לאחר אובדן אימם בטרם עת, איתי וטל יצאו בעקבותיה למסע הנצחה וזיכרון שגרם להם להקדיש את חייהם לתיעוד סיפורי משפחה. איתי גולדשטיין וטל תעסה בראיון אישי על החשיבות שבתיעוד סיפורם של סבא וסבתא (כל עוד אנחנו יכולים!)
מי:איתי גולדשטיין וטל תעסה
בעלים:“הסיפורים של סבתא”
פעילות:תיעוד סיפורי משפחה, הפקת תכנים דוקומנטריים
מיקום:“אין לנו גבולות”
היי לכם איתי וטל, ולפתיחת הראיון, אני רוצה קצת להכיר אתכם. איך התגלגלתםלתחום ההפקות לרבות התחום הייחודי של הפקות תכנים תיעודיים משפחתיים? קצת נוסטלגיה בבקשה.
איתי: “היי! אז האמת שאני עושה סרטים מגיל מאוד צעיר, אבל בצורה מקצועית מגיל 20בערך. למדתי קולנוע בפריז, והתמקצעתי בכל התחומים של הקולנוע. ב-10 השניםהאחרונות יש לי חברת הפקות שלי שאני עושה בה כל מיני פרסומות ופרויקטים מגוונים.ובנוסף אני גם צלם בכאן 11. אבינו ז”ל יצר סרטים דוקומנטריים עצמאיים. הקולנוע והדוקותמיד היו שם לאורך כל חיי. אבל מה שגרם לי ולטלי להנגיש את יכולת התיעוד ולעשות סוגשל טרנספורמציה של הפקות תיעודיות מושקעות למשפחות ולסבים וסבתות, היה רגעהאובדן האישי שלנו והשימוש בכוח המצלמה והתחקיר באסיפת התיעודים על אימנו עליההשלום. הדבר הזה שאב אותנו והבנו שיש צורך מאוד גדול. לכל משפחה ולכל סבא וסבתאיש סיפור יוצא דופן שמאיים להישכח.”
טל:“אני הגעתי לעולם התוכן דרך הסיפור האישי שלי. כשאמנו נפטרה, במהלך שנת האבל,הרגשנו צורך לתעד ולנצור זכרונות על אמא. צורך תרפויטי אפילו. ובמסע הזה גילינו כל מינידברים מרתקים – קצוות של סיפורים אחרים במשפחה, וספר זיכרונות שאימי ז”ל כתבה עלסבתא שלנו ז”ל. דברים שכשאימי הייתה בחיים לצערי לא ייחסנו להם חשיבות או שפסחנועליהם. אחרי האובדן היחס שלנו השתנה לגמרי ופתאום התעניינו בעבר שלנו ושל אמא.
גילוי כתבי ידה של אמי היה כל כך חזק שהוא גרם לי לצאת למסע של שנתיים בערך לכתיבתספרי הראשון “שזורות”. שהוא הרחבה של סיפורי דורות הנשים במשפחתנו שאמיכתבה, בהוספת הסיפור שלי ושל בתי. צברתי המון ניסיון וידע בכתיבת הספר, וגיליתי כל כךהרבה הנאה בתחקיר ובכתיבה. כשאיתי הגיע עם הרעיון להקים את 'הסיפורים של סבתא'אני נכנסתי לתפקיד התחקירנית וכותבת התסריטים ואיתי בצד הביצועי כמובן. מפיק ובמאי.”
למה כ”כ חשוב בעיניכם לתעד ולנצור את הסיפורים המשפחתיים?
איתי:“אנחנו גילינו את הסיפור של אימנו שהוא גם הסיפור שלנו כמובן, מאוחר מדי. ומאודהצטערנו על זה. אחרי שאספנו את התיעודים על אימנו הבנו שחבל מאוד שלא התחלנו אתהתהליך הזה בעודה בחיים. יש לבני אדם נטייה להעריך דבר רק כשמאבדים אותו, אפילואת היקרים לנו מכל. וזאת טעות חמורה. סבא וסבתא לא יהיו איתנו לנצח, ואת הרגעיםהאלו שהם עדיין בחיים צריך לנצל ולתעד עד תום. יש בתיעוד האדם סוג של החייאה שלו.וזאת דרך התמודדות עם אבל וגעגוע. יש בהתעסקות הזאת עניין של תרפיה ושל ריפוי.וכמובן גאווה וחיזוק המורשת המשפחתית לדורות הבאים.”
טל:“אני אתן לך דוגמא – צילמנו משפחה בזמן שהאמא שהיתה צעירה יחסית נפטרהמסרטן רק כמה חודשים לפני כן. עשינו מפגשים עם הילדים והאחים והאחיות שלה וזה היה כל כך משמעותי עבורם. לדבר ולשתף את שברירי הזיכרונות המשפחתיים האלה שיישארו עם המשפחה לנצח. הילדים ישבו ודיברו על אמא ושיתפו בסיפורים וחוויות עליה וזה היה מאוד מרגש. וזה אף פעם לא רק עצוב! זה תמיד חינני ומשולב בסיפורים מצחיקים ורגעים ייחודייםשל כל משפחה. תמיד יש את הסיפור הגדול של המהלכים ההיסטוריים ויש את הסיפוריםהקטנים, אמרות כנף משפחתיות ו'קונצים' ופספוסים אפילו. שם נמצאת המורשתהמשפחתית. שם נמצאת הייחודיות וקורה הקסם.”
מי בדרך כלל מזמין את הסרט על סבא וסבתא, או את הפודקאסט המשפחתי?
איתי: “רוב המזמינים הם הילדים של הסבא והסבתא, אבל יש גם די הרבה נכדיםשמזמינים. זה תמיד מאוד מרגש אותי. שהנכדים הם אלה שנורא רוצים לעשות את זה ונוראמתרגשים מזה. הם בדרך כלל יותר 'בעניינים' העכשוויים של פודקאסטים ותכנים דוקומנטריים,ובשבילם זה מאוד מלהיב לעשות פודקאסט עם סבתא ולהעלות מההפקה שורטס ורילסלאינסטגרם. זה תמיד מתחיל מיוזמה של הילדים, אבל האדם שמתראיין במרכז הוא שותףמרכזי.”
זכור לכם מקרה יוצא דופן ממשפחה שצילמתם?
איתי: “היה סרט דוקומנטרי שצילמנו על סבא שעלה מהודו. וטל בתחקיר שלה גילתה המוןדברים על התקופה שבה הסבא גר בקיבוץ מעיין צבי לאחר שעלה לארץ. פנינו בשםהמשפחה לקיבוץ ואמרנו להם שאנחנו באים לצלם את הסיפור של הסבא שלא היה שםבערך 30 שנה, והקיבוץ מאוד התלהב. ארגנו שם מפגש סופר מרגש עם כל מיני אנשיםמעברו של הסבא שלא ראה שנים על גבי שנים. צילמנו סצנות ככ מיוחדות. לדוגמא – נכנסנולחדר הארכיון בקיבוץ ומצאנו שם את המשפחה של הסבא ותיעודים שהוא לא היה מודעאליהם. באותה התקופה היה בקיבוץ סיפור של אפליה וגזענות. ובערוב ימיו היתה הזדמנותלהשלמה ולשיח עם חברי הקיבוץ על הנושא וזה היה מאוד יפה. זאת היתה סצנהדוקומנטרית מגה מרגשת.”
הבנתי שאתם מפיקים סרטים גם על סבים וסבתות שלא בין החיים יותר. במה שונה הפקת סרט דוקומנטרי על אדם שלא בחיים להבדיל מאדם חי?
טל: “אני לא חושבת שזה מאוד שונה. בסוף, גם כשהאדם חי, בד”כ הרצון והנטייה היא לאלדבר על עצמנו. הסבא מדבר על הוריו והילדים והנכדים מדברים על הסבא. זה תמיד סביבהאנשים שכבר לא נמצאים פה. גם כשמדובר בסרט על הסבא או הסבתא עצמם. תתפלאלשמוע שעקרונות התחקיר וההפקה דומים מאוד.”
איתי: “זה לא משנה עד כדי כך כי הסיפור המשפחתי מחובר מסיפורים בזוויות שונות שלבני המשפחה. הכל שזור. תמיד ההתעסקות היא במשפחה שלא קיימת. בסבים ובסבתותשאינם. הכל קיים אחד בתוך השני. הסיפור המשפחתי הגדול זה מה שמעניין לראות. אתהזוויות המשפחתיות. את נקודות המבט. הפאזל הזה שמקבל צורה ונגלה אלינו.. זה סופרמעניין וזה קורה גם בסרטים על הקרובים שכבר לא איתנו.”
טל, תחקיר משפחתי זאת עבודה אינטימית שאני מתאר לעצמי גם נוגעת בפצעיםכואבים. איך את ניגשת לפרויקט? איך נראית עבודת התחקיר עם המשפחה?
טל: “אנחנו כל כך מחוברים רגשית לנושא, ויש לי הבנה עמוקה לצורך שיש לכל משפחה.וכמובן גם קילומטראז’ וניסיון עשיר אחרי המון משפחות והפקות. למדנו למצוא את הדרך.ואני יכולה להגיד שהדרך לא תמיד קלה וצריך להיות מאוד רגישים. לפעמים ללכת ביןהטיפות במטרה להציג סיפור מאוזן. כשנכנסים יותר מדי לעומקם של דברים הרגשות יכוליםלהכביד. צריך ניסיון. למצוא ולסדר את הסיפורים. למצוא את הנרטיב. ויש גם את עבודתהתחקיר ההיסטורי למציאת ממצאים שקשורים לתקופה ולמשפחה. בצורה ישירה או עקיפה.בקיצור – הרבה ניסיון, הרבה רגש, והרבה אהבה למקצוע.”
איתי:“יש לטל איזה קטע שמי שמדבר איתה מתחיל להיפתח אליה בלי שהיא מבינה בכללוהיא נכנסת ללב לאנשים. ולפעמים כשיש חיים מאוד עצובים ללקוח אנחנו מוצאים אתהדרכים לאזן את הסיפורים, בין אם דרך דור ההמשך, או דרך נושא אחר כמו אוכללדוגמא.”
מהו הרגע המשפחתי המרגש ביותר שבדרך כלל קורה בהפקת סרט על סבא או סבתא?
איתי:“החלק הכי מרגש בכל הסרטים שאנחנו עושים, הוא החלק שהסבתא או הסבא עושים סיכום חיים ומדברים ישירות לצאצאים במבט ישיר למצלמה. בדרך כלל המשפחה מתחילה לבכותבשלב הזה. הרבה פעמים המשפחה אומרת לנו שהם לא מאמינים שזה קרה ומודים עלהזכות. סבא וסבתא לא יהיו איתנו לנצח ויש דחיפות בהפקה דוקומנטרית מהסוג הזה.אחרת יהיה מאוחר מדי. ברגע הזה של הסרט ההבנה הזאת נוחתת בצורה מאוד חזקה.”
תרחיב בבקשה על הדחיפות שבתיעוד סבא וסבתא.
איתי:“היו לנו מקרים של אנשים שהיו בלחץ ורצו להפיק מהר מהר כי נזכרו ברגע האחרון כשהסבתא כבר לא מרגישה טוב. היה לנו גם סיפור של סבא אחד שאשתו נפטרה ממש כמה שבועות אחרי שצילמנו עליה סרט והיה מזל גדול. יש עניין של דחיפות לא לחכותלרגעים האחרונים. גם ברמת הצלילות של הסבא או הסבתא. כשהם בריאים ככל הניתןובמצב כמה שיותר טוב. לתפוס את התיעוד ואת הזיכרון בצורה המכובדת ביותר.”
מעבר לתכני הוידאו יש גם את ספרי המשפחה שלא דיברנו עליהם, אותם טל כותבת.טל, איך כותבים ספר על סבתא?
טל:“אלה ספרים שמשפחות מזמינות על סבא או סבתא, ואת הספרים אני כותבת ועורכתביחד עם גרפיקאית. מדובר בפרויקט של כמה חודשים להבדיל מתכני הוידאו. לא מדוברבספר אוטוביוגרפי אבל גם לא בפרויקט קטן. יש לציין שכתיבה דורשת יותר ממשפחותשמחליטות ללכת על זה. במשך כמה חודשים צריך להשקיע במציאת הסיפורים והכתיבהשלהם. אנחנו עושים מאמצים גדולים לפשט את התהליך, באמצעות קבלת קבצים קולייםוכו’. אבל התוצאה בעיניי הרבה יותר מדויקת. יש אנשים שמבחינתם אין תחליף להרגשתהקריאה והדפדוף בספר. אני ביניהם.”