הו Boy: האנשים שהכי צריכים לראות את ההצגה הזו לעולם לא יגיעו אליה

ב-1965 נולדו בקנדה שני אחים תאומים. הוריהם קראו להם ברוס ובריאן. בגיל שבעה חודשים ברוס עבר בבית חולים הליך מילה כושל ואיבר מינו נקטע. בהגיעו לגיל שנתיים, ההורים המודאגים פנו לפסיכולוג הנודע ג'ון מאני, חלוץ בתחום חקר המגדר, והוא שכנע אותם שמוטב לגדל את הילד כילדה. לטענתו, מחקריו הוכיחו שזהות מגדרית היא עניין חברתי, ולא מולד. תחת השגחתו של מאני, ברוס גדל כברנדה עד שבגיל 14 הוא התמרד. כשנודעה לו האמת על עצמו, הוא בחר את השם דיוויד והמשיך את חייו כגבר. אבל דיוויד לא זכה לחיים מאושרים, ובהגיעו לגיל 38 הוא ירה לעצמו בראש. שנתיים אחרי כן מת מאני, שמעולם לא הודה בכישלונו החריף בטיפולו במקרה שהוא כינה אותו "תיק ג'ון/ג'ואן".

>> כל האנרכיסטים אצלי: אוצרות של תרבות שוליים בביבליוטק הפנזינים

ב-2016 סיפורו של דיוויד ריימר, שתואר בכמה סרטים תיעודיים, סיפק השראה למחזאית האמריקאית המוערכת אנה זיגלר, שרבים ממחזותיה מבוססים על סיפורים אמיתיים. בבואה לכתוב את "Boy" היא נצמדה לרבים מפרטי חייו של ריימר, אך בחרה להחליף את שמות הדמויות – דיוויד הפך לאדם, וג'ון מאני לד"ר וונדל בארנס. כתוצאה מכך המחזה שלה קצת נופל בין הכיסאות – אף שאינו מחויב לאמת המתועדת, הוא מגולל את הסיפור האישי של הגיבור בצורה קורקטית ופדגוגית מדי, ללא הפתעות דרמטורגיות. ועדיין זה סיפור טעון ומעניין, ובהפקה של תאטרון המשולש הוא מקבל את הטיפול המיטבי.

ההצגה החלה את דרכה בבית הספר למשחק מייסודו של יורם לוינשטיין, ומשם עברה עם חלק מהקאסט המקורי לבמת התאטרון במרכז הגאה בגן מאיר. עצם העלאתה בתאטרון הגאה מוסיפה רובד להצגה, שגיבורה הוא דווקא הטרוסקסואל וסיסג'נדר. אבל הניסיון לכפות עליו – לטובתו כמובן – זהות מגדרית המנוגדת לתחושותיו הטבעיות, דומה לטיפולי המרה. וכך "Boy" מנסחת, על דרך ההיפוך, טיעון מוחץ נגד כל ניסיון התערבות חיצוני בקביעת המגדר, או הזהות המינית, באופן כזה שאמור להיות מובן גם על ידי אנשים שמתקשים להבין. השאלה היא אם אותם אנשים יגיעו לאולם החדש והיפה של תאטרון המשולש.

ההצגה מתחילה מחוץ למועדון לילה, כשאדם (נדב ארדיטי) הוא בחור בן 23 שמבין במכוניות, אך בשל סודו הוא חושש מקשר עם אישה. והנה יש צעירה מקסימה ושתויה בתלבושת ארנב (שרון סטרימבן) שמעוניינת בו, ושואלת למה הוא התחפש. אדם שם על ראשו מסיכת פרנקנשטיין, ומסביר לה שפרנקנשטיין הוא בעצם שמו של הדוקטור שיצר את המפלצת. בהמשך נפגוש את הפרנקנשטיין הפרטי של אדם, הלא הוא ד"ר וונדל בארנס (ישי גולן). ההצגה נעה קדימה ואחורה בין ההווה – דרמה רומנטית על ניסיונותיו של אדם לפתח מערכת יחסים עם ג'ני (הוא מאוהב אבל מרגיש נוח יותר עם בנה בן השלוש) – לבין סצנות מהעבר שבהן הוא פוגש את הפסיכולוג ששואל את "סמנתה" על חוויותיה בבית הספר ומסביר להוריו (תום אנטופולסקי ויואל רוזנקיאר) שזה בסדר ש"בתם" תמיד עצובה, ושהיא לא רוצה ללבוש שמלות כי היא "טום בוי".

התפאורה הקומפקטית שעיצבה זוהר אלמליח תורמת רבות לזרימה של ההצגה. בתחילת הערב היא מוצפת באור סגול שצובע מה שנראה כמו חדר ילדים, עם מובייל, מיטת תינוקות, כדורגל ושני דובונים – אחד לכל תאום. זאת הפעם האחרונה שנראה את החדר הזה, שמפורק על ידי השחקנים, ומפנה מקומו לסטים אחרים. העובדה שהשחקנים משמשים גם כפועלי במה ומשתתפים בהרכבה ובפירוק, הופכת לסמלית בהקשר של הצגה על ניסיון לבנות זהות מגדרית.

רום רזניק, במאי הבית של תאטרון המשולש (הוא כתב וביים את "האחד" הנהדר), הוציא משחקניו את המיטב. לפי ספרו הביוגרפי של ג'ון קולפיטנו, החל מגיל שש ד"ר מאני הראה לדיוויד ולאחיו התאום פורנוגרפיה, ואילץ אותם לבצע מעשים מיניים זה בזה. במחזה האח התאום מוזכר תדירות אך אינו נוכח, ואילו דמות הפסיכולוג לא נכתבה כמפלצת, אלא כאדם שבאמת מאמין שהוא עוזר ל"סמנתה". וכך גם מגלם אותו ישי גולן, בהופעה שקטה וסימפטית, ועדיין מעוררת רתיעה.

יואל רוזנקיאר נוגע ללב בתפקיד האב הפשוט, שרוב הזמן מרכין ראשו בפני הד"ר המפורסם מהטלוויזיה, עד שהוא נוקט עמדה ועושה מעשה. ונדב ארדיטי, המגלם את אדם בכל הגילאים – גם כשהוא בן שש ומכונה "סמנתה" – נושא את ההצגה על כתפיו. טובה מכולם הכוכבת העולה שרון סטרימבן ("שישה אפסים", "הנכס") בתפקיד האם היחידנית ג'ני, שמבינה שאדם מסתיר ממנה משהו שעוצר בו מלהתמסר אליה. סטרימבן חיה את הרגשות המתחלפים של ג'ני, לפעמים מרגע לרגע, והיא מקסימה. הסיום מגלה לנו עוד משהו קטן שלא ידענו ומוסיף טוויסט בלב.
Boy, תיאטרון המשולש. ההצגות הבאות ב-17.3 ו-29.3. לפרטים וכרטיסים