"ברכת התנינים" מאת בועז יזרעאלי

מועדון הקריאה העירוני של Time Out תל אביב בשיתוף ספריות תל אביב-יפו מזמין את תושבי העיר לבחור את הספר שכולם יקראו באותו הזמן. בחרנו חמישה ספרים בולטים שאהבנו מהתקופה האחרונה, ואנחנו מזמינים אתכם, הקוראים, להשתתף בפרויקט, לקבוע מה יהיה הספר הזוכה ולקחת חלק באירועים מיוחדים סביבו. לא מצליחים להחליט? הנה טעימה מהספר "ברכת התנינים" מאת בועז יזרעאלי.

>> הצביעו: אתם מחליטים איזה ספר כל העיר תקרא
>> לקריאת פרק מהספרים האחרים שמשתתפים בתחרות

[tmwdfpad]
<

אלישע

בהגיעו לגיל שלושים ותשע החליט אלישע עוז הרמן שזול יותר יהיה לו לגדל ילד מאשר להמשיך לצרוך הרואין. בזה, כך היה סבור, כבר עסק די הצורך. כמה שנים טובות.

אחרים ימשיכו ויישאו את הלפיד. הוא את שלו עשה.

עכשיו, אמר לעצמו, יפסיק להיות נרקומן ויֵצא לדרך חדשה: יתחיל לגדל צאצא, תינוק, שיגדל ויהיה לפעוט, אחר כך לילד ולנער, וכן הלאה. סבור היה שאין החלטה הגיונית מזו. הגיונית מכמה בחינות. אורח חייו כהורה יהיה קביל יותר מאשר כמכור: כך רמזה המציאות, רמזה בגסות, מיותר לציין. בעברו הרחוק זכה בדרך כלל לחיבתם ולאמונם של הבריות, ואלה נעלמו כלא היו בשנות ההתמכרות. כן, ממש כך, נעלמו במין טבעיות בריונית וזחוחה, כאילו לא היו מעולם. כעת דרוש היה לו להשיבם אליו, את החיבה ואת האמון ההם. שכן המצב הגיע לידי הפרזה: אנשים הרשו לעצמם להסתייג ממנו, לא לקחת אותו ברצינות, וזה נראה להם טבעי לגמרי. כל אמינותו אבדה לו. ואילו לאחר שיפסיק לזלול מהאבקה שוב יראו אותו באור חיובי, ותתעורר לה מחדש איזו חיבה. הלוא רק סביר שכך יהיה, ובחלוף הזמן, כשיוכיח את עצמו כהורה נקי ועקבי ואחראי, אולי תשוקם גם אמינותו האבודה. וזה התחיל להיות חשוב לו. אולי אינו רב־מעלות אלישע ולא חונן בכישורים מופלאים ויוצאי דופן, אבל הוא מפוכח ומנומס דיו להכיר בחשיבותם של מבטי הזולת. כן, כשם שהיה מגונה להפליא בעיני מכריו כמכור לסמים, כך יהיה בעיניהם ראוי לשבח כאב. זאת ידע לנבא. יש הסכמה רחבה על כך; כמעט כל בר דעת יעדיף הורה טהור דם על פני נרקומן חשוך צאצא — יעדיף אותו כשכן, כחבר, כבן דוד, כשותף, אפילו כמוכר בחנות.

אכן, החלטה נכבדה ומאתגרת קיבל אלישע: ההורה הוא היפוכו של הנרקומן. ככה זה. מובן שלא יזיק כלל אם יהיה ההורה הזה גם קצין קרבי בעברו, יזם הייטק בהווה; באפיונים כאלה יש כדי להאיר אדם באור יקרות, אבל אין זה חיוני. מטעמים פרקטיים ביקש אלישע להסתפק בגרעין המכונן לבדו — להיות הורה.

אפשר לנחש כי איש ממכריו, אותם כסילים חסרי אחריות, לא יֵצא נגד החלטתו ויאמר לו: עזוב, למה לך, זה שינוי גדול מדי; עדיף שתשמור על הרגליך. רק סביר שאיש לא יאמר זאת לאלישע. ברור שמהפך כזה יתקבל על מכריו באהדה ויקרבו ללבם — וכבר הובהר שעניין זה חשוב לו כעת.

וזו סיבה טובה כשלעצמה. הרי חייבת להיות סיבה טובה לצעד כזה, לא?

יש גם סיבה טובה נוספת. ויש לחשוד שמשקלה אינו נופל מזה של חיבת מכריו ואמונם: הרווח הכספי הצפוי לו. אלישע בדק וחישב ומצא שהעלות החודשית של גידול תינוק, לאחר ההוצאה החד־פעמית על מיטה, עגלה, לול ועוד אי־אלו חפצים חיוניים, לא תגיע לשליש ממה שהוציא על הסם. זה פשוט יהיה יותר זול. החישוב התבסס בין השאר על תחקור שערך למוכרת בסופר־פארם על מחירי חיתולים, מזון תינוקות ותכשירים שונים. זו הייתה שיחה ארוכה למדי. הוא לא התעצל ושאל וירד לפרטים והקשיב היטב. אפילו הוטרד כהלכה — ויש בכך להעיד על רצינותו של הבחור — כשהבין שמחירי החיתולים והמזון תזזיתיים מאוד, משתנים תדיר וללא היגיון מחנות לחנות ומיום ליום. לפעמים, סיפרה לו המוכרת, אצלנו יותר זול מבסופרים הגדולים. וקורה גם שאצלנו יותר יקר מאצלם. תמיד תבדוק מה כדאי איפה. ותאסוף קופונים. היא באמת הייתה נחמדה. מחירו של החומר, לעומת זאת, שמר על יציבות ארוכת טווח. האומדן שהגיע אליו בנוגע לחיתולים ומזון וביגוד בסיסי אמר: בין שמונה מאות לאלף ומאה שקל בחודש — זאת לעומת כשלושת אלפים. הנה לך רווח חודשי נקי עוד לפני שנקפת אצבע. כבעל נטייה קמצנית מולדת הוקסם אלישע מהפער הזה. הרי בכל פעם שמסר שטר או שניים בידו של סוחר סמים נצבט לבו צביטה חדה של אבדן, ולא מפני שהצליח לחשוב על שימוש מוצלח יותר לכספו.

שתי סיבות טובות, אם כך.
האם דרושה סיבה נוספת?
לא בהכרח.

במשך השנים הלא רחוקות ההן, שנות השימוש, ידע אלישע כי יש לרחם על אותם אנשים שאינם מכורים, גם אם אלה הם בהחלט רובו הגדול של הציבור. ובאמת, היה בכוחו להרעיף רחמים על המון נבער זה. כעת החליט בדעה צלולה להצטרף אליו.

פרט לרגעים מזדמנים של חולשה ולאות, שבהם קינא במגזר זה על פיכחונו הקהה, היציב והבהמי — רגעים שבהם כמעט הוכרע תחת המעמסה הסיזיפית של חיי המכור — ברוב ימיו ידע שאינו מפסיד דבר, מכיוון שחיים נקיים מהסם אינם מציאה ולא חצי מציאה. ומובן שעלה בו החשש כי השינוי המתוכנן יהפוך אותו לאזרח סביל. שוב לא יהיה בחייו כוח מניע, נושא מרכזי, נושא עליון, אפשר לומר. לא עוד יקום בבוקר כמי שמטרה ברורה לפניו. יהיה לו ילד לגדל. עם כל הטרדות הנלוות שיזמינו אותו לטבוע בהן. הוא יקום מכוחו של אוסף סיבות קטנות ועלובות ומשתקות. הקצב הפנימי יואט. חייו יזדחלו איכשהו מכוחה של שגרה ללא חוט שדרה משנה לשנה; יחדלו להיות חיים ראויים.

החלטה זו, אם כך, היה בה יסוד מזוכיסטי. אמנם שגרת יומו של המכור לא תמיד מתנהלת על מי מנוחות, ולא טיפוס מפוכח כאלישע יטען שזהו מצב אידילי. אבל די להיישיר מבט אמיץ בחייו של כל הורה כדי לאבחן איזו טעות עגומה העומדת בבסיסם. לא טעות טרגית, רק עגומה וחשוכת מרפא. עגומה מכוחה של התכלית שכבשה את חייו וחשוכת מרפא באין דרך חזרה. מנגד, התבוננות בנפשם של מכריו ההורים גרמה לו לשער שלמרות הכול יש בחייהם, כפי שהם עצמם עשויים להעיד, “נרטיב מרכזי“ מספק למדי; שקיים שם, נוסף ליגיעה היום־יומית השוחקת עד עפר, דבר־מה בעל ערך — ערך אישי לחלוטין, אוטיסטי אפשר לומר, שהוא, אלישע, כלל אינו מכיר.

נהוג לחשוב שדרוש כוח רצון חזק כדי להיגמל. אנשים ששומעים על אדם שהיה מכור לדבר־מה וחדל עשויים לומר זה לזה: כל הכבוד, כנראה יש לו כוח רצון. כשישמעו על אדם שלא הצליח להיגמל מהרגלו הרע יגידו: מה לעשות, פשוט אין לו די כוח רצון, ואולי ירימו גבות בצער. אלישע, מתוך זהירות, שיער שלכלי המפואר הזה — כוח הרצון — יש גם חסרונות בצד היתרונות. הוא סובל מהערכת יתר. היעדר כוח רצון הוא מצבם הטבעי של רוב בני האדם. ברכת הכוח הזה ניתנה כנראה בקימוץ למיעוט מובחר שאולי יודע איך להשתמש בו. ניסיון החיים של אלישע הבהיר לו שכוח הרצון אינו דבר שאפשר לסמוך עליו ברגעי מפנה או משבר; הוא יפה למי שרוצה לטפס אל מרומי הצוק או לרוץ מרתון בגיל חמישים, אבל לא לענייני היום־יום, לפיתוליהם וליגיעותיהם.

אלישע לא נזקק לשום כוח רצון, באף שלב בחייו, וממילא נעדרה תכונה זו משלל תכונותיו. די היה בהחלטה, החלטה שנשענה בעיקר על מיאוס מצטבר, על תחושת הרקב של השעבוד הרפטיטיבי. הוא התחיל להיות משועמם.

גם אם כוח רצון לא היה לו, אישיות הייתה. מסוימת ובלעדית, מן הסתם, שלו בלבד. אלישע ראה בה עונש. מרגע שבגר דיו כדי לעמוד על קיומה של המתנה הזאת ולהגדיר את תוויה היא הייתה משולה בעיניו למשקל עודף, לפֵאה נָכרית מוזרה וכבדה שהונחה על ראשו. אולי לא מצא צורך ממשי באישיות. וכי איזה שימוש יכול להיות לה? היא אינה דרושה כדי לנהוג במכונית ולא לעריכת קניות בסופר. לא לצפייה בסרטים, וגם בקריאת החדשות בעיתון אין לה תפקיד. ברור שאינה דרושה לצרכים הפיזיים למיניהם. גם בשיחה היא אינה חיונית. ייתכן שבתהליך ההיכרות בין בני זוג, במשך הקצר של תחילת ה“קשר“, אכן דרושה אישיות כזו או אחרת, אך כאשר מבלים עם זוגות ותיקים ניתן להתרשם שאישיותו של כל אחד מהצמד לרוב רק מחבלת ביחסים.

גם עבודתו של אלישע לא הצריכה שימוש ממשי באישיות. אדריכל. מתכנן בתים. ייתכן שדרוש כישרון כלשהו לשם כך. לכל הפחות ראייה הנדסית או מרחבית או משהו. אבל כשרכן על שולחן השרטוט אישיותו ישבה בטלה. וכך גם כשישב עם לקוחות שניסו כמיטב יכולתם לתאר את הבית שהם רואים בחזונם ולהבהיר איזו חזות ואיזה אופי צריכים להיות לו. אנשים תמימים אלה, שלא פעם חשפו בפניו את צפונות לבם, לא ידעו שהם מוסרים את תכנון ביתם בידי אדם בעל הרגל נורא כל כך. ממכריו, כאמור, לא טרח להסתיר, מהלקוחות — כן. הרי אין ספק שאילו ידעו היו מחפשים אדריכל אחר. יש להניח שיימצאו לא מעט אדריכלים שכלל אינם מכורים להרואין, לכל היותר מתעניינים ביינות ויוצאים לטיולי מסעדות באירופה. ואיכשהו טבעי שמזמיני התכנון יעדיפו אחד מאלה, גם אם אין להם סיבה של ממש להאמין כי אדריכל שאינו מכור להרואין ייטיב לדעת כיצד מממשים את אותו חזון פרטי וחד־פעמי שלהם. מדי פעם בפעם, כשהיה במצב רוח מרומם, לא התאפק אלישע ופלט כבדרך אגב, בתוך שיחה עם לקוח, משפט כמו: בוא נקצר הפעם, כי אני צריך לקפוץ ללוד לקנות מנה לפני שיבוא הקריז, ואני רוצה להקדים את הפקק באיילון. בלית ברֵרה הניחו הלקוחות שהוא מתבדח.

ואילו ההרואין היה מתנה שהעניק לעצמו.

איש לא כפה עליו, לא פיתה ולא שידל אותו. חובבי הקלישאות והסדר הטוב אולי יסברו אחרת, אבל אין זו בהכרח חולשת אופיו של אדם שמביאה אותו לא למפגש הראשון עם הסם ולא להמשך הקשר, אלא יד המקרה. גיבורנו מעולם לא עמד והחליט שיהיה מכור לחומר זה או אחר; אפילו חובב לגימה מזדמנת לא היה. נסיבות שהן פסיביות וסתמיות מכדי לתארן הביאו אותו לעישון ראשון, שני ושלישי. את השאר עשה ביזמתו. עשה משום שהיה קל לעשות. אפשר לומר שאישיותו נענתה לחומר המסוים הזה. אפילו מצאה אותו מועיל.

מועיל לפחות מבחינה זו שאלישע נטה מטבעו (הרי אין להסיק מהנאמר כאן שהיה נעדר טבע כלשהו) אל החיים הפשוטים, וחייו כמכור אכן היו חיים פשוטים למדי. ודרך אגב, אין ספק שנטייה זו כשלעצמה מוצדקת ומתאימה לצווי האפנה של תקופתנו; זה עשור או שניים שאנשים מדברים בשבח החיים הפשוטים. הם כביכול מומלצים. דומה שיש איזו אהדה כלפי אנשים שפרשו מהמרוץ למען חיים שלווים יותר. כמעט כל אחד כבר יודע זאת, אפילו מי שחייו תוססים ותובעניים יודע שאין כמו החיים הפשוטים.

ואלה היו חייו הפשוטים של אלישע: עבודה, הרואין, קצת טלוויזיה, וזהו, הולכים לישון. ולמחרת — אותו דבר. לא ביקש יותר מדי, לא ניקר עיניים בשום צורה. כך, למיטב הכרתו, נשמרה אישיותו שקטה, לא עשתה צרות.

מובן שחיים אלה הצליחו להתנהל רוב הזמן באותה פשטות נוחה למדי בעיקר בזכות היותו עצמאי. מקצוע זה דבר חשוב. ואם מבין התחביבים המוצעים לך בחרת בהרצת שורות של הרואין — מקצוע טוב הוא דבר חשוב במיוחד. בשנות השימוש שלו זכר אלישע לא פעם להכיר טובה להוריו על שדחפו אותו ללמוד מקצוע של ממש. רק תבחר, אמרו לו, אנחנו נממן. לקראת סוף שירותו הצבאי דובר בבית על הנדסה או ראיית חשבון. גם בשבחי השמאות דובר. אלישע בחר באדריכלות. הוריו הריעו. רק כעבור שנים, כששקע בשימוש והיה למכור, למד להעריך עד מאוד את היותו אדריכל מוסמך, בעל מקצוע חופשי שעובד בביתו. כי קשה להיות מכור לאורך זמן אם אתה שכיר ויש לך בוס ערני ושעות קבועות, רצופות וארוכות, ובעיקר הכנסה לא מרשימה.

אני בעל מקצוע חופשי, אמר אלישע כשהציג את עצמו לזרים.

אף שיכול היה לסנגר עליו, העדיף אלישע שלא לדבר על ההרואין. זה יוצר קצר בתקשורת, כך למד מניסיונו. בני שיחו הרגישו מותקפים. אדם שומע את המילה הרואין ומיד עולה באפו ריח של ריקבון ומוות, והוא כבה מרו דחייה.

לפיכך לא דיבר על הרואין. ודווקא היה לו מה לומר על הרואין, ודאי שהיה; אלא שלא היה למי. עם כמה ממכריו הוותיקים שמר אמנם על קשר כלשהו, אבל איש מהם לא השתוקק לשמוע את דברי הסנגוריה שלו. מכיוון שלא היה לו עם מי לדבר על הדבר המרכזי בחייו נטה אלישע להסתגר. כך הסתגר במשך תקופה לא קצרה. זו הייתה תקופה יפה. רק הוא והחומר לבדם בדירתו. ערבים שלמים בילו כך שניהם. לפעמים עבר שבוע בלי שפצה את פיו. באותם ימים היה ממוקד כהלכה. שם לב לפרטים. למשל לפרטיה של היד שיוצאת מהקיר. היד הזאת הייתה חשובה, והוא ראה אותה אחת ליומיים כשהלך לקנות,

תמיד באותו מקום, באותו קיר בטון. היא יצאה אליו מצדו השני של הקיר מבעד לחור בגובה המותניים. לרוב ראה רק את כף היד ועוד כעשרה סנטימטרים במעלה האמה. זו הייתה היד שלקחה את כספו, חזרה פנימה, ומיד שוב יצאה והגישה לו שקיק שנאחז בשתי אצבעות. התהליך נמשך פחות מעשר שניות. אפשר לומר שהוא נקשר אל היד הזאת ככל שאפשר להיקשר אל יד. לא היה בה משהו מיוחד, כף צהבהבה עם חריצים ירוקים ועם כל האצבעות והציפורניים בקצותיהן, בלי שום רמז לאופיו של בעליה, רק יד עניינית, יד שעושה חרש את מלאכתה בעולם שבו ידיים כה רבות שרויות במבוכה ובחוסר תכלית. אה! המתיקות שבנוסטלגייה! איזה רגש חם ומלנכולי אפף את אלישע כשחשב על היד המגיחה מן הקיר!

אלא שהיד הזאת שייכת לעבר. ואילו כשהפנה את מבטו אל העתיד ראה את עצמו בדמיונו מגיע לביקור אצל מכריו, מנשא תינוקות תלוי לו על בטנו. אין ספק שיזדרזו להכניסו, שיארחו אותו ואת ילדו כמו שצריך. זה לא יהיה פשוט, אבל הם יהיו נחמדים אליו. הוא יהיה אב, וזה ימצא חן. והרי זה ייעודו של כל העניין: למצוא חן. והוא הולך למצוא חן. ועוד איך.

אהבתם? הצביעו!