפת, שנולדה – למרבה האירוניה – דווקא בימיה האחרונים של רשות השידור ז"ל. שוב, גם כאן לא היה צריך הרבה חוץ ממרואיין שיודע לספר סיפור. וזה היה, כמיטב המסורת הדותן-מבורכית, סיפור משוגע לגמרי – מהאלימות שכספי ז"ל עבר בבית, דרך הגירושין המכוערים מדורין ועד האמונה שלו שהשתנתה. היחידים שזכו לראות את הסרט במלואו היו פוקדי פסטיבל דוקאביב. כשהוא אמור היה להגיע לטלוויזיה, כספי לקח את יוצרי הסרט לבית המשפט. זה נגמר בפשרה שקבעה כי תשע דקות יישמטו מהסרט. מאז הדוקו נגנז משידור טלוויזיוני, והפך לעוד חתיכה בפאזל המורכב שהוא האישיות של מתי כספי. יש חוסר הלימה מובהק בין הדמות השקטה והסטואית שלו – לבין הדוקו המטורלל הזה, שהיה חתיכת רכבת הרים רגשית.

1. "סוף עונת התפוזים: סיפורו של הרוק הישראלי" (יוצרים: יואב קוטנר, גידי אביבי, עמי אמיר, אריק ברנשטיין וגבריאל ביבליוביץ')
ברוכים הבאים לערוץ 1 של סוף שנות התשעים – אולי התקופה האחרונה שבה הערוץ הממלכתי היה גם חיוני ורלוונטי לחיים שלנו. שם נולדה סדרת הדוקו המקיפה והארוכה ביותר (12 פרקים) על תולדותיו של הרוק הישראלי – מלהקות הקצב ועד אביב גפן, עם כל מה שקרה ביניהם. אם יום אחד ירצו לספר את הסיפור של המוזיקה הישראלית, כנראה שיתחילו בסדרה המצוינת הזאת – שבאמת הצליחה להביא את כל הגיבורים למסך. ואולי היא גם סללה את הדרך לסדרת הדוקו החדשה על ההיפ הופ – שמכוונת למקום גבוה מאוד ברשימה הבאה מהסוג הזה.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• סרטים
• קולנוע
• טלוויזיה