טיים אאוט timeout

"פתח גדול מלמטה" מאת אסתר פלד

| מאת: מערכת Time Out

קראו או האזינו לפרק הראשון מתוך "פתח גדול מלמטה" שמתמודד בפרויקט מועדון קריאה של Time Out תל אביב בשיתוף ספריות תל אביב-יפו. חושבים שהוא צריך לזכות? הצביעו לו!

עטיפת "פתח גדול מלמטה", מאת אסתר פלד

מועדון הקריאה העירוני של Time Out תל אביב בשיתוף ספריות תל אביב-יפו מזמין את תושבי העיר לבחור את הספר שכולם יקראו באותו הזמן. בחרנו חמישה ספרים בולטים שאהבנו מהתקופה האחרונה, ואנחנו מזמינים אתכם, הקוראים, להשתתף בפרויקט, לקבוע מה יהיה הספר הזוכה ולקחת חלק באירועים מיוחדים סביבו. לא מצליחים להחליט? הנה טעימה מהספר "פתח גדול מלמטה" מאת אסתר פלד, כלת פרס ספיר לספרות 2017.

>> הצביעו: אתם מחליטים איזה ספר כל העיר תקרא
>> לקריאת פרק מהספרים האחרים שמשתתפים בתחרות


שירת הציפורים

פרולוג

אני מתבוננת החוצה, אני רואה: השחר עלה. מיד אחר כך אני מתקנת: האור – הוא יורד מן ההר אל העמק. השחר יורד על הארץ, הבהירות מתחילה מלמעלה.

אני מבינה: הסיפור הזה בא אל קצו. הקיצים האלה, זה בלתי נסבל. תמיד מישהו עצוב; משהו לא מסתדר ומישהו נהיה מאוד עצוב, ואז זה נגמר. וגם אלה שנשארים יחד, גם אצלם לפי השמועה מאוד עצוב. את רואה אותם בטיילת מול הים, מטיילים יחד בשבת אחרי הצהריים. רואה אותם בנמל התעופה, נוסעים יחד לארצות אחרות, לראות עולם כמו שאומרים. ישנים יחד באותה מיטה, את מבינה, או לעתים במקביל. רואה אותם מתרוצצים לכאן ולשם, ביחידים או בזוגות, מחפשים, תמיד מחפשים. אני כשלעצמי מבקשת את נפשי לחדול מן החיפוש. הדבר הזה לא מוביל לשום מקום, כאב ועונג, כאב ועונג כל היום, שלא לדבר על הלילה. מצד אחר, ללא ספק מדובר בנס, מעשי ההתחברות האלה. שתי פלנטות משתדלות לדבר באותה שפה, פה ושם מישהו מבין משהו בשפתו של מישהו אחר. אני נסמכת על שירת הציפורים כדי להבטיח, כדי לאשר: זה כדאי, כל העניין הזה, על הגיחוך שבו ועל יופיו.

בליל שישי האחרון דיברנו כמה שעות, לא יכולנו לחדול. יחסינו לאן, יחסינו לאן. את יושבת בחושך בין העצים עם גבר זה או אחר, מדברים בלחש. השקט מופלא, האוויר מצוין, ובכל זאת יחסינו לאן. "אין לך מנוח," אומר האחר, ואני מבקשת להפנות את תשומת לבו אל עצמו. הוא כאילו יודע מה הוא רוצה: הוא רוצה אותי. במהלך הזמן הפכתי אני למושא תשוקתו. חד משמעית, הוא אומר, הוא סגור על זה. אני לעומת זאת לא מוצאת את מקומי, אין לי מנוח, כמו שהוא אומר, אני מושא תשוקה מרצד, נעלם וחוזר; קשה לאחיזה. באופן כללי אני מתקשה להיות מושא. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מושא של משהו, מושא של מישהו, ואז אני מתקשה. ככל שהוא סגור על זה יותר אני מחפשת פרצות, ואז אני מוצאת. בין העצים החשוכים בעמק הצונן בערב קיץ, אני מבקשת לזחול החוצה מהשוחה המשותפת שחפרנו, עמוקה ככל שתהיה. "אני מבינה שאני נושאת חן בעיניך," אני אומרת לו, "אבל איני יכולה לשאת עוד ועכשיו להתראות."

אני רואה; השמש כבר הבהירה הכול. במהלך היום הוא מנסה אלי דבר אבל אני אינני. כיוון שאני מושא תשוקתו הוא רואה חזיונות. אני לא. כן, כל העניין הזה של תשוקה, אני מכבדת את זה. אחרי הכול, זה מקור ההתהוות, מקור החיים. אישה, גבר, הציוד הזה שיש להם בין הרגליים, משם מתחיל הכול. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי שותפה נלהבת יותר או פחות לאותו דבר. נשוא ומושא ונושא ומשא התשוקה, שוב ושוב. אין דרך אחרת, האמנם אין דרך אחרת לבנות דבר לכיד ונושא משמעות. הציפורים, אליהן נודדת מחשבתי; אולי כמו הציפורים? הן אומרות את זה בדיוק כפי שזה: הרבה יותר סדור, בלי תחביר, הרבה יותר ברור. חלקי המשפט והקשר ביניהם, כל זה מיותר. מיותר ועם זאת אני מתקשה לדבר, מתקשה להגיד משהו ללא מושא, ללא מושא תשוקתו, ללא תשוקה. אני מבינה שעלי לשתף פעולה, לקחת חלק בדיבור האינסופי, אחרת מה.

שער I

פתח בתוכך רגש עמוק כלפי החיים. הרגש הזה הכרחי לכל יצירה אמנותית אמיתית.
נכון, לפעמים החיים ייראו לך כמו חוויה שאינה במקומה. אבל על הרגש להיות תמיד קרוב, בהישג יד – גם אם תחליט לא להביע אותו.

וחזור תמיד למקור, שהוא הסבל.

כאשר תעורר בזולת תערובת של חמלה מבוהלת ובוז, תדע שאתה בדרך הנכונה. כעת אתה יכול להתחיל לכתוב.

להישאר בחיים: שיטה, מישל וולבק, עמ' 15-16

פרקטיקה אנטי דיכאונית

עכשיו, אחרי שנפרדנו, היה עלי לפתוח בכינונם של חיים חדשים. אין זה דבר של מה בכך, בגילי, לכונן חיים חדשים. מדובר בגוף ואולי גם בנפש. הגוף, הוא לא שמע עדיין על אודות הפרידה. לפיכך היה עלי לבשר לו את דבר הפרידה ולבקש ממנו לשנות אחדים מהרגליו. ההרגלים, הם של הגוף או של הנפש? היה עלי להורות לו לחדול מן ההזדקנות. לאלתַר! אחרת איך אמצא חבר חדש? אמרתי לו, והוספתי שלא רק אני, אלא גם הוא, הגוף, ייהנה מנוכחותו של חבר חדש. כשאמרתי לו זאת חייכתי וקרצתי. הגוף ענה לי שמה שהוא יכול זה להפחית כמה קילוגרמים ממשקלו. אבל! התריע, זה לא אומר שתיראי צעירה יותר. הגוף כבר מדבר כמו סוכן ביטוח: "יש לך ביטוח על זה ועל זה אבל לא על ההוא." מה יכולתי לעשות? יכולתי לעשות דיאטה. כבר שנים לא עשיתי דיאטה רצינית. הייתי מתחילה ומפסיקה אחרי עשרה ימים לכל היותר. הייתי יורדת שניים וחצי קילו, מרגישה טוב, אומרת the hell with it ומבשלת או אופה משהו טוב. אבל עכשיו לא; עכשיו נפרדנו ועלי לרזות. עלי למצוא חבר חדש וגברים, כידוע, מאוד מתרשמים ממראה אישה יפה. היה עלי אפוא לציית לצו המציאות, אם אני רוצה חבר חדש.

הלאה: התקשרתי אל הקוסמטיקאית שמורידה שיער בלייזר. הטלפון שלה נמנם אצלי בזיכרון הסלולרי חודש וחצי בערך. לא התקשרתי. למי יש כוח לטיפולי לייזר? אבל עכשיו התקשרתי. היא באמת אמרה שאין ביטוח על טיפולי פנים. מצאתי את עצמי מתחננת: "אולי בכל זאת תעשי לי? בלי ביטוח, לא חשוב. אני מבטיחה שלא אתלונן אם זה לא ילך." היא נעתרה. "נתחיל," היא אמרה, "בעוד חודש. עכשיו אני עוברת דירה." "מזל טוב, מזל טוב," נחפזתי לאחל.

הייתי מאוד מרוצה מעצמי. לא בקלות אני עושה דברים כאלה, טיפולי לייזר וכל זה. אין לי סבלנות. אין לי זמן. אין לי כסף. כי אני אישה עובדת. אישה עובדת שעובדת קשה.
מה נשאר? נשאר לטפל בשיניים. גם שיניים יפות צריך, אם רוצים חבר חדש. קבעתי תור אצל רופא השיניים, גם כן לעוד חודש. טוב שיש לי חודש להסתגל לשינויים האלה, לקבל עלי עול מלכות הגוף, גוף אישה. עד עכשיו לא שמתי לב אליו יותר מדי. הנחתי לו להתעגל, אחר כך להתרבע, הנחתי לו לאכול. שנינו פשוט היינו מתוסכלים, הגוף ואני. היו לנו חיים לא ממש טובים. הוא סבל מכאבי גב, אני סבלתי מחוסר החלטיות. יש האומרים שהשניים כרוכים זה בזה, ומי אני שאתנגד. בכל מקרה, לקראת החבר החדש התעורר הצורך לטפל גם בשיניים, למרות החרדה העזה שתוקפת אותי על פי רוב על כיסאו של רופא השיניים.

בקיצור, הכנות. הכנות לקראת חיים חדשים. את כל זה עשיתי במקביל להיותי שרויה בדיכאון עמוק. עוד לפני הפרידה צנחתי אל תוך הדיכאון העמוק הזה, לא בלי קשר לפרידה. ואחרי הפרידה מצאתי את עצמי ממשיכה לצנוח. אין מדובר בעצב: מדובר בדיכאון, חשוב להבחין ביניהם. אילו הייתי עצובה, אפשר היה לומר ניחא, הרי ברור שאחרי פרידה יחוש אדם עצב. אבל לא הייתי עצובה, ולא הצטערתי על הפרידה, אלא על שני דברים אחרים לגמרי: הצטערתי על כל השנים שבהן לא חוללתי את הפרידה למרות שידעתי שעלי לעשות זאת, רוב הזמן ברמת ודאות גבוהה. הצטערתי על העובדה שעקב כך אינני צעירה עוד ובכל זאת עלי לכונן חיים חדשים.

הדיכאון היה אפוא צורה של פחד. פחד מפני העבודה הקשה שמחכה לי: לטפל בגוף, לעצור את הסימנים המרשיעים של ההזדקנות ככל שניתן (שקלתי גם ניתוח פנים, במקרה שהדיאטה תחולל נזקים) ולמצוא חבר חדש, מה שנראה לי כמעט בלתי אפשרי. האם עלי לגדל ציפורניים בנוסף לכל השאר? שאלתי את עצמי. ציפורניים מטופחות יכולות בהחלט להוסיף סיכויים. זה בשוליים אמנם, אבל למה לקחת צ'אנסים?

כל זה היה בעיקר מביך. היה עלי לעשות דברים שחלק מסוים שלי, לא קטן, התנגד להם נמרצות, ואפילו בנה תיאוריה שהצדיקה את ההתנגדות שלו. את צריכה להתחפש כדי למצוא חבר חדש? מחה החלק הזה. צודק! חשבתי לעצמי. האם גם גברים מגדלים ציפורניים כדי למצוא חברה חדשה? לא ולא! אבל הם כן עשויים ללכת לרופא שיניים או לעשות דיאטה. ממה אתה עושה עניין? טענתי באוזני החלק המתנגד. הטיעונים האחרונים שכנעו. כולנו יחד – החלק הרוצה-חבר-חדש והחלק המתנגד ועוד חלקים שלא כאן המקום לפרטם, כולנו יחד החלטנו לעשות מאמץ. אף לא אחד מאיתנו האמין באמונה שלמה לא במאמץ ולא בתוצאותיו, אבל לא היתה לנו ברירה, אחרת היינו נתקעים כולנו יחד לבד. ובגילי מי רוצה להיות לבד? כבר מריחים את המוות, אמנם מרחוק, אבל מריחים. ואת הזקנה, ועוד איך מריחים. לאור כל זאת, מוטב לנקוט כמה מהלכים מעכבי זקנה ומוות, כך סוכם באסיפה רשמית שערכו כל החלקים חודש לאחר הפרידה.

היו עוד כמה דברים שהיה עלי לעשות, אבל לא ידעתי איך לעשות אותם: היה עלי להצטרף לכל מיני חוגים חברתיים שבהם יש סיכוי למצוא חבר חדש. כל מאמצי בתחום זה העלו עד כה חרס, וכנראה יוסיפו להעלות. איזה מן ביטוי זה, 'להעלות חרס'? עדיף אולי לומר, 'עלו בתוהו'. גם זה ביטוי מוזר. בכל אופן, מאמצי לא עלו יפה בתחום הזה, אלא לפרקים. ובשעת מצוקה בכלל לא היה סיכוי שאצטרף לכל מיני חוגים, כי תחושת הפגיעות שממילא מלווה אותי כל הזמן נעשית שם פעילה יותר. ואין לי זמן בדרך כלל, וגם לא סבלנות.

נשאר אפוא האינטרנט, כלי שדורש עוד פחות פגיעות מהצטרפות לחוגים חברתיים. את האינטרנט דחיתי עד לאחר הדיאטה. אפרסם תמונה של אחת שעשתה דיאטה, ידעתי אפילו באיזו פוזה אעמוד (נשענת על קיר בפרופיל, מבט מרומז אל עין המצלמה), ואחר כך אקרע את השוק. גם יפה וגם אופה! יחשבו הגברים. אני אראה להם מה זה.

זאת אפוא התוכנית. תוכנית לא רעה. סוג של פרקטיקה אנטי דיכאונית. אבל כל החיים הם פרקטיקה אנטי דיכאונית, לא? מהבחינה הזאת, אני עושה מעשה מלא חיים, מלא תקווה. כן; למה
לא בעצם.

אהבתם? הצביעו!

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601