יאללה סע: כמה שהיה חסר לנו מקום קיצי שכזה לכל המשפחה

היו היה בתל אביב הישנה (כלומר לפני עשור וקצת, כי בואו, אנחנו לא עד כדי כך זקנים) זן שונה של מסעדות. משהו שבנוף הנוכחי נראה כמעט דמיוני, משהו שללא ספק חסר, גם אם לא מעורר געגוע של ממש – מסעדות שעושות אוכל ממש בינוני במחיר ממש ממש זול. אלו היו מסעדות לכל עניין ודבר, עם מלצרים ואווירה והכל, והמנות היו גדולות ומשביעות, ולמרות שהאוכל היה לכל היותר בסדר, הייתם יוצאים מרוצים.

איפה הלכת? השדרה 34. צילום: גוגל סטריט וויו

אחת מכוכבות הז'אנר היתה "השדרה 34", שהציעה מגוון פסטות במחיר של 25 ש"ח לצלחת, ומנות כמו המבורגר, כנפיים, שרימפס, קלמרי מטוגן ברוטב קייג'ין ב-30, כולל תוספת בצד. אם היום תמצאו לי המבורגר במחיר הזה, אני אמצא לכם קלקול קיבה. מעבר למחיר, הקסם של השדרה 34 היה במהירות ובאווירה – מסעדת פאסט פוד שלא נראית או מרגישה כמסעדת פאסט פוד, אלא כמסעדה רגילה של ממש. וכמובן, איך לא, העץ שהיה נעוץ באמצע המסעדה, צומח מתוכה החוצה.

עכשיו, על חורבות המסעדה ההיא, הוקם מקום חדש שללא ספק שואב השראה רוחנית, לפחות בכמה נקודות, ממסעדת העבר שאיכלסה את המבנה – Dive In השדרה, שעומדת בדיוק על הפינה ההיא בשדרות בן גוריון, וגם היא מסעדה לכל המשפחה שנמצאת איפשהו על קו התפר בין מסעדה רגילה לפאסט פוד, וגם אם התפריט לא מגיע לאזורי המחירים של רוחות המסעדות מהעבר (וזה גם לא ריאלי יותר), היא בהחלט שואפת למקום חיובי. כלומר, בניגוד לשדרה שדגלו באוכל בינוני וזול, בדרייב אין מייצרים אוכל מצוין במחיר בינוני.

התחדשות עירונית. "דרייב אין השדרה". צילום: מתן שרון

אבל לפני שנגיע לאוכל, ראוי להתייחס גם לעיצוב של הדרייב אין. הצבעים בהירים וקיצים, הסגנון נע בין טיקי בר למסעדה בחוף וניס – כולל מנורות קש, שלטי ניאון אדומים ועץ-טורקיז, מה שיוצר אווירה מאוד נעימה ולא מחייבת. חוץ מזה, בניגוד לאנשי "השדרה 34", בדרייב אין בחרו לפתוח את כל החלונות, מה שיוצר חזית שמזכירה את הציור "ניצי הלילה" של אדוארד הופר, רק באור היום התל אביבי. זה גם נותן תחושת מרחב גדולה מבפנים, ושמחתי לגלות שהעץ המיתולוגי עדיין נעוץ בתוך המסעדה כמו בניין לשימור באמצע שכונה בהתחדשות, רק שעכשיו העץ הפך למרכז אזור הילדים של המסעדה. שימוש חכם מאוד במרחב.

את כל הנ"ל הספקתי לספוג במהלך ההמתנה להזמנה שלי, 26 דקות מאז שסיימתי עם מסך ההזמנה (הנוח לאללה) ועד לקבלת המנות. שמונה בערב, במקום היו אולי עוד שתי משפחות קטנות, וזה לא מעט זמן להוצאת מה שבמהותו הוא פאסט פוד, ובמיוחד עבור מה שהזמנתי – הטאקו של פרופסור מיגל (‫שפונדרה מפורקת, גאווקמולי, סלסת עגבניות, בצל קצוץ, חסה, פריחולס, כוסברה, צ'ילי ולימון ומיני לחוח! 56 ש"ח לבד, 69 ש"ח עם צ'יפס ושתיה) וכנפיים (ברוטב ברביקיו דבש, הוט צ'ילי, דריי-ראב או מנגו הבנארו. 21 ש"ח ל-5 יחידות). כלומר, מנות שלא דורשות הרבה הכנה לפני הוצאה, על אחת כמה וכמה כשהטאקו מגיע מפורק לרכיביו.

עשה זאת בעצמך. "דרייב אין השדרה". צילום יח"צ

למעט האיטיות המסוימת, השירות היה מצוין וכשהגיעו המנות הן הוגשו בנוחיות מקסימלית, כשכל אחד מחלקי הטאקו מסודר יפה בכלי משלו, ולצידם שלוש חתיכות מיני לחוח במקום טורטיות. כן, מה ששמעתם. זה טאקו בלחוח, ואתם מרכיבים אותו בעצמכם. תיכף נפנה לנושא הלחוח, אבל לפני כן עניין ההרכבה העצמית מאוד חמוד והופך את הארוחה למעיין משחק מיקס ומאצ' של תוספות, אבל רצוי לאזן טיפה את מינוני הרכיבים. כלומר, כמות הפריחולס – שלא שמים הרבה ממנו בטאקו – היתה זהה לכמות הגוואקמולי שרצוי למרוח בנדיבות. הגיוני יותר להגיש טיפה יותר גוואקמולי וסלסלה, למשל על חשבון תוספת הבצל הקצוץ. עם זאת, ראוי להגיד, הבשר היה בכמות מרשימה, הספיק לי לשלושה טאקו-לחוח ולעוד קצת (ותאמינו לי, העמסתי בכל טאקו).

זו בחירה מאוד מעניינת, הרפתקנית אפילו, אבל אני לא בטוח שמשתלמת במאה אחוז. היתרונות בהחלפה למאפה עבה יותר היא שאפשר להעמיס עליו יותר, ובעיקר שהוא יותר משביע. מעולם לא שבעתי משלושה טאקוס, אבל פה התפוצצתי, וזה לא מובן מאליו. עם זאת, הנזק מגיע בגזרת הטעם. בעיקרו – שהוא נבלע בתוך הבצק, מה שמוציא קצת מהעוקץ של מנה שאמור הלהיות כולה פיצוץ טעמים. הכנפיים, לעומת זאת, בהחלט התהדרו בטעם מצוין של רוטב המנגו האבנרו, שהיה מרענן ופיקנטי בדיוק במידה הרצויה, עם חתיכות כנף עסיסיות ושפע רוטב.

כמות בשר נאה, לחוח לא ברור. "דרייב אין השדרה". צילום: מתן שרון

את החצי השני של הארוחה הזמנתי בטייקאווי, והפעם לקח להם משמעותית פחות זמן להגיש (16 דקות), אולי כי הפעם היה זה רק גירוס פרגית, אבל בהתחשב בכך שמדובר בשווארמה מהודרת, זה עדיין די הרבה זמן. קשה להתלונן כשהמנה כל כך טעימה ומקורית. אני לא חושב שהדבר הזה עובר כגירוס ביוון, אבל למי אכפת? זה פשוט טעים לאללה. האריזה (מקופלת בפיתה שטוחה aka פיתוס) והירקות הנלווים (עגבניה טרייה, בצל סומק, עלי פטרוזיליה וכרוב לבן קצוץ) בהחלט משאירים אותו באזורי הגירוס, ויש גם ציזיקי טבעוני שמזכיר את הלילות של פיראוס, אבל הבשר עצמו כמו גם התיבול לא מנסים לחקות את המקור היווני, אלא מביאים משהו חדש וטעים במיוחד. אולי אפשר להרגיע קצת את הפלפל השחור (כמעט התעטשתי כשפתחתי את המנה), אבל הטעם העז של הבשר, שנספג גם בפיתוס, היה תענוג של ממש. אז בדרייב אין יש אווירה, ויש מגוון מאכלים שבהידוק קטנטן יכולים להיות פשוט נהדרים, ויש מרחב לכל המשפחה, ולמרות שהתמחור לא שם, והמנות הרבה יותר טעימות, איכשהו מרגיש נכון שזו המחליפה של השדרה 34, עם טייק מודרני.

Drive In השדרה, שדרות בן גוריון 34, א' – ה' 11:00-23:00, ו' 11:00-16:30, פרטים נוספים באתר