GLOW: אסתטיקת אייטיז מוקפדת וטשטוש של גבולות הפמיניזם

הקומדיה החדשה והכיפית של נטפליקס עוסקת בליגת היאבקות נשים באייטיז - והקשר הגנטי שלה ל"כתום זה השחור החדש" הוא ממש לא צירוף מקרים

GLOW
GLOW
27 ביוני 2017

סצנת הפתיחה של "GLOW" נראית, וזה בכוונה, כמו סצנת פתיחה של כל דרמת יוקרה גנרית שצולמה בשנים האחרונות. אליסון ברי בחליפת עסקים בצבע טורקיז נושאת נאום מלא פתוס בחדר ישיבות. אבל תוך רגעים אחדים אנחנו מגלים שהיא בכלל באודישן, ורגע אחרי זה המלהקת מודיעה לה שהיא קראה בכלל את התפקיד של הגבר (בכוונה, מן הסתם) אף שהוזמנה לקרוא את התפקיד המזכירה בן השורה האחת. זהו תיאור קצר שלא עושה חסד עם סצנה מצחיקה וסוחפת שגם מחביאה בתוכה את המשמעות של הסדרה כולה – זו סדרה על נשים שיעשו כל מה שצריך כדי להצליח בעולם של גברים.

יוצרות הסדרה – ליז פלייהייב וקרלי מנטש – עבדו כתסריטאיות וכמפיקות ב"כתום זה השחור החדש" (ג'נג'י קוהאן, היוצרת של "כתום", חתומה כאן כמפיקה ראשית), ואפשר כמעט לומר ש-"GLOW" נולדה בחדר התסריטאיות שלה. הדמיון בין השתיים מתבטא לא רק בריבוי הדמויות והגיוון שלהן אלא גם באופן שבו נפרשת העלילה ב-"GLOW". זמן רב מוקדש להיכרות עם הדמויות וסיפורי הרקע שלהן שבא על חשבון הדרמה. המון אקספוזיציה ומעט מדי סיפור. זה אמנם דבר שהפך למקובל בסדרות שכל הפרקים שלהן משוחררים בעת ובעונה אחת, מוכנים לצפיית בינג', אבל זה לא אומר שזה לא בעייתי.

ברי היא רות וויילדר – שחקנית שנאבקת על תפקידים קטנטנים בלוס אנג'לס של שנות ה־80. התעלול הקטן שעשתה באודישן לא משיג לה את התפקיד אבל שולח אותה לאודישן אחר, והיא מוצאת את עצמה חלק מהקמתה של ליגת היאבקות (סטייל WWF) לנשים בלבד: "Gorgeous Ladies of Wrestling". זהו, אגב, סיפור בדיוני על ימיה הראשונים של ליגה אמיתית לגמרי שקרבותיה שודרו בטלוויזיה בכבלים בארצות הברית באותן שנים.

את ליגת ההאבקות דלת התקציב הזו הקימו גברים, ובסדרה הם מיוצגים בידי סאם סילביה (הקומיקאי מארק מרון), במאי סרטי סוג ב׳ סליזי ומכור לקוקאין שבוחר את המתאבקות שלו על סמך כמה הוא אוהב את המראה שלהן או כמה הדוק ישבנן. הבנות מלוהקות על סמך סטריאוטיפים — סטודנטית לרפואה ממוצא הודי, למשל, זוכה בתפקיד הטרוריסטית — כשכל אחת ממלאת משבצת כאילו היתה קטגוריה באתר פורנו. כך גם מוכר סילביה את הסדרה: ״פורנו שאפשר לראות עם הילדים, סוף סוף!״.

אחד מקווי העלילה המרכזיים מוקדש למערכת היחסים בין רות לחברתה הטובה דבי (בטי גילפין), שקרע המתגלה ביניהן הופך לעוגן מרכזי בתוכנית ההיאבקות שאליה מלוהקות שתיהן. ברי היא אולי המנוע של הסדרה ודמותה היא זו שמושכת אותה קדימה, אבל גילפין היא הדלק, האנרגיה שמניעה אותה. הרגעים הכי טובים כאן הם אלו שבהם מופיעות השתיים, כשגילפין המאופקת והמינימלית נותנת קונטרה שקטה אך חזקה לברי הנוירוטית וחסרת המנוחה.

הדבר הכי בולט ב"GLOW" הוא גם מה שהכי מהנה בה: האייטיז. עם אסתטיקה נאונית, בגדי גוף שכמו נלקחו מהמחסנים של "תהילה" ורוק אצטדיונים שבוקע מתוך טייפ דאבל קאסט – "GLOW" היא חוויה אורקולית מהפנטת עבור חובבי העשור המוקצה ההוא, גם אם לפעמים היא לוחצת חזק מדי על כפתורי הנוסטלגיה.

האתגר הגדול ב־GLOW הוא טשטוש הגבולות בין הביקורת שלה לבין מה שהיא מבקשת לבקר. אמנם הדמויות הסטריאוטיפיות שאותן מאמצות המתאבקות מוצגות כאן באירוניה וכשריד של עולם שטרם גילה את הפוליטיקלי קורקט, אבל הצפייה בסדרה מביאה עמה התענגות ויזואלית על הגוף הנשי – עונג שמלווה רגע אחרי זה ברגשות אשם. היוצרות מנצלות (שלא לומר יוצרות במכוון) את הטשטוש הזה ומהלכות בזהירות על הגבול ביניהם. זה לא תמיד מצליח ולא תמיד אלגנטי, אבל זה מוסיף נופך מהורהר לחווית הצפייה הניאונית והכיפית מאוד שהיא מספקת.

"GLOW", כל הפרקים עכשיו בנטפליקס