6 שנים לטינדר. אז למי אכפת שעוד רגע ולנטיינס דיי?

לא פעם ולא פעמיים הביאו אותי החיים לפתוח משתמש בטינדר או לעורר את זה הישן, ורק לעיתים רחוקות כדי למצוא בן זוג. אם להיות כנה, הטינדר נועד לענות על היצר החטטני שלי (מי בסטטוס רווק/ה, כמה מהאקסים מבלים שם), לחגוג את הרווקות ולהרגיש בגג העולם בגלל כמה מחמאות ממוחזרות או אייקון של פרח, ששלחו לי מחזרים ווירטואליים.

הטינדר נחשב למי שהביא את הבשורה, לאב הטיפוס של מודל ההיכרויות המקוונת, כשאחריו הופיע פרץ חיקויים בלתי פוסק. בעולם שבו הזוגיות שלנו זה ביזנס, ניסה כל אחד מהחקיינים לייחד עצמו מן השאר כדי לצרף אותנו למנוייו- אפליקציית היכרויות לקרייריסטים ואקדמאיים (נחת לאמאבא), אפליקציית היכרויות ליהודים בלבד (נחת לסבתא), אפליקציית "אלפא" (רק למובחרים גנטית שבינינו), ועד להמצאה ההזויה ביותר (כמעט כמו ״חתונה ממבט ראשון״) אפליקציית "ריצ׳ דייט": המיועדת לאנשים יפים (לרוב צעירות מוחצנות חסרות השכלה), ועשירים (לרוב גברים מעל גיל 30 עם חזות בעייתית, היעדר כריזמה אבל הרבה כסף בכיס); בסרטון מיוחד שסיקר את האפליקציה, משתמשיה לא התביישו להודות שהם מחפשים לחוש את רוח הנעורים ואילו הן זקוקות למיליונר שיכסה את אורח חייהן הבזבזני.

קומץ הזוגות שמנסים להציל את תדמיתו הקלוקלת של הטינדר ודומיו לא ממש מצליחים, והם רק מוכיחים את החוקיות שלכל כלל יש יוצא מן הכלל. זה שא׳ ור׳ הכירו שם, התחייבו כדת משה וישראל ובחרו בנשנוש בר לא סקסי (כדורי פלאפל במקום נחשי גומי), לא מפצה על החוויה שלי ושל יתר הקורבנות.

הסיפור שלי לא עושה חסד עם טינדר ועם עולם הדייטינג בכלל, שלפעמים כל כך נמאס לי ממנו עד שהשתעשעתי ברעיון לעבור לצד השני, וביליתי כמה ימים באטרף גירלז; כמה הצעות מהמין היפה, ואפילו הודעות שלום סתמיות גרמו לי לנוס בפחד כל עוד נפשי בי.
חזרתי לקופים.
החוויה הראשונית שלי בטינדר הייתה הפצצה של הודעות גנריות לא מתאמצות, שגררו אחריהן מונולוגים משמימים מריאיון עבודה. י׳ היה מי שלכאורה הצליח להתבלט מבין הסחורה, בזכות תמונת פרופיל ראויה ואפס שגיאות כתיב.
הוא היה נכון לעבור מהמימד הווירטואלי לאמיתי.
כדי להיפגש בשעת צהריים קלאסית של שישי (12), נאלץ האדון לנסוע ברכבת כשעתיים ממקום מושבו אי שם ליד ירושלים, כשאני פשוט הוצאתי את האף מחלון הבית. זקפתי נקודה לזכותו.

תסלחו לי, אבל הנקודה הזאת בוטלה במהירות שבה נרשמה; ברגע שראיתי אותו מתקרב אליי מרחוק ידעתי שזה לא זה, ולרגע אפילו חשבתי שזה באמת לא זה: דמיון אפסי בין התמונות שהציג בטינדר לבין חזותו הרב מימדית. בחורה מבית טוב אני, ביליתי עם האכזבה כשעה וחצי בארוחת בוקר ליד הים. שיא הדייט נרשם כשיונה טבלה את כף רגלה בממרח האבוקדו שלי, בניסיונה להגיע לפירורי לחם שמנמנים. עד סוף הדייט ריחמתי על הירוקת העיקשת שנדבקה לרגלה, ועל עצמי.

מבעוד מועד דאגתי להגיע עם רכב, ובלי להסס הצעתי ל-י׳ שאוריד אותו בתחנת הרכבת הקרובה. כשהגענו אל נקודת הסיום, אני רתומה למושב עם חגורה וידיי על ההגה כמי שמתכוונת לנסוע-לברוח משם, התנפל עליי המנומס בנשיקה רטובה ולא מסונכרנת, ובלי שממש נתן לי את היכולת להתנתק ממנו. המפרשים את האירוע אמרו שמדובר בתופעה ידועה: הנ"ל טרח, נסע עד הלום, והוא לא ילך בלי לתבוע את שכרו..

החוויה הרטובה לא טובה הזאת, גרמה לי להישאר מחוץ למשחק זמן מה. בפעם הבאה שהשעמום הרים את ראשו, החידושים שנתקלתי בהם במיני האפליקציות עוררו בי בחילה:
באפליקציית "badoo" המשתמשים קוטלגו לפי להבת אש המעריכה עד כמה הם לוהטים, וקיבלו מדליות כסף/זהב/ארד שהעידו על טיב השיחה איתם. זאת ועוד, למחפשים זיווג מיידי ונגיש, האפליקציה הציעה לסנן פרטנרים לפי קילומטרז׳. היא קצת מזכירה לי את עצמי מחפשת בהיסטריה את תחנת הדלק הקרובה בוייז, ונענית לזו שהיא 0.6 מהמיקום שלי, בלי עפעוף אחד על המחיר.

הוותיקים, כך סיפר לי אחד מהם, נוקטים בטקטיקה עוקפת סימונים והערכות למיניהן. הם לא מתעמקים בלהבות אש וקילומטרז', או בשאר תגיות טיפשיות סטייל חביבת הקהל, אלא הם מחליקים את האצבע במהירות לכיוון הירוק המעוניין על כל מועמדת ומועמדת שמופיעה, ובסוף, (פוערים את עיני התמימה שבי), משהו יוצא מזה.

 

אם תרצו אמלוק לסיום: המסחריות הגיעה גם לאהבה; אנחנו מתפקדים כמוצר שרכיביו גלויים לעין, ואת הדברים הפחות טובים מצניעים בכתוביות האחוריות. אדם רבגוני הופך למשהו שטוח, מדיד, מדורג, ואנחנו נאלצים להצטרף או להתנזר, או לבחור בחיים נטולי זוגיות אנושית.

על סקס עם רובוטים, כבר שמעתם?