עומרי לוטטי: להפוך כל קעקוע ליצירת אמנות נצחית
כשעומרי לוטטי נכנס לחדר, קשה להישאר אדישים. הקימונו היפני המתנופף, הגורמטים המעטרים את אצבעותיו, שרשרת הסטייטמנט המרשימה על צווארו – כל אלה הם רק הקדימון לסיפור העמוק של אדם שהפך את אמנות הקעקועים לא רק למקצוע, אלא לדרך חיים.
בגיל 15, כמחווה של מרד נעורים, עשה לוטטי את הקעקוע הראשון שלו. היום, 17 שנים מאוחר יותר, הוא לא רק מקעקע – הוא חוזה. חזונו? להפוך את תעשיית הקעקועים בישראל למשהו גדול יותר מסך חלקיה.
"אני חולם על קהילה," הוא מספר בעיניים בורקות, "מקום שבו מקעקעים יכולים לצמוח יחד, ליצור יחד, להתפתח יחד." הפרפקציוניזם שלו ניכר בכל קו שהוא מצייר על העור. "בקעקוע, אין מקום לטעויות. כל קו, כל הצללה, כל החלטה – הם לנצח."
לוטטי הוא הרבה יותר מסתם מקעקע מוכשר. הוא פסיכולוג לא רשמי של הקעקועים. "כל קעקוע הוא סיפור," הוא אומר, "לפעמים זה סיפור של כאב, לפעמים של שמחה, תמיד של שינוי." בסטודיו שלו, הקירות יכולים לספר אלף סיפורים – סיפורים של אנשים שבאו לחרוט על גופם את הרגעים המשמעותיים בחייהם.
עולם הקעקועים הוא יותר מסתם מקצוע עבורך – זה נראה כמו שליחות. ספר לנו על החזון שלך ליצירת קהילת מקעקעים מקצועית בישראל. מה מניע אותך לרצות לשתף פעולה ולייצר אקוסיסטם שלם של אמנים?
"אני חולם על יצירת בית אמנותי ייחודי, מקום שבו מקעקעים מוכשרים יתאחדו תחת קורת גג אחת. זה יהיה הרבה יותר מסתם סטודיו – זו תהיה קהילה תוססת של יוצרים, שמזינים זה את זה ברעיונות, תומכים, מעשירים ומתפתחים יחד. אני רואה בדמיוני מרחב שבו כל אמן יכול לפרוח, להעז, לחקור ולהגשים את הפוטנציאל המלא שלו. יחד, נרים את הסטנדרט האמנותי והמקצועי בישראל לגבהים חדשים, ונוכיח שקעקוע הוא הרבה יותר מדיו על עור – הוא ביטוי של נשמה."
הדיוק והאסתטיקה בעבודת הקעקועים שלך מרשימים מאוד. איך התפתחה אצלך האובססיה לפרפקציוניזם, ומה הופך לדעתך קעקוע טוב לקעקוע מעולה?
"השאיפה שלי למצוינות נובעת מזיקה עמוקה לאמנות – קשר שמלווה כל תנועת מחט, כל קו עדין, כל צל וגוון. בעולם הקעקועים, בשונה מציור על בד, אין מקום לפשרות. כל פרט, גם אם נראה זניח למתבונן מהצד, הוא חוליה קריטית ביצירת השלם המושלם. האומנות הזו דורשת הקשבה עמוקה – לא רק לקווים ולצבעים, אלא גם לשפת הגוף האנושי. כמו ריקוד עדין בין האמן לקנבס החי, כל קעקוע מחייב הבנה מעמיקה של תנועת הגוף, של הזרימה הטבעית של השרירים והעור. זוהי מלאכת מחשבת שמתחילה הרבה לפני שהמחט נוגעת בעור – בתכנון מדוקדק של כל זווית, כל כיוון, וכל מיקום. זו האחריות שלי כאמן – להפוך כל קעקוע ליצירת אמנות נצחית שמתמזגת בהרמוניה מושלמת עם הגוף שנושא אותה."
סוכנות UDM ומנהלה עוזי בובה נראים כמשמעותיים בהתפתחות הקריירה שלך. תאר את המנטורינג והליווי המקצועי שקיבלת, ואיך זה השפיע על העשייה האמנותית שלך.
"כשאני מדבר על עוזי והסוכנות, קשה לי להשתמש במילה 'שותפים מקצועיים' – הם הרבה מעבר לזה. הם הפכו לחלק בלתי נפרד ממסע החיים שלי, למשפחה שפתחה בפניי אופקים חדשים שלא העזתי אפילו לחלום עליהם. עוזי הוא יותר ממנטור; הוא מגדלור שמאיר לי את הדרך לא רק בעולם הדוגמנות, אלא בכל היבט של הקריירה שלי. דרכו, למדתי לראות מעבר לטווח הקצר – איך לבנות חזון עסקי, איך להפוך חלומות לתוכניות פעולה, ואיך להתפתח כאיש עסקים וכאדם. כבר שנה שאני חלק מהמשפחה הזו, ומהרגע הראשון הרגשתי את הלהט והמסירות של עוזי להוביל אותי אל הפסגה הבאה. זו לא סתם השקעה מקצועית – זו אמונה אמיתית ביכולות שלי, שדוחפת אותי להגיע למחוזות שלא האמנתי שאגיע אליהם".
מה הסיפור האמיתי מאחורי הרצון להיכנס לעולם הדוגמנות? האם זה עוד ביטוי של האמנות שלך או משהו עמוק יותר?
"בעיניי, קיים חוט מקסים שקושר בין עולם הקעקועים לעולם הדוגמנות. שניהם כמו מחול עדין שבו הגוף האנושי הופך לבד ציור חי, למדיום שדרכו זורמת האמנות. בין אם זה בקו עדין של מחט הקעקוע או בתנועה מדויקת מול המצלמה, בשניהם אנחנו מספרים סיפור של יופי ויצירה.
הדוגמנות פתחה בפניי נתיב חדש לחקור את הקשר המרתק בין אמנות, אופנה ותרבות. זה מתבטא בכל פן בחיי – מהקעקועים שמעטרים את גופי, שנולדו מאהבתי העמוקה לתרבות היפנית ולמיסתורין של היאקוזה, ועד לבחירות האופנתיות שלי. כשאני עוטה קימונו, זה לא סתם בגד – זו הצהרה אמנותית שמתכתבת עם הקעקועים שלי, יוצרת הרמוניה מושלמת בין עבר להווה, בין מזרח למערב.
גם תרבות האופנוענים מהווה השראה עמוקה עבורי. כשאני משלב קעקועי "בייקרים" עם בגדי עור, בנדנות ושרשראות, אני לא סתם מתלבש – אני יוצר יצירת אמנות חיה, נושמת. זו הדרך שלי לצייר את סיפור חיי על בד החיים עצמם, והתשוקה הזו מדליקה אותי בכל יום מחדש."
כפסיכולוג לא רשמי של קעקועים, מה אתה יכול לספר על התהליך הנפשי שעובר אדם כשהוא מחליט לקעקע משהו קבוע על הגוף שלו? איך מתמודדים עם חרטה או עם רגעים של אי וודאות?
"כמי שזכה להיות עד לאלפי רגעים אינטימיים של החלטה וטרנספורמציה, אני רואה בקעקוע הרבה מעבר לדיו על עור. בעוד שיש כאלה שמגיעים אליי בקלילות, מונעים מרוח של הרפתקנות או ספונטניות, ישנם אחרים שעבורם הקעקוע הוא מסע נפשי עמוק. בסטודיו שלי, בין המחטים והצבעים, נפרשים סיפורי חיים מרגשים שראויים למסך הכסף – סיפורים של אהבה, אובדן, צמיחה והתחדשות.
עבור רבים, הקעקוע הוא טקס מעבר מודרני, נקודת ציון שמנציחה תקופה, מערכת יחסים, או שינוי מהותי בחיים. כל קו וצבע הם עדות אילמת לרגע משמעותי, לאדם אהוב, או לתובנה שעיצבה את דרכם. בשיחות העמוקות שמתפתחות בין הבזקי המחט, אני מוצא את עצמי לא רק כאמן, אלא כעד שותק לרגעים של גילוי עצמי וריפוי.
למרות שאני שומע סיפורים שנוגעים בנימי נפשי, אני שומר על גבול עדין – מקשיב, תומך, אבל נמנע מלהשפיע על הבחירות האישיות של הלקוח. אני מאמין שכל קעקוע חייב לנבוע מהמקום האותנטי ביותר בנפשו של האדם.
כשעולה החשש מחרטה, אני רואה בו סימן לבגרות ואחריות. לעתים, דווקא ההססנות היא המצפן הטוב ביותר – היא מלמדת אותנו מתי לעצור, מתי להמתין, ומתי הנפש באמת בשלה לצעד המשמעותי הזה. למרות שהטכנולוגיה היום מאפשרת הסרת קעקועים, אני מאמין שההחלטה לקעקע צריכה להיות מלווה בתחושת שלמות פנימית".
אילו עבודות או סוגי קעקועים אתה מסרב לבצע תחת כל תנאי? ומה היה הבקשה או הרעיון המטורף ביותר שביקשו ממך אי פעם?
"כאמן קעקועים, אני רואה את עצמי לא רק כיוצר, אלא גם כשומר סף אחראי. ישנם קווים אדומים שאני לעולם לא אחצה, והראשון שבהם הוא סירוב מוחלט לקעקע סמלים של שנאה או גזענות. זכור לי מקרה עם לקוח שביקש קעקוע צלב קרס – השיחה הסתיימה עוד לפני שהתחילה. בסטודיו שלי אין מקום לשנאה, נקודה.
האחריות שלי כאמן מתבטאת גם בהגנה על לקוחותיי מפני החלטות פזיזות שעלולות להשפיע על עתידם. כשמגיע אליי אדם ללא ניסיון קודם ומבקש קעקוע על הפנים או הצוואר, אני חש מחויבות להסביר את ההשלכות ארוכות הטווח. אלה אינן החלטות של רגע – הן יכולות להשפיע על הזדמנויות תעסוקה, על מערכות יחסים, על כל מסלול החיים.
אחד התחומים המורכבים ביותר הוא הקשר בין קעקועים ובריאות הנפש. כשאני מזהה שבקשה לקעקוע נובעת מקושי נפשי עמוק או מרצון לשינוי דרסטי בזהות, אני עוצר. חקוק בזיכרוני המקרה של לקוחה שביקשה לשנות את פניה לדמות נשר כדי להסתיר את האף שלה – רגע שהדגיש עבורי את העדינות והאחריות שבתפקידי.
בסופו של יום, המחויבות שלי היא קודם כל לשביעות רצונם של הלקוחות שלי. לפעמים האמירה החשובה ביותר היא 'לא' – גם אם זה אומר לוותר על עבודה. האמנות שלי צריכה להעצים ולחזק, לא לפגוע או להזיק."
איך ענף הקעקועים בישראל נראה בעיניך בהשוואה לסצנה הבינלאומית? מה חסר לנו וב-מה אנחנו דווקא מצטיינים?
"הסצנה הישראלית של הקעקועים היא כמו פסיפס מרהיב של יצירתיות ותעוזה – היא משקפת את הרוח הישראלית החדשנית, את היכולת שלנו לקחת מסורות עתיקות ולהפיח בהן חיים חדשים. המוח היהודי היצירתי שלנו, שמסרב להיות כבול למוסכמות, מייצר פריצות דרך מרתקות בעולם הקעקועים. אמנים ישראלים מפתיעים שוב ושוב ביכולת שלהם לקחת סגנונות קלאסיים ולהפוך אותם למשהו חדש, רענן ומקורי.
אבל כמו בכל סיפור של צמיחה מהירה, יש גם צד אפל. המעבר הדרמטי מקומץ אמנים בשנות ה-90 לעשרות אלפי מקעקעים כיום מעלה דגל אדום. בעוד שהכמות עלתה, לא תמיד האיכות וההכשרה המקצועית הדביקו את הקצב. זה כמו לראות גן פורח שצומח פרא – יש בו יופי, אבל הוא זקוק לטיפוח וכיוון.
כשאני מסתכל על המודלים באירופה ובארצות הברית, אני רואה מערכות מפוקחות שמגנות גם על האמנים וגם על הלקוחות. אנחנו צריכים ללמוד מהם איך ליצור מסגרת שתשמר את היצירתיות הפראית שלנו, אבל תעניק לה את הכלים והסטנדרטים המקצועיים שהיא ראויה להם.
בסופו של דבר, הפוטנציאל שלנו עצום – אנחנו מובילים בחדשנות טכנולוגית, בפיתוח טכניקות חדשות, ובכישרון אמנותי טהור. אם נשכיל להוסיף לזה מסגרת מקצועית ראויה, השמיים הם הגבול."
תקופת אוקטובר 7 וההשלכות שלה השפיעו על כל תחום בחיים. איך זה השפיע על עולם האמנות והקעקועים? האם ראית שינוי בציביון או בתפיסות?
"השביעי באוקטובר חרט צלקת עמוקה בנשמה הקולקטיבית שלנו, ובתור אמן קעקועים, אני עד לביטוי הפיזי של אותה צלקת. מאז אותו יום שחור, הסטודיו שלי הפך למקום של ריפוי, של הנצחה, של צעקה אילמת על העור. אני רואה איך אנשים מחפשים דרך לתת ביטוי מוחשי לרגשות שקשה לבטא במילים – סמלים של אחדות, חוסן ותקווה הפכו לשפה חדשה על העור, כאילו הגוף עצמו מבקש לספר את הסיפור שהלב מתקשה לשאת.
במיוחד נוגעים ללב המפגשים עם ניצולי הנובה. כל אחד מהם מגיע עם סיפור שמזעזע את הנשמה, עם רצון עז להנציח לא רק את הטרגדיה, אלא גם את הניצוץ של החיים שניצל. הקעקועים שלהם אינם רק ציורים על העור – הם עדות חיה, מצבת זיכרון מהלכת, צעקה אילמת של 'אני כאן, אני שרדתי, ואני נושא את הזיכרון של אלה שלא'.
בתור מקעקע, האחריות שלי הפכה כבדה יותר. כל תנועת מחט היא מעשה של הנצחה, של ריפוי. זה כבר לא רק אמנות – זו שליחות. כשאני מקעקע סמל של תקווה או זיכרון, אני מרגיש שאני חלק ממשהו גדול יותר – חלק מתהליך הריפוי הקולקטיבי שלנו כחברה.
הקעקועים האלה הם כמו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית – הם מספרים סיפור של כאב, של אובדן, אבל גם של תקווה ושל נחישות להמשיך הלאה, לזכור ולא לשכוח, לכאוב אבל גם לחיות."
האופנועים הם לא רק כלי תחבורה עבורך, אלא נראה שיש שם סיפור אישי עמוק. מה המשמעות של רכיבה עבורך, וכיצד זה משתלב עם היצירתיות שלך?
"כשאני מדבר על אופנועים, אני מדבר על הרבה יותר מסתם שני גלגלים ומנוע. עבורי, האופנוע הוא שער לממד אחר של חופש ויצירה. סיפור האהבה שלי עם עולם האופנועים התחיל במקביל למסע שלי בעולם הקעקועים, כמו שני נתיבים מקבילים שמתמזגים לדרך אחת של ביטוי עצמי.
הזיכרון החי של המנטור הראשון שלי, בעל הסטודיו שהיה חסיד מושבע של הארלי דיווידסון, פתח בפניי צוהר לתרבות שלמה. דרכו גיליתי שהאופנוע הוא הרבה מעבר לכלי תחבורה – הוא מדיום אמנותי בפני עצמו, מה שאני אוהב לכנות 'קנבס נע'.
כשאני על האופנוע, משהו קסום קורה. העולם מסביב מתערפל, והתודעה שלי נפתחת למרחבים חדשים של השראה. זה כמו מדיטציה בתנועה – הרוח בפנים, הכביש המתגלגל מתחתיי, והמחשבות שזורמות בחופשיות. לא לחינם אני מכנה את האופנוע 'המכחול השני שלי' – הוא כלי שדרכו אני מצייר את החיים שלי בצבעים אחרים.
האופנוע והקעקועים הם שני צדדים של אותו מטבע יצירתי – שניהם מגדירים מי אני, שניהם מעצבים את זהותי כאמן וכאדם. הם משלימים זה את זה בדרך שקשה להסביר במילים, אבל קל להרגיש בלב."
אם תציץ קדימה לעתיד – מה החלומות והשאיפות שלך? לאן אתה רוצה להוביל את עצמך כאמן, כמקעקע וכיוצר?
"כשאני מביט קדימה, אני רואה יותר מסתם סטודיו או עסק – אני רואה מקדש של יצירה והשראה. החזון שלי הוא להקים בית אמיתי לאמנות הקעקועים בישראל, מקום שיהיה הרבה מעבר לארבעה קירות ומחטים. אני חולם על חלל שבו סטודיו לקעקועים, בית ספר להכשרת הדור הבא של האמנים, וגלריה לאמנות חיים בהרמוניה מושלמת תחת קורת גג אחת.
המרכז הזה יהיה כמו מגדלור לכל מי שחולם להיכנס לעולם הקעקועים – מקום שבו כישרונות צעירים יכולים לצמוח, להתפתח ולמצוא את הקול הייחודי שלהם. אני רואה בדמיוני מרחב תוסס של יצירה, שיחה והשראה הדדית, מקום שמטפח את העתיד של האמנות הזו.
אבל מעבר לחלומות הגדולים, מה שבאמת מניע אותי הוא הרצון להמשיך ליצור אמנות שנוגעת בנשמה. אני רוצה לפרוץ גבולות, לאתגר את עצמי, אבל בעיקר – להמשיך ליצור עבודות שמשאירות חותם, שמשנות ולו במעט את הדרך שבה אנשים רואים את העולם ואת עצמם.
כי בסופו של יום, ההצלחה האמיתית עבורי היא לא במספרים או בהישגים – היא בכל רגע קטן של התרגשות, בכל חיוך של התפעלות, בכל דמעה של התרגשות. אם אצליח להמשיך לגעת בחיים של אנשים דרך האמנות שלי – אדע שהגשמתי את ייעודי."
הסטודיו של עומרי נמצא ברחוב קדיש לוז 11 בקרית מוצקין