האם זה הנגן שיפתור את בעיית הסטרימינג? לא. ברור שלא

ניל יאנג היה חימום נחמד, אבל עכשיו נראה ששירותי הסטרימינג יאלצו להתמודד עם בעיה קצת יותר גדולה – קניה ווסט. איש האשכולות המודרני הכריז בסופ"ש האחרון שאלבומו הקרוב "Donda 2" לא יהיה ניתן להאזנה דרך ספוטיפיי, אפל או יוטיוב (מסכנים דיזר, אף אחד לא סופר אותם). במקום זה, אם תרצו לשמוע את קניה ווסט מלקק לישו תצטרכו לקנות את הנגן הייעודי שלו, ה-Stem Player שהשיק בשנה שעברה יחד עם האלבום הקודם שלו, "Donda" הראשון לשמו. למרות שהיה אמור לצאת עוד היום, נכון לכתיבת שורות אלו עדיין אין סימן חיים לאלבום החדש (אבל חובבי ווסט כבר רגילים לאיחורים), ובכל זאת קניה הספיק להציג הישג נאה, לפחות מבחינה כלכלית.

שלושה ימים אחרי שקניה פרסם את החדשות על בלעדיות האלבום, הוא דיווח שנמכרו כ-10,000 יחידות של הנגן במחיר של 200 דולר לאחד. בחישוב זריז, מדובר בערך בשני מיליון דולר בשלושה ימים. לצורך ההשוואה, בהערכה מאוד גסה, כדי להרוויח סכום דומה מספוטיפיי, שירי האלבום היו צריכים להגיע בערך ל-840 מיליון האזנות. נכון לעכשיו, השיר הכי מואזן שלו בספוטיפיי, "Ni**as In Paris", עומד על 820 מיליון האזנות, וגם בו התמלוגים מחולקים בינו ובין ג'יי זי. כך שהמספרים שהציג קניה הם ללא ספק מרשימים, וההחלטה שלו לוותר על הכסף הקטן (יחסית, הכל יחסית) שמגיע לאומנים משירותי הסטרימינג התגלתה כחכמה עבורו. זה נכון גם אחרי שווסט סיפר שאפל מיוזיק הציעו לו סכום של 100 מיליון דולר כדי לקבל את הזכויות הבלעדיות לאלבום. "זה לא קשור לכסף", הוא אמר בסוף השבוע האחרון, "זה קשור לכח".

יש רק עוד בעיה אחת קטנה – כל מוזיקאי שלא קוראים לו קניה ווסט. החזון אמנם מרשים והכוונה בהחלט נכונה, אבל זה הוא פיתרון שעובד מעולה לאומן בסדר הגודל הזה, שיכול לעשות שרירים על הסטרימינג ולהציע לקהל קו ישיר להתחבר אליו, אבל מאתגר יותר עבור אומנים בסדר גודל קטן ממנו. עם כל אהבתנו אליה, מי יקנה נגן של נגה ארז? כנראה רק אורי רוסו.

הנגן הוא כמובן בעיקר סמל, שכן ברמה הטכנית לא מדובר בפריצת הדרך שמנסים להציד – נגן עגול עם רמקול מובנה שנכנס בכף היד זה חמוד, למרות שלילדים עם רמקול JBL לא באמת אכפת אם המוזיקה באה מתוך הנגן או מהבלוטות'. הפיצ'ר הבלעדי היחיד, חוץ מלהחזיק בשבי את "Donda 2", הוא יכולת הפרדת הערוצים שלו. כלומר, ניתן להפעיל דרך הנגן כל שיר (לא רק של קניה), ולהפריד בעזרתו את ערוצי הנגינה השונים: שירה, תופים, בס' והשאר. זה תכסיס חמוד עם פוטנציאל מעניין בכל הנוגע להשתתפות המאזין במוזיקה ותרבות המאש-אפ, אבל בזה הקסם נגמר. גימיק חמוד, אבל גימיק. יש עוד פיצ'רים קטנים כמו לופ, ריוורב ועוד כל מיני מילים שמלהיבות רק מפיקים, אבל זה לא משהו שלא תוכלו להוסיף בכל כלי עריכת סאונד בסיסי וחינמי.

ווסט הוא לא הראשון ולא האחרון שמנסה לאתגר את המונופול המוזיקלי של שירותי הסטרימינג בעשור האחרון, כשברוב המקרים הפיתרון מתמצה באקט מאוד פשוט – העברה כמעט ישירה של כסף מהמאזין לאומן, לרוב תמורת תגמול כזה או אחר. אצל קניה התגמול הוא הנגן והזכות לשמוע אלבום חדש, בפטריאון זה תוכן משלים, בבנדקאמפ זה כמה קבצי אודיו (ובעיקר גאווה שתרמתם) ובאונלי פאנס, טוב, אל תשאלו. רק שכולם מסתמכים בעיקר על רצונם הטוב של המאזינים, וזה לא בהכרח דבר שקל להסתמך עליו. תרבות התשלום במוזיקה פוסט עידן הפיראטיות עדיין לוקה בחסר, וה-19.90 שקל שאתם משלמים לספוטיפי לא ממש עוזרים. אז לא, הנגן הזה לא יפתור את הבעיה הזו, אבל היי, לפחות הוא ניסה.