יש דרך אחת ליהנות מהאלבום החדש של האנג'לסי
כמעט חצי עשור חלף מאלבום הבכורה של האנג'לסי ועד האלבום השני. "Nodyssey" נעים להאזנה בתנאי שמנטרלים את הציפייה להתפתחות, אבל מצליח לשמור על הילת התופעה
זה לא פשוט להיות "תופעה". לא תופעה פוליטית, לא תופעה תרבותית, לא דודו פארוק ולא המסך הלבן. גם לא האנג'לסי – להקת הפולק רוק של רותם בר אור, שהחל מ־2014 הפכה למושא של קהל הסובל מבולמוס ורק רוצה עוד ועוד, ואם אפשר עוד אז עוד. באינדינגב. ביערות מנשה. בפסטיבל פרימוורה בברצלונה. בבארבי. באמפי שוני. ברדיו. האנג'לסי, שיצרו מוזיקה נוגה והמנונית לכל המשפחה, גדלו למדדים של דמויות בסרטי מארוול והפכו בזכות עצמם לתופעה. ולתופעות, מן הסתם, יש מתנגדים ותוקף. כמו שנופחים בהן, כך גם יוצא האוויר. הכל קורה מהר, לכן ולכאן.
רותם בר אור, אנטי גיבור מהסוג של דילן – סינגר סונגרייטר שנראה לכל היותר כמו בן דוד או חבר לבירה – הוא האדם שלחץ על כל כפתורי העונג של המאזינים. יש לו כישרון מובהק להלחנת מלודיות ויכולת לכתוב טקסטים צנועים ומתבוננים. הדיסוננס בין האיש שמאחורי המוזיקה לבין התזמורים המפוארים של האנג'לסי, להקה שמורכבת ממוזיקאים מיומנים, הוא הנסיוב של המוזיקה. הקוד לכספת. הסיבה שבגינה להקה הופכת לתופעה. הסיפור של בר אור התחבר לכדי משהו שאפשר לספר לחברים, לחברים של חברים, לאימא ולאבא וכו'.
עוד כתבות מעניינות:
מטאור יצר משבר בעולם המוזיקה: "נגמר תור הזהב של ההופעות בארץ"
כמה טוב אתם מכירים את דיוויד בואי?
עטר מיינר מתפוצץ על סצנת ההיפ הופ באלבום בכורה כמעט מושלם
אלא שמאז אלבום הבכורה, "Exit Inside", חלף כמעט חצי עשור וכוחה של הלהקה נחלש באופן טבעי. גם כי קצב המופעים בישראל ירד (וגבר בחו"ל) וגם כי הרפרטואר נותר דל ומורכב אך ורק משירי האלבום הראשון. רק עכשיו, כעבור לא מעט זמן, מגיע "Nodyssey" (הלחמה בין "לא" ו"אודיסאה"), האלבום השני ובו 11 שירים חדשים שכתב בר אור. "היום חלמתי חלום/מחר לא אחלום עוד", הוא שר בשיר הנושא, שהוא מעין וידוי אינטימי של מוזיקאי נודד הנכשל במסעו אך מודע היטב להוויה סביבו, לטבע שמתייצב לצדו. בהרבה מובנים, בעיקר הטקסטואלי, זה קטע יוצא דופן באלבום.
"Nodyssey" הוא שיר הדגל שעליו שם בר אור את כל הז'יטונים שלו. הלהקה, לעומת זאת, מושקעת דווקא בשירים האחרים שהעיבוד בהם הרבה יותר עשיר וטקסטורלי, ואולי מפצה באופן לא מודע על מילים מעט פשטניות (כמו אלה בשיר הפתיחה "Rising" וב"I Worry" שבא אחריו). התמהיל הנוכחי מזכיר מאוד את האלבום הקודם, שיש בו שירי כוח של קולקטיב, שירים מיניאטוריים ואלה שבאמצע, כמו "The Call", שיש בהם את המינון המדויק מבר אור ומהלהקה.
אלמנט נוסף שמזכיר את "Exit Inside" הוא העיסוק במוות. יש לבר אור צד מורבידי. זה כבר ידוע, אבל כשהוא שר "When I think of suicide I think of my mom and dad and I can't go through it" הכוח המילולי נותר בעינו והמורבידיות לא עוברת כמוטיב לעוס. המוות נוכח מאוד בחייו, וכמה יפה היה יכול להיות התרגום לעברית, בפרייזינג קצת אחר: "כשאני חושב על התאבדות/אני חושב על אימא ואבא שלי/ואני לא יכול לעשות את זה".
לעברית העירומה יש עליונות על האנגלית העירומה, ובר אור יכול היה להפיק מכך הרבה באלבום הזה לו היה עושה בחירות קצת אחרות. אבל האנג'לסי מכוונים מערבה, זה ניכר אז וזה ניכר היום. הלהקה לא עברה איזה תהליך פרוגרסיבי משמעותי. אמנם אין בכך רע והאלבום הזה עוד עשוי לשמור על הילת ה"תופעה" של האנג'לסי, ובכל זאת אי אפשר שלא לחשוב איך בר אור היה נשמע בסיטואציה קצת פחות נוחה, פחות משפחתית, וכן – גם בעברית. "Nodyssey" הוא אלבום נעים שכדאי לשמוע, אבל לא לפני שמנטרלים את הציפייה לשלב הבא באבולוציה של האנג'לסי.
The Angelcy – Nodyssey, 2019
3.5 כוכבים
מה באלבום?מפלצת הפולק רוק מוציאה סוף סוף אלבום שני
לשמוע?כן, אם כי אפשר רק לפנטז איך זה היה נשמע הרחק מאזור הנוחות של רותם בר אור