"רוח ההרים": הצצה נדירה לעולם הפראי ביצירתם של מגנוס ואשל

צלם הטבע הבינלאומי עטור הפרסים עמית אשל לא עוצר לרגע. לפני כשנתיים, הוא יצא למסע בהרי האלטאי במונגוליה כדי להתחקות אחר נמר השלג החמקמק, בעל חיים נדיר שקשה מאד לתפוס אותו בעין המצלמה, מסע פיזי זה, שנערך בחורף קשה ובקור חודר עצמות של מינוס 35 מעלות, הפך להיות גם מסע רגשי-אישי טעון עם כאב שליווה את נפשו במשך שנים רבות.

את כל אלה תוכלו לראות בסרט "רוח ההרים", הכינוי של המקומיים לנמר השלג, סרט דוקומנטרי בן חצי שעה, נוגע ללב, מרגש ומטלטל מאוד, שצילומיו נמשכו כשלוש שנים בשתי נסיעות. בסרט תוכלו לראות את אשל, 47, עוקב במשך שבועיים, בסבלנות אין קץ ותוך סיכונים אמיתיים, אחרי הנמר הנכסף וגם חושף את הסיפור האישי שרדף אותו שנים בעקבות האובדן של אחותו הבכורה ליאת, שהייתה מתמודדת נפש.

זהו סרט נפלא, שמלחלח את העיניים ומזכך את הנשמה. "נסענו לצלם סרט טבע, אבל תוך כדי צילומים הבנתי שזה הולך להיות משהו הרבה יותר גדול", אומר יוצר ובמאי הסרט אורי מגנוס, המוכר כצלם ספורט ימי וצלם גלישה נחשב בארץ, ולראשונה ביים סרט מהסוג הזה. מגנוס, שמגיל צעיר גילה חיבור חזק לים, גלישה והדרכת שייט, יצא בשנת 2004 לטיול גלישה באוסטרליה עם מצלמת פילם קטנה, טיול שגרם לו להתאהב בצילום רגעים נדירים של בני אדם בסביבת אקסטרים מאתגרת וכך החל לעבוד לצד צלמי גלישה מקצועיים עד שביסס את מעמדו כצלם ימי מוביל בארץ ובעולם. מאז 2007 הוא מתעד ספורט ימי כמו גלישת גלים, רוח, קייט, סאפ, צלילה ושייט.

מגנוס מעיד על עצמו שהוא "מכור" לתיעוד רגעים יפים מהטבע ולשמירה על קשר קרוב לים. "צילום ספורט ימי דורש ציוד מיוחד והכנה מראש, במיוחד בצילום מתוך המים, מתחת למים ובעזרת רחפנים מהאוויר וצריך להקדיש המון זמן לתכנון הפריים המושלם".הוא אומר. מגנוס זכה להצלחה רבה בארץ וגם בעולם. הוא הציג בתערוכות, וחלק מעבודותיו זכו בפרסים בתחרויות צילום.

הסרט "רוח ההרים" הוצג לאחרונה בפסטיבל "אדם וטבע" בישראל, התקבל לפסטיבלים דוקומנטריים בעולם, ובקרוב הוא יוצג בספרד, באוסטריה, בברזיל ובהמשך בארצות אחרות. ארגונים וחברות וגם אנשים פרטיים מזמינים את מגנוס ואשל להקרנות פרטיות על הסרט, כולל להרצאה מרתקת על חייו של צלם הטבע הבינלאומי המוערך.

עבודותיו זוכות הפרסים של אשל מוצגות בגלריות ברחבי העולם והוא גם מציג ומוכר בתערוכות בינלאומיות נחשבות. ממש לפני שנה זכה במקום הראשון בקטגוריית "צילום בעלי החיים בסביבתם הטבעית", בתחרות צילום הטבע היוקרתית ביותר בעולם הנערכת בלונדון, ה“אוסקר“ של צלמי הטבע.

צילום: עמית אשל

הנסיעה למונגוליה היא סוג של שיא בקריירה שלך?
"היא סוג של הגשמת חלום. נמר השלג נחשב ל"גביע הקדוש" מבחינת בעלי חיים, מדובר בבעל חיים לא נגיש שחי באזורים שקשה להגיע אליהם ומאוד קשה לצלם בהם. חלומם של רבים מצלמי הטבע ללכוד אותו במצלמה שלהם. ועדיין קשה מאוד להתקרב אליו. 100-200 מטרים זה מרחק שנחשב קרוב ואני הגעתי כדי מרחק של כ-25 מטרים מנמר השלג".

מדהים.
"כן. הרגשתי התעלות מצד אחד והתרגשות אדירה. ברגע הזה הייתה מן תחושה מדיטטיבית, שאני כאן ועכשיו מרוכז ברגע הנדיר הזה דרך עינית המצלמה".

תכננת מראש שתוך כדי החיפוש אחר נמר השלג תחשוף גם את סיפורך האישי?
"לא. זה אמור היה להיות סרט טבע. אני באופיי אדם מופנם כשזה קשור לדברים אישיים, אבל זה קרה וטוב שזה קרה. התלבטתי. הסיפור של אחותי ליאת הוא סיפור עצוב, אבל מעבר לסיפור האישי שלה, הבנתי כמה זה חשוב להעלות למודעות את הנושא של מתמודדי נפש. כשאתה נמצא בטבע זו תרפיה מדהימה, מצד אחד אתה מתנתק מהרבה דברים ומצד שני אתה מתחבר לעצמך. כשהייתי צעיר יותר, התביישתי שיש לי אחות מתמודדת נפש, לקח לי שנים להבין שזו לא בושה. חלפו כמעט 13 שנים מאז מותה בגיל 38, וכל השנים האלה דאגתי להיות עסוק, לסמן מטרות ולהגיע למקומות רחוקים ונידחים כדי לצלם בעלי חיים נדירים, וכל העשייה הזאת והרצון להשיג את הצילום הבלעדי הבא עזרו לי לא להתמקד בכאב ובאובדן הפרטיים שלי, כי כשאתה ממוקד מטרה שום דבר אחר לא קיים, שום דבר לא כואב. זוהי תחושה הכי ממכרת וככה זה היה עד המסע למונגוליה.

אני זוכר את עצמי שם יושב על צוק גבוה, הרגליים שלי באוויר ו-40 ס"מ מפרידים ביני לבין המוות, ובתוך השקט הזה, בתוך ההמתנה הארוכה, אתה מרגיש איך אתה נוגע חזק באישי הפרטי שלך, מין גילוי עצמי. זה נבע ממני והייתה ההבנה שאני מחפש משהו שאיבדתי. אני לא הצלחתי להציל את אחותי וזה כואב עמוק בפנים, אבל השיח בנושא הזה הוא יותר חשוב בעיניי מהכול. אז דיברתי, יותר על עצמי בהקשר של התמודדות המשפחה הקרובה עם המחלה והאובדן.

בעצם הדיבור קיבלתי כוח וגם סגרתי מעגל, הכאב נצרב אצלי ולא יחלוף לעולם אבל ישנה הקלה גדולה מעצם הדיבור על הנושא לראשונה לאחר כל כך הרבה שנים, ויש מסר חשוב לסיפור שלי: אם בציבור הישראלי ילמדו לקבל מתמודדי הנפש, להפסיק להתבייש ולתת את כל התמיכה שאפשר למתמודדים, אני את שלי עשיתי".

אשל, שקנה לו זה מכבר שם של אמן רב תחומי, הוא בן קיבוץ שריד שמתגורר מזה שנים עם בת זוגו נעמה ברקוביץ', עזר שכנגד אמיתית, ובנו יער, בקיבוץ כפר החורש. השניים הקימו חברת תכשיטי בוטיק מצליחה תחת השם SIBERIANART, תכשיטים המעוצבים בהשראת אהבתו הגדולה של אשל – בעלי חיים.

עם כל העשייה המגוונת שלו, עולם בעלי החיים ועולם הטבע הפראי, הראשוני, הבתולי, מהווים חלק גדול בחייו של אשל, שמרבה לטייל ולקבל השראה במקומות שרוב בני האדם אפילו מפחדים לחשוב עליהם, לא רק לדרוך בהם, כדי להשיג את הצילום המנצח. במהלך השנים, ערך מסעות בעקבות זאבים ארקטיים נדירים תוך שהוא גר במשך שבועות בתנאים לא תנאים באוהל ובלי מקלחת, הוא יכול להמתין שעות לחתול בר נדיר הוא חוצה יבשות וימים, הולך על נהרות קפואים ועוד ועוד.

עד מתי תמשיך לרדוף אחרי הצילום הבא?
"אני לא רואה את עצמי חי בלי זה. בסרט אני אומר שאני חי במובן מסוים את החיים שליאת רצתה לחיות, עוסק במה שאני אוהב ומגשים את החלומות הכי מטורפים שלי. בנושא הזה אין לי שאלות או ספקות, אני חייב את היציאה לטבע בשביל הנפש והנשמה. בשנה הזאת כשהחטופים עדיין לא כאן אני שואל את עצמי כל מיני שאלות לאן כל מה שקורה מוביל אותנו ואיזה עתיד אנחנו יכולים להבטיח לילדינו".

פסקול הסרט הוא השיר "כמו צמח בר" שכתבה רחל שפירא.
"נכון, וזה לא מקרי, זה השיר שליאת הכי אהבה. 'מחר אני אהיה כה רחוקה/ אל תחפשו אותי/ מי שיידע למחול/ יחמל לי על אהבתי/ הזמן ישקיט הכול/ אני הולכת לדרכי… ועד הסוף 'היו שלום, אני חייתי ביניכם/ כמו צמח בר'. מילים כל כך מדויקות למה שהרגשתי שליאת הרגישה".

מה האתגר הבא אחרי הצילומים הכול כך נדירים של נמר השלג שתפסת במצלמתך?
"אני עומד לטוס לטיבט עם קבוצת צלמים הרפתקנים שאני מוביל, נשהה שם באזורים נידחים כדי לחפש שם בעלי חיים נדירים שכמעט ולא מצולמים על ידי צלמים מערביים, כמו למשל השועל הטיבטי, הזאב הטיבטי, האנטילופה הטיבטית, יאק הבר, השונר האירואסייתי, חתול הפאלאס, נמר השלג ואולי עוד הפתעות“.

>> לאתר של עמית אשל
>> להזמנת הרצאות