M.I.A 2.0

מעריצה את ג'וליאן אסאנג', מתרחקת ממפיקים ובטוחה שהממשלה הסרי לנקית רודפת אחריה באופן מקוון. ראיון עם MIA שחוזרת לעניינים עם ספר אמנות ואלבום חדש שיצא בקרוב

M.I.A
M.I.A

צריך לא מעט חוצפה להיות זו שדוחפת את מדונה אל מחוץ לאור הזרקורים. אבל M.I.A עשתה זאת כשהרימה אצבע משולשת בשידור חי לעבר קהל הצופים חובבי־הספורט באמריקה באמצע המופע המשותף שלה עם מלכת הפופ בסופרבול השנה. הסערה שהתעוררה בעקבות אירוע זה הזכירה לעולם שהפרובוקטורית ילידת הפרבר הלונדוני האונסלו, מוזיקאית, אמנית וגם אקטיביסטית הלוחמת על זכויות הטמילים – עדיין טובה מאוד בהשגת תשומת לב.

בראיון טלפוני מניו יורק, M.I.A – ששמה המקורי הוא מטאנגי מאיה ארולפרגאסאם, על שם אלה הינדית – מסרבת לדבר על נושאים פעוטים כמו מדונה, או מלחמת הטוויטר שלה עם ליידי גאגא (בעבר M.I.A קטלה את גאגא, חיית־פרסום מוצלחת ממנה, באמירה ש"היא לא ממש מתקדמת, אבל… היא חקיינית טובה". מאז מסתמן שהשתיים השלימו). כשראיינתי אותה בפעם האחרונה, ב־2010, היא הייתה הרבה פחות מאופקת. אבל בראיון הזה, האמנית בת ה־37 רוצה לדבר בעיקר על ספר־האלבום החדש שלה, "ספר האמנות של מיה" (MIA Art Book), הכולל מאמרים ויצירות אמנות; על האלבום החדש שלה, הרביעי במספר, "מטאנגי" (Mathangi), ועל החזרה שלה ללונדון, כדי לעבוד על שני הפרוייקטים האלה. "מבחינה יצירתית, היה לי חשוב להיות בלונדון", היא מסבירה. "רציתי להתמקד יותר באמנות. כשסיימתי את סיבוב ההופעות של האלבום הקודם, ב־2010, הרגשתי שממש חשוב לחבר בין הדברים, לראות את הכל בסדר כרונולוגי".

אפשר להבין מדוע היא הרגישה צורך לעשות סדר בכל מה שעבר עליה בשנים האחרונות. מאז שהוציאה את האלבום הראשון שלה "ארולאר" (Arular), ב־2005, היא חוותה זינוק מטאורי לכוכבות. מאז הוציאה עוד שני אלבומים, הרביעי אמור לצאת בתחילת 2013, אבל הספר כבר כאן והוא אכן מאגד את הכל ביחד: מדובר באוסף מטלטל לעתים של הדפסות דיגיטליות צבעוניות וחיות מאוד, צילומים מתוך  הופעות, קולאז'ים, תמונות סטילס ומילים לשירים משלושת האלבומים הראשונים שלה.

הספר מסקר גם את ימיה כסטודנטית בסנטרל סנט מרטינס (מכללה לאמנות ועיצוב בלונדון) בשנות התשעים – תזכורת לכך שהיא החלה את דרכה כיוצרת סרטים. אבל המפגש הראשון שלה עם תעשיית הקולנוע גרם לה לקחת את הקריירה שלה לכיוון אחר לגמרי. בגיל 21 היא הציעה לחברת סרטים לונדונית תסריט שהיה מבוסס על חוויותיו של אחיה הקטן בבית מעצר לנוער. בחברת ההפקה חשבו שהיא לא יכולה עדיין לביים את הסרט: "מבחינה תרבותית, כולם אמרו: 'את בת 21, מה את יודעת?'" היא נזכרת. החוויה גרמה לה לנטוש את הקולנוע לטובת המוזיקה, ושם מצאה את קולה לא בסיפוריהם של אנשים אחרים, אלא בכתיבת הסיפור האישי שלה. "זה היה רגע גדול עבורי. אבל עברו שבע שנים עד שהפכתי למוזיקאית, עד שהייתי אמיתית עם עצמי עד הסוף, ויכולתי לספר את הסיפורים שלי, להיות אדם שמסתכלים עליו, ולא אדם שמייצג מישהו אחר".

כובשים וזונות

היא לא הוציאה אלבום כבר מעל שנתיים, ועברו עוד כמה שנים מאז ש"Paper Planes", היה להיט עולמי שמועמד לגראמי ולאוסקר (במסגרת הפסקול של הסרט "נער החידות ממומבאי") והזניק אותה למיינסטרים. ובכל זאת, M.I.A היא כיום כוכבת גדולה ושערורייתית יותר מתמיד, בין השאר הודות לשיתופי הפעולה שלה. כך, למשל, חברה לבמאי היווני־צרפתי רומיין גבראס, שביים לשיר "Bad Girls" קליפ  שמתאר מרוץ מכוניות פרוע במעמקי ערב הסעודית (שיתוף הפעולה הקודם שלהם, בקליפ לשיר "Born Free", כלל הוצאה להורג של ילדים ג'ינג'ים – סרטון שהוחרם ביוטיוב).

עוד סיבה להצלחתה היא הצירוף הייחודי לה של חיי מותרות ואקטיביזם חברתי – צירוף שמצליח לעצבן לא מעט אנשים, יש לומר. ב־2010, ה"ניו יורק טיימס" הוקיע אותה על שאכלה בזמן הראיון "צ'יפס בטעם כמהין" בעודה אומרת משפטים כמו "אני די רוצה להיות אאוטסיידרית". לרבים נראה בלתי אפשרי לנשנש תפוחי אדמה יוקרתיים וגם להחזיק בדיעות תקיפות לגבי מלחמת האזרחים בסרי לנקה, שאותה חוותה M.I.A על בשרה כשמשפחתה עברה למדינה זו  כשהייתה בת שישה חודשים בלבד.

בספרה, מתייחסת M.I.A באופן ישיר לפרדוקס שבשילוב סגנון החיים העשיר שלה עם אקטיביזם פוליטי. "אני נמצאת סביב אנשים שבאמת יש להם כוח לשנות", היא כותבת על מעמדה העכשווי כחברה מן המניין באליטה של חיי התרבות האמריקאים. "אתה צריך להשיג בקיום שלך את מלוא הטווח שלך – צפון, דרום, מזרח ומערב. צמיחה אינה מוגדרת מלמעלה למטה, כי היא כוללת את העובדה שחייתי בצריף מבוץ… וגרתי גם בבברלי הילס". הסגנון המעורפל והלקוני הזה אופייני לדיבורה של M.I.A, וכן לכתיבתה.

בראיון ב־2010, M.I.A דיברה על הפיכתה לאם שגרמה לה להיות "עוד יותר הארדקור", וסיפרה גם על חתונתה המתקרבת למוזיקאי והפעיל הסביבתי בנג'מין ברונפמן, בן לאחת השושלות העשירות באמריקה (מאז הם כבר הספיקו להיפרד). כיום היא לא מרבה לדבר על חייה האישיים ועל האלבום החדש. אבל בסגנון האופייני לה, היא פטפטה על שניהם בטוויטר, ואמרה בין השאר שהאלבום נשמע "כמו פול סיימון על אל.אס.די", שאין בו שיתופי פעולה, ושהמפיקים שלו "לא מתנהגים כמו כובשים וזונות של פרסום". ההערה האחרונה התקבלה כירידה מכוונת על בן זוגה לשעבר, דיפלו, שגם שיתף אתה פעולה מקצועית במשך זמן רב. אבל בהינתן שאלבומה האחרון כלל את המפיקים רוסקו, סוויץ', בלקסטאר ודרק מילר מצמד הנויז Sleigh Bells – כל אחד מהם עלול היה להיות בקו האש שלה. אבל כעת היא מוכנה לומר רק זאת: "כל מה שאני עוברת בזמן הקלטת האלבום הזה הופך אותי לבטוחה יותר בעצמי, וביכולת שלי לעמוד מאחורי מה שכבר עשיתי".

יש כאלה שנהנים ללעוג ל־M.I.A, ואכן עושים זאת. אבל לה עצמה יש ביטחון מוחלט בערך של עבודתה, במטרות החברתיות שלה, ובקשר בין השניים, וביטחון זה ממשיך גם בקשר לחבר המשותף לה ולליידי גאגא: ג'וליאן אסאנג'. M.I.A  תמכה באוסטרלי השנוי במחלוקת מהרגע הראשון, ועשתה זאת באופן פומבי מאוד. הסיבה לכך, כתבה, הייתה ש"(וויקיליקס) היו הראשונים שפרסמו מידע שמתאר את האמת כפי שאני הכרתי אותה על מה שקרה לטאמילים".

דיסק האוסף שלה מ־2011, "ויקי ליקס" היה מחווה לארגון, היא גם כתבה מוזיקה לתוכנית המקוונת של אסאנג' והיא גם מגיעה לבקר אותו כשיש לה זמן. "אני צריכה לשלוח לו את הספר שלי", היא אומרת. "לפעמים אני תוהה אם אכפת לו מאמנות, אבל כל דבר עוזר. וויקיליקס היה דבר אמיתי שקרה, וזה מתאים לכל התפיסה של אמת באינטרנט".

האינטרנט, עם כל חצאי־האמיתות והעבודה הבינונית ומטה שניתן למצוא בו, מרתק את M.I.A. עבורה הרשת הפכה ממרכז תקשורת למשהו אחר, אפל הרבה יותר. לפי התיאוריה שלה, משום שהיא טמילית דעתנית, היא נפלה קרבן לקמפיין שיטתי של התעללות מקוונת מטעם הממשלה הסרי לנקית, ומילאה מספר כוננים קשיחים בתמונות של עמודי אינטרנט, ראיות שלדעתה מוכיחות שאכן רודפים אותה. "מקווה שאדם חכם אחד יוכל לחבר את כל הזבל הזה יחד. אולי זה צריך להיות הפרוייקט הראשון שלי בגלריה". מורכבת, מעוררת מחלוקת ובלתי־ניתנת־להגדרה באופן כמעט מעצבן, כל מה שאפשר לומר בוודאות על M.I.A זה שמדובר בכוח יצירתי רציני ביותר, ושעבורה – זו רק ההתחלה.