25 שנה ל"קלולס": הסרט שעשה בקלילות את מה שהיום הפך לאתגר

בניגוד לסרטי קאלט אחרים, "קלולס" עדכני לגמרי גם היום. צפייה מחודשת מגלה יחס פרוגרסיבי לפליטים, אקולוגיה, הטרדה מינית, העצמה נשית והפוליטיקה של השפה – והכל בשנינות קולעת

"קלולס". ממש לא רק אופנה
"קלולס". ממש לא רק אופנה
19 ביולי 2020

"ולסיכום אני רוצה להזכיר לכם שלא כתוב RSVP על פסל החירות", מכריזה שר לקול תרועת התלמידים, ומותחת את המסטיק הצהוב שלה, שתואם את הסוודר הצהוב שלה. המשפט הזה מסיים את מה שאמור להיות החלק שלה בדיון על הנושא שהעלה המורה: "האם יש להרשות לכל המדוכאים למצוא מקלט באמריקה?" (הקונטקסט – בתחילת שנות ה-90 פליטים מההפיכה הצבאית בהאיטי חמקו לאמריקה בסירות בחיפוש אחר מקלט פוליטי).

שר, בת 16 אופנתית מבוורלי הילס, רואה הכל דרך הפריזמה הצרה שלה, ומביאה כדוגמה מסיבת יום הולדת של אביה, שאליה הגיעו אנשים שלא הוזמנו. אבל היא לא גרשה אותם, אלא דאגה למצוא מקום ואוכל לכולם. "אם הממשלה רק תיכנס למטבח ותארגן מחדש כמה דברים, בטח שנוכל לחגוג עם ההאיטים", היא אומרת.

ב-2017, כשטראמפ הנפיק צו נשיאותי ידוע לשמצה שיגביל כניסת אנשים ממדינות מוסלמיות לארה"ב, הנאום של שר מ-1995 חזר להסתובב ברשתות החברתיות. במקביל, הפנצ'ליין על פסל החירות הפך לשלט פופולרי בהפגנות נגד אותו צו נשיאותי. הניסוח של שר מתאים במיוחד לעידן טראמפ, משום שכמו הנשיא האמריקאי הנוכחי, הוא מדבר בשפה ילדותית ופשוטה המשובצת בשגיאות שמעידות על בורות בעניינים בינלאומיים. יש רק הבדל מהותי אחד – הלב של שר במקום הנכון. יש לציין ש"קלולס" אינו ממשיך להציג דעה הפוכה בנושא קבלת הפנים לפליטים, כי התלמידה שעליה הוטלה המשימה טוענת שאם שר לא התכוננה ברצינות אז אין טעם. וכך הסרט משאיר אותנו רק עם המסר הנכון שנעטף במעטפת סאטירית שובת לב.

צפייה חוזרת בסרט התיכון העוקצני והמתוק של איימי הקרלינג, שחוגג היום 25 שנה, גילתה לי שבניגוד לכמה סרטים אחרים שזכו למעמד של קאלט, "קלולס" הוא עדכני לגמרי, משלל בחינות. מרבים לדבר עליו בעיקר בהקשר של אופנה, אבל לצד היחס לפליטים (ארבע דקות מתחילת הסרט) הוא נוגע גם בנושאים חמים אחרים כמו אקולוגיה, הטרדה מינית, העצמה נשית והפוליטיקה של השפה, ועושה הכל בקלילות שנונה, ותמיד קולעת, בלי שנרגיש שדוחפים לנו מסרים דידקטיים בכפית. וכן, גם התלבושות עדיין אופנתיות.

שר היא נערה פקחית ונאיבית גם יחד – מין שילוב של מרילין מונרו ושירלי טמפל – ואליסיה סילברסטון מגלמת אותה באופן מושלם. יש לה לב טוב, אך בתחילת הסרט היא מרוכזת בעצמה וברצונות שלה, שאחד מהם הוא לקבל ציונים טובים בלי ללמוד (אבא שלה עורך דין והיא למדה ממנו דבר או שניים באמנות המניפולציה). לכן היא מתנדבת לארגן עצומה נגד הפרת חוק זיהום הסביבה – נושא שמעסיק את המורה מיס גייסט. בזמן שהיא מספרת לנו על ההבטחה הזאת, המצלמה מתמקדת בפוסטר של גרינפיס על הקיר, שצבעיו העליזים תואמים את צבעי הסרט. וכך הארגון הסביבתי מקבל בסרט לא פחות תשומת לב ממותגי האופנה של קלווין קליין ועלאייה.

אנחנו בכלל מגלים שהשמלה האדומה ששר לובשת למסיבה היא עיצוב של המעצב התוניסאי-צרפתי עז א-דין עלאייה (לתשומת לב המתרגם/מת בנטפליקס שהניח/ה שמדובר במעצבת), כשהיא מנסה לדבר אל ליבו של שודד שירחם על השמלה שלה. "הו לא, אתה לא מבין. זאת (שמלה של) עלאייה", היא אומרת כשהוא מכוון אליה אקדח ודורש שתשכב על הקרקע. זה אמנם הפך לאחד המשפטים המצוטטים מהסרט, אבל כששר קמה על רגליה היא מזכירה לנו שהערב היה "דפוק לגמרי. הוטרדתי מינית. נשדדתי". כך שזה לא בדיוק מייצר אסוציאציה חיובית לשמלה האדומה, מה גם שרגע לפני כן היא הוטרדה מינית על ידי חבר לכיתה שהתגלה כדושבאג רציני ונטש אותה ברחוב באמצע הלילה. לא שיש קשר בין השמלה היפה לבין ההתנהגות המבאסת של הגברים, חס וחלילה.

בכלל, יחסם הלא מספק של גברים לנשים שב ועולה בסרט, ומה שמגניב זה שהבנות לגמרי מודעות לשיטות שבהן גברים נהגו להקטין נשים, ואינן נותנות להם לעשות זאת. הפעם הראשונה ששר מפטירה את הביטוי הכי מזוהה עם הסרט – "As if!" – היא בתגובה לנער אקראי שקופץ עליה בהפתעה, שם זרועו על כתפה ומנסה לנשק אותה. שר היא בתולה, וממש לא דחוף לה להיכנס למיטה עם איזה תיכוניסט חרמן. "זאת בחירה אישית שכל אישה צריכה לעשות בשביל עצמה", היא מסבירה לתלמידה החדשה (והלא בתולה) טאי, שעליה היא פורשת את חסותה והופכת אותה לפרויקט אישי שלה (כמה טוב שסיקוונס המייקאובר הטיפוסי לסרטי נעורים אינו מניב את התוצאות הצפויות).

קודם לכן, מורי, החבר של דיון, שואל אותה במהלך ריב בחצר בית הספר: "את שוב במחזור חודשי?", וכולן מסביב נרעשות. בהמשך מורי מתגלה כנער חד תפיסה שלומד להתייחס אל חברתו כראוי. כשדיון נוזפת בו על כך שהוא שב ופונה אליה כ"אישה", הוא עונה לה "סליחה, מיס דיון. אבל סלנג רחוב הוא צורת התבטאות מקובלת יותר ויותר. רוב הכינויים לנשים אכן נשמעים לעגניים, אבל הם לא בהכרח נושאים טונים מיזוגיניים". לסיום הוא מוציא את הלשון כמו כלבלב גאה.

אחד הקטעים הזכורים ביותר של טרוור נואה ב"דיילי שואו" פיתח את אותו רעיון. באוקטובר 2016, בתגובה להתבטאות המבחילה ההיא של טראמפ ביחס למה הוא יכול לעשות לנשים, והניסיון העלוב של מגיניו לומר שזה רק "שיח חדר הלבשה", נואה הדגים כיצד אפשר לדבר על תקיפה מינית בשפה גבוהה, ולכבד את רצונן של נשים בסלנג אורבני. זמן קצר אחרי כן טראמפ נבחר לנשיאות, הארווי וויינסטין נחשף, ועידן מיטו נולד.

דיון היא החברה הכי טובה של שר כי "שתינו יודעות איך זה שאנשים מקנאים בנו… ולשתינו קראו על שם זמרות גדולות מהעבר שהיום עושות תשדירי פרסומת". היא שחורה אופנתית ועשירה לא פחות משר, והידידות בין השתיים אמיתית יותר מכפי שנדמה מהתיאור הנ"ל, גם אם אינה עמוקה במיוחד כי שום דבר בחיים של שר אינו עמוק. בכל אופן, "קלולס" עומד בלי להתאמץ, ובלי להתעכב על כך, במבחן הגיוון שנדרש היום מכל סרט, גם במובן זה שהנער הראשון ששר קצת מתאהבת בו הוא הומו שמאוהב בעצמו כמו שהיא מאוהבת בעצמה. האכזבה הרומנטית הקלה לא תשנה הרבה – השניים ימשיכו להסתובב יחד בקניון והוא יתגלה כשותף נהדר לקניות, וגם כאביר שיציל את טאי משני בריונים.

גם במבחן בכדל (שנוסח ב-1985 אך הגיע למיינסטרים רק בשנים האחרונות) "קלולס" עומד בקלות, כי בעיקרון זה סרט בנות שבו הבנים בעצם לא כל כך חשובים, וזאת אולי תרומתו החשובה ביותר לעולם התרבותי שלנו. "מלכות הכיתה" ("Heathers") אמנם קדם לו בספרו על חבורת בנות, אבל זה היה סרט מרושע שתיאר מערכות יחסים רעילות, ואילו ב"קלולס" אין דמויות זדוניות. כמו ב"אמה", ספרה של ג'יין אוסטן מ-1815 ש"קלולס" הרים ממנו את העלילה, הגיבורה המפונקת לומדת כמה שיעורים חשובים על החיים ועל עצמה. אבל שלא כמו ב"אמה", את השיעורים האלה היא לומדת בעצמה, מהתבוננות על מה שקורה סביבה, ולא מגבר בוגר וחכם שמחנך אותה.

ג'וש, אחיה החורג לשעבר, אמנם ממלא את מקומו של מר נייטלי מהספר, ולא פעם עוקץ את שר – והיא עוקצת בחזרה. אבל הוא אינו ממלא את תפקיד המורה לחיים. ובכלל, כשהיא מתאהבת בו לקראת סוף הסרט, ואנחנו הולכים עם זה כי זה פול ראד, שנראה אז כמו שהוא נראה היום. אבל חשוב לזכור שהסרט לא רמז לנו בשלבים מוקדמים שכך יקרה. כי "קלולס" אינו קומדיה רומנטית, אלא סרט התבגרות שנון וחכם, על נערה קלת דעת שמפתחת תודעה עצמית. או במילותיה שלה: "כל מה שאני חושבת ועושה שגוי… פשוט אין לי מושג לגבי כלום. והקטע של ג'וש וטאי חירפן אותי יותר מהכל. מה הבעיה שלי? טאי חברה שלי. אני דווקא מפרגנת לה חבר. הו, מעניין אם יש להם את השמלה הזאת במידה שלי".