"בסוף, לכל משפחה יש סיפור" // איתי גולדשטיין וטל תעסה
לאחר אובדן אימם בטרם עת, איתי וטל יצאו בעקבותיה למסע הנצחה וזיכרון שגרם להם להקדיש את חייהם לתיעוד סיפורי משפחה. איתי גולדשטיין וטל תעסה בראיון אישי על החשיבות שבתיעוד סיפורם של סבא וסבתא (כל עוד אנחנו יכולים!)
מי: איתי גולדשטיין וטל תעסה
בעלים: “הסיפורים של סבתא”
פעילות: תיעוד סיפורי משפחה
מיקום: “אין לנו גבולות”
היי לכם איתי וטל, ולפתיחת הראיון, אני רוצה קצת להכיר אתכם. איך התגלגלתם לתחום ההפקות לרבות התחום הייחודי של הפקות תכנים תיעודיים משפחתיים? קצת נוסטלגיה בבקשה.
איתי: “היי! אז האמת שאני עושה סרטים מגיל מאוד צעיר, אבל בצורה מקצועית מגיל 20 בערך. למדתי קולנוע בפריז, והתמקצעתי בכל התחומים של הקולנוע. ב-10 השנים האחרונות יש לי חברת הפקות שלי שאני עושה בה כל מיני פרסומות ופרויקטים מגוונים. ובנוסף אני גם צלם בכאן 11. אבינו ז”ל יצר סרטים דוקומנטריים עצמאיים. הקולנוע והדוקו תמיד היו שם לאורך כל חיי. אבל מה שגרם לי ולטלי להנגיש את יכולת התיעוד ולעשות סוג של טרנספורמציה של הפקות תיעודיות מושקעות למשפחות ולסבים וסבתות, היה רגע האובדן האישי שלנו והשימוש בכוח המצלמה והתחקיר באסיפת התיעודים על אימנו עליה השלום. הדבר הזה שאב אותנו והבנו שיש צורך מאוד גדול. לכל משפחה ולכל סבא וסבתא יש סיפור יוצא דופן שמאיים להישכח.”
טל: “אני הגעתי לעולם התוכן דרך הסיפור האישי שלי. כשאמנו נפטרה, במהלך שנת האבל, הרגשנו צורך לתעד ולנצור זכרונות על אמא. צורך תרפויטי אפילו. ובמסע הזה גילינו כל מיני דברים מרתקים – קצוות של סיפורים אחרים במשפחה, וספר זיכרונות שאימי ז”ל כתבה על סבתא שלנו ז”ל. דברים שכשאימי הייתה בחיים לצערי לא ייחסנו להם חשיבות או שפסחנו עליהם. אחרי האובדן היחס שלנו השתנה לגמרי ופתאום התעניינו בעבר שלנו ושל אמא.
גילוי כתבי ידה של אמי היה כל כך חזק שהוא גרם לי לצאת למסע של שנתיים בערך לכתיבת ספרי הראשון “שזורות”. שהוא הרחבה של סיפורי דורות הנשים במשפחתנו שאמי כתבה, בהוספת הסיפור שלי ושל בתי. צברתי המון ניסיון וידע בכתיבת הספר, וגיליתי כל כך הרבה הנאה בתחקיר ובכתיבה. כשאיתי הגיע עם הרעיון להקים את 'הסיפורים של סבתא' אני נכנסתי לתפקיד התחקירנית וכותבת התסריטים ואיתי בצד הביצועי כמובן. מפיק ובמאי.”
למה כ”כ חשוב בעיניכם לתעד ולנצור את הסיפורים המשפחתיים?
איתי: “אנחנו גילינו את הסיפור של אימנו שהוא גם הסיפור שלנו כמובן, מאוחר מדי. ומאוד הצטערנו על זה. אחרי שאספנו את התיעודים על אימנו הבנו שחבל מאוד שלא התחלנו את התהליך הזה בעודה בחיים. יש לבני אדם נטייה להעריך דבר רק כשמאבדים אותו, אפילו את היקרים לנו מכל. וזאת טעות חמורה. סבא וסבתא לא יהיו איתנו לנצח, ואת הרגעים האלו שהם עדיין בחיים צריך לנצל ולתעד עד תום. יש בתיעוד האדם סוג של החייאה שלו. וזאת דרך התמודדות עם אבל וגעגוע. יש בהתעסקות הזאת עניין של תרפיה ושל ריפוי.וכמובן גאווה וחיזוק המורשת המשפחתית לדורות הבאים.”
טל: “אני אתן לך דוגמא – צילמנו משפחה בזמן שהאמא שהיתה צעירה יחסית נפטרה מסרטן רק כמה חודשים לפני כן. עשינו מפגשים עם הילדים והאחים והאחיות שלה וזה היה כל כך משמעותי עבורם. לדבר ולשתף את שברירי הזיכרונות המשפחתיים האלה שיישארו עם המשפחה לנצח. הילדים ישבו ודיברו על אמא ושיתפו בסיפורים וחוויות עליה וזה היה מאוד מרגש. וזה אף פעם לא רק עצוב! זה תמיד חינני ומשולב בסיפורים מצחיקים ורגעים ייחודיים של כל משפחה. תמיד יש את הסיפור הגדול של המהלכים ההיסטוריים ויש את הסיפורים הקטנים, אמרות כנף משפחתיות ו'קונצים' ופספוסים אפילו. שם נמצאת המורשת המשפחתית. שם נמצאת הייחודיות וקורה הקסם.”
מי בדרך כלל מזמין את הסרט על סבא וסבתא, או את הפודקאסט המשפחתי?
איתי: “רוב המזמינים הם הילדים של הסבא והסבתא, אבל יש גם די הרבה נכדים שמזמינים. זה תמיד מאוד מרגש אותי. שהנכדים הם אלה שנורא רוצים לעשות את זה ונורא מתרגשים מזה. הם בדרך כלל יותר 'בעניינים' העכשוויים של פודקאסטים ותכנים דוקומנטריים, ובשבילם זה מאוד מלהיב לעשות פודקאסט עם סבתא ולהעלות מההפקה שורטס ורילס לאינסטגרם. זה תמיד מתחיל מיוזמה של הילדים, אבל האדם שמתראיין במרכז הוא שותף מרכזי.”
זכור לכם מקרה יוצא דופן ממשפחה שצילמתם?
איתי: “היה סרט דוקומנטרי שצילמנו על סבא שעלה מהודו. וטל בתחקיר שלה גילתה המון דברים על התקופה שבה הסבא גר בקיבוץ מעיין צבי לאחר שעלה לארץ. פנינו בשם המשפחה לקיבוץ ואמרנו להם שאנחנו באים לצלם את הסיפור של הסבא שלא היה שם בערך 30 שנה, והקיבוץ מאוד התלהב. ארגנו שם מפגש סופר מרגש עם כל מיני אנשים מעברו של הסבא שלא ראה שנים על גבי שנים. צילמנו סצנות ככ מיוחדות. לדוגמא – נכנסנו לחדר הארכיון בקיבוץ ומצאנו שם את המשפחה של הסבא ותיעודים שהוא לא היה מודע אליהם. באותה התקופה היה בקיבוץ סיפור של אפליה וגזענות. ובערוב ימיו היתה הזדמנות להשלמה ולשיח עם חברי הקיבוץ על הנושא וזה היה מאוד יפה. זאת היתה סצנה דוקומנטרית מגה מרגשת.”
הבנתי שאתם מפיקים סרטים גם על סבים וסבתות שלא בין החיים יותר. במה שונה הפקת סרט דוקומנטרי על אדם שלא בחיים להבדיל מאדם חי?
טל: “אני לא חושבת שזה מאוד שונה. בסוף, גם כשהאדם חי, בד”כ הרצון והנטייה היא לא לדבר על עצמנו. הסבא מדבר על הוריו והילדים והנכדים מדברים על הסבא. זה תמיד סביב האנשים שכבר לא נמצאים פה. גם כשמדובר בסרט על הסבא או הסבתא עצמם. תתפלא לשמוע שעקרונות התחקיר וההפקה דומים מאוד.”
איתי: “זה לא משנה עד כדי כך כי הסיפור המשפחתי מחובר מסיפורים בזוויות שונות של בני המשפחה. הכל שזור. תמיד ההתעסקות היא במשפחה שלא קיימת. בסבים ובסבתות שאינם. הכל קיים אחד בתוך השני. הסיפור המשפחתי הגדול זה מה שמעניין לראות. את הזוויות המשפחתיות. את נקודות המבט. הפאזל הזה שמקבל צורה ונגלה אלינו.. זה סופר מעניין וזה קורה גם בסרטים על הקרובים שכבר לא איתנו.”
טל, תחקיר משפחתי זאת עבודה אינטימית שאני מתאר לעצמי גם נוגעת בפצעים כואבים. איך את ניגשת לפרויקט? איך נראית עבודת התחקיר עם המשפחה?
טל: “אנחנו כל כך מחוברים רגשית לנושא, ויש לי הבנה עמוקה לצורך שיש לכל משפחה. וכמובן גם קילומטראז’ וניסיון עשיר אחרי המון משפחות והפקות. למדנו למצוא את הדרך. ואני יכולה להגיד שהדרך לא תמיד קלה וצריך להיות מאוד רגישים. לפעמים ללכת בין הטיפות במטרה להציג סיפור מאוזן. כשנכנסים יותר מדי לעומקם של דברים הרגשות יכולים להכביד. צריך ניסיון. למצוא ולסדר את הסיפורים. למצוא את הנרטיב. ויש גם את עבודת התחקיר ההיסטורי למציאת ממצאים שקשורים לתקופה ולמשפחה. בצורה ישירה או עקיפה. בקיצור – הרבה ניסיון, הרבה רגש, והרבה אהבה למקצוע.”
איתי: “יש לטל איזה קטע שמי שמדבר איתה מתחיל להיפתח אליה בלי שהיא מבינה בכלל והיא נכנסת ללב לאנשים. ולפעמים כשיש חיים מאוד עצובים ללקוח אנחנו מוצאים את הדרכים לאזן את הסיפורים, בין אם דרך דור ההמשך, או דרך נושא אחר כמו אוכל לדוגמא.”
מהו הרגע המשפחתי המרגש ביותר שבדרך כלל קורה בהפקת סרט על סבא או סבתא?
איתי: “החלק הכי מרגש בכל הסרטים שאנחנו עושים, הוא החלק שהסבתא או הסבא עושים סיכום חיים ומדברים ישירות לצאצאים במבט ישיר למצלמה. בדרך כלל המשפחה מתחילה לבכות בשלב הזה. הרבה פעמים המשפחה אומרת לנו שהם לא מאמינים שזה קרה ומודים על הזכות. סבא וסבתא לא יהיו איתנו לנצח ויש דחיפות בהפקה דוקומנטרית מהסוג הזה. אחרת יהיה מאוחר מדי. ברגע הזה של הסרט ההבנה הזאת נוחתת בצורה מאוד חזקה.”
תרחיב בבקשה על הדחיפות שבתיעוד סבא וסבתא.
איתי: “היו לנו מקרים של אנשים שהיו בלחץ ורצו להפיק מהר מהר כי נזכרו ברגע האחרון כשהסבתא כבר לא מרגישה טוב. היה לנו גם סיפור של סבא אחד שאשתו נפטרה ממש כמה שבועות אחרי שצילמנו עליה סרט והיה מזל גדול. יש עניין של דחיפות לא לחכות לרגעים האחרונים. גם ברמת הצלילות של הסבא או הסבתא. כשהם בריאים ככל הניתן ובמצב כמה שיותר טוב. לתפוס את התיעוד ואת הזיכרון בצורה המכובדת ביותר.”
מעבר לתכני הוידאו יש גם את ספרי המשפחה שלא דיברנו עליהם, אותם טל כותבת. טל, איך כותבים ספר על סבתא?
טל: “אלה ספרים שמשפחות מזמינות על סבא או סבתא, ואת הספרים אני כותבת ועורכת ביחד עם גרפיקאית. מדובר בפרויקט של כמה חודשים להבדיל מתכני הוידאו. לא מדובר בספר אוטוביוגרפי אבל גם לא בפרויקט קטן. יש לציין שכתיבה דורשת יותר ממשפחות שמחליטות ללכת על זה. במשך כמה חודשים צריך להשקיע במציאת הסיפורים והכתיבה שלהם. אנחנו עושים מאמצים גדולים לפשט את התהליך, באמצעות קבלת קבצים קוליים וכו’. אבל התוצאה בעיניי הרבה יותר מדויקת. יש אנשים שמבחינתם אין תחליף להרגשת הקריאה והדפדוף בספר. אני ביניהם.”