"אין פה אבא ואמא של שבת ולא חושבים שילד עם שתי אימהות הוא מוזר"

כמה זמן את גרה בעיר?

"שש או שבע שנים. ומהרגע שהגעתי להחלטה שיהיו לי ילדים, הייתה לי תחושה די חזקה שהם יגדלו פה. אני מודה שהתלבטתי אם להקים את המשפחה שלי דווקא במקומות שזוגות להט"בים עם ילדים זה מראה פחות נפוץ ולעשות שינוי. בסוף הקריירה והנוחות הכריעו".

למה לגדל ילד בתל אביב?

"יש משהו מאוד כיפי בעיר להורים חד מיניים. התכנים שהילדים מקבלים במסגרות יותר קלים. אין אבא של שבת ואמא של שבת. יש שיח פתוח, מאפשר ולא חושבים שילד עם שתי אימהות הוא מוזר אלא שיש כל מיני סוגים של משפחות. הילדים כאן גדלים באווירה שהכל מקובל ומתאפשר, הם רואים את העולם כמו שהוא, על כל המגוון שלו. אין מערכת של נורמות שמגדירה איך צריך להתנהל, מה רגיל ומה נורמלי. זה בעיקר על העולמות של חינוך".

"זה בית שוויוני שמאפשר שותפות מלאה". צילום: יפית שמחה

מה מאפיין אימהות תל אביביות?

"זאת אמא מאוד מודרנית. זו אישה שעד הצהריים מנהלת משהו גדול ומפואר, מתקתקת את זה ובשלוש כבר חובקת את הילד ושותה איתו קפה בשדרה. בעידן בלתי אפשרי ועיר בלתי אפשרית היא מצליחה להיראות הכי רגועה שיש, לשמור על הביחד ולהיות נוכחת בחיים של הילד. האמא התל אביבית היא לגמרי סופרית".

טיפ זהב לאמא תל אביבית?

"הגן, הגינה של שינקין, ההורים והילדים והאווירה הכמעט קהילתית הזאת. גם יש את האירועים שהעירייה מארגנת למשפחות עם ילדים. אני אוהבת את הטירוף, העניין והאקשן שהעיר הזו מספקת. הקרבה להכל במרחק של כמה דקות הליכה. אין לי רגע שאני ובת הזוג שלי חושבות לעבור לקיבוץ".

איך חלוקת התפקידים מתבצעת בבית שאין בו תפקידים מגדריים?

"אפשר להגיד שיש לי כמה חברות סטרייטיות שהבינו שמדובר בקונספט גאוני, כי הוא מאפשר שותפות מלאה ושוויון מלא. יש מצבים בהורות שמביאים אותך לקצה גבול היכולת וזה מייצר קושי ותסכול, אבל אנחנו לא מוציאות אותו אחת על השנייה. להפך, אנחנו מעדיפות להיות פרטנריות מכילות, מנחמות ומחבקות וכל אחת עוזרת ולשנייה בהמון אהבה.אני יכולה להיות ערה עד שלוש בלילה והיא תתעורר ותמשיך אותי. יש רצון אמיתי לעזור ולהוריד אחת מהשנייה אנחנו צוות מנצח וביחד עם נגב אנחנו בלתי מנוצחות. אני לא חושבת שהמגדר בהכרח אישיו, אבל משערת שבין שתי נשים שמראש עם תבונה רגשית יותר מפותחת, אנחנו מגיעות לשעה 11 בלילה, יושבות רגל על רגל ומאושרות בחלקנו".

עדי ונגב הקטנטן. צילום: יפית שמחה

איך מתמודדים עם הדחף להתרסק על הספה אחרי העבודה?

"נגב הוא הדלק שלי. לא משנה איזה יום נוראי היה לי ואם אני מרגישה שחבטו בי. בשנייה שאני רואה אותו העיניים שלו בורקות והכל נעלם. אני רוצה רק ללכת איתו ברחוב ולשחק איתו בגינה. זה כבר ממלא את הלב באנרגיה, אהבה ומשמעות שמניעה אותי לנהל שיחות טלפון קשות ולענות ל-50 מיילים לפני השינה".

לתשומת לבכן: חלב אם הוא המזון הטוב ביותר לתינוק