• Facebook
• Twitter
• Email

• קסטרו
• ראיונות
• אליאנה תדהר
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

אין לי שמץ של מושג מה הולך לקרות. אפילו לא רמז. וזה מלחיץ. בעוד חצי שעה בערך אני עומד לעלות על במה מול כ־100 אנשים, ללא תכנון, ללא הכנה וללא טקסט ללמוד. במהלך אחרון בקרב חסר סיכוי לקבל קצת שליטה על המצב, אני בודק את הרוכסן במכנסיים בפעם השלישית בחצי שעה. עדיין סגור. לפחות משהו.

תיאטרון אימפרוביזציה הוא מה שקורה כשהמבוגרים האחראים – הבמאי והמחזאי – הולכים, וכל העול נופל על השחקנים. זהו מצב של חוסר שליטה טוטאלי. על הנייר תיאטרון אימפרוביזציה יכול להישמע כמו זלזול בקהל – הצגה לא מתכוננת שבנויה לגמרי על הכישרון (והמזל) של השחקנים לאלתר הכל מהאוויר. אמנם יש קצת עזרה מהקהל ("מקום גרוע לדייט ראשון") והישענות קלה על פורמטים קבועים ("תוכנית טלוויזיה בערוץ מוזר"); אבל את התוכן – ההומור, הדרמה, הרגש והקתרזיס – צריך למצוא ולהמציא בן רגע, בכל פעם מחדש, מול הקהל, על הבמה. פלא שמה שנותר הוא לבדוק שוב ושוב את הרוכסן?

חברי קבוצת האימפרובזיציה 4PLAY, אחת מני רבות שצצו בתל אביב בשנים האחרונות, התרגלו כבר להיות תלויים כך באוויר. "יש בזה משהו נורא משחרר. אתה פשוט בא ונזרק לתוך זה, ומה שיהיה יהיה", אומרת אליאנה תדהר ("גאליס", "הכל הולך"), שהצטרפה להרכב אחרי שהתארחה בהופעה אחת ולא עזבה מעולם. "אין לך למה לצפות, אין לך שנייה לחזור על הטקסט ולראות שאתה זוכר הכל. אתה כל כך לא יודע מה יהיה וכל כך אין לך שליטה בזה, שאתה פשוט משחרר. זה כמו לפחד מהעתיד – אם נצליח, אם לא נצליח. אי אפשר לדעת מה יהיה".

מתיחת שרירים

ארבעת החברים האחרים בקבוצה – עומרי הכהן, אוהד ובר, אורי פנירי ואלירז וייס – למדו יחד בסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים. באופן הולם, גם הכניסה שלהם לעולם האימפרוביזציה נעשתה כאלתור. "בשנה השלישית ללימודים הייתה לנו הפקה שבה הבמאית נאלצה לעזוב, אז נאלצנו להרים הפקת אימפרוביזציה". בארץ מקשרים אימפרוביזציה בעיקר עם התוכנית הבלתי נשכחת "של מי השורה הזאת בכלל?", אך מדובר בפורמט רחב בהרבה המאפשר אלתור שנינויות במסגרת "משחקים" בימתיים ואף אלתור הצגות שלמות כמעט מאפס. וזה – כולל המאמץ התמידי לא להשתין על עצמך מרוב פחד – דורש אימון.

האימון נועד לפתח את מגוון היכולות שנדרשות לאלתור מוצלח. כדי שיהיה אפשר לבנות דמות, להבין מרחב, להאזין ליתר המשתתפים ולקחת חלק אקטיבי בהופעה – הכל בהבזק של שניות – צריך לעשות זאת שוב ושוב. לאימונים קוראים חזרות, אף שבפועל אין טקסט ואין תנועות שאפשר לחזור עליהן, רק מתיחה של שרירי האלתור עד הקצה.

כך שבינתיים משחקים – משהו בין שחקנים הלובשים דמויות ובין ילדים המשתוללים בחצר, או שוטרים וגנבים לבני 30. ואני הצטרפתי למשחק. היינו בחממת עגבניות מוזרה, במלון בוטיק יוקרתי ובקזינו סליזי. הייתי ונדליסט בחופשה ושודד עם אצבע רגישה על ההדק. לא תכננתי כלום, זה פשוט התגלגל ככה. אבל גם אם הייתי ממשיך עם המשחקייה במשך עוד שבוע שלם, לא בטוח שזה היה מכין אותי לרגע האמת.

הקהל של ההופעה הפתיע בטווח הגילים שלו: שילוב מוזר בין בני נוער שלא מצפים למצוא בקאמרי, ובין מבוגרים שלא מצפים למצוא במופע קומי שבשמו לא מופיעה המילה "אשתי". התיישבתי לצד הבמה, הכי קרוב למדרגות העלייה. אולי חברי ההרכב החליטו להשאיר אותי בעלטה בנוגע לכל פרט, כולל באיזה חלק אשתתף, מה אעשה ומתי יקראו לי, אבל כל עוד יש לי מידה קטנה של שליטה אפשרית, אקח אותה בשתי ידיי השמאליות ואנסה לא ליפול על המדרגות ובכך לסיים את הופעת האימפרוביזציה הראשונה שלי בשיא של סלפסטיק. בדקתי את הרוכסן בפעם האחרונה.

כוורת בקאמרי

כמה שהתכוננתי לקראתה, הקריאה לבמה עדיין תפסה אותי בהפתעה. עליתי אל הבמה וכמעט מיד החלו להיזרק מהקהל מילים אקראיות, שאחת מהן הייתה אמורה להזכיר לי סיפור אמיתי מחיי שהייתי צריך לחלוק עם הקהל רגע לפני שאצטרף לחברי ההרכב כדי להציג וריאציה קומית של אותו סיפור. כמה לחץ. אהבה, צבא, במבה, דבורה, אבוקדו. דבורה? שמעתי דבורה. יופי, יש לי סיפור על דבורה. בגיל 10 נעקצתי על ידי דבורה בזמן שאספתי תרומות. דליק ווליניץ ניסה להוציא ממני את העוקץ, אבל רק דחף אותו פנימה בטעות. הייתי חולה שבועיים. זהו. לא יודע למה חשבתי שדווקא הסיפור הזה יעניין מישהו אחר, אבל זה היה הדבר הראשון שקפץ לי לראש, אז החלטתי לשחרר ולסמוך על האינסטינקטים שלי. לא הכל צריך לנתח. אז דבורה.

לפני ששמתי לב, כבה האור. אורי ואוהד עלו לבמה כצמד דבורים תככניות. אפילו לא שמתי לב שהתחלנו, עד שהרגשתי את ידו של אלירז מושכת אותי אחורה. תוך רגע כבר נגררתי יחד איתו, עם עומרי ועם אליאנה לתפקיד חיי – גרסה ביזארית של זב חוטם, כמו שהייתי בגיל 10. הסיפור הוצג בטכניקת "עריכה צולבת" – יש שתי התרחשויות מקבילות על הבמה, כל אחת מקדמת את הסיפור שלה כמה שניות בכל פעם, והעלילות מתקדמות זו לצד זו עד להתנגשות הבלתי נמנעת. זה מאתגר במיוחד, כי מעבר לתשומת הלב שצריכה להינתן לשחקנים שמשתתפים איתך בהתרחשות, צריך גם לשים לב להתרחשות בצד השני של הבמה ולתקשר איתה במידה זו או אחרת, ללא שום אינטראקציה ויזואלית.

במהלך כל הבלגן שכחתי לרגע שאני על במה ובדמות ילד, וכשנזכרתי חיטטתי ביסודיות באפי כדי לחפות על הבלאק אאוט הפתאומי. זה מה שילדים עושים, לא? עומרי, שלקח על עצמו את תפקיד ההורה המלווה של חבורת המתרימים הנעקצים, הוביל את הצד שלנו בסצנה. עקבתי אחריו וניסיתי בעיקר לא להפריע. לא ידעתי מה לעשות עם הידיים והגבתי יותר משיזמתי. לפחות הצלחתי לשחרר בדיחה אחת שעבדה, גם אם היא הייתה משחק מילים על יד מרדכי (או בתוך מרדכי).

כשהסתיימה הסצנה – ללא דליק ווליניץ למרבה הצער – נאלצתי לרדת מהבמה, ואני רק התחלתי להשתחרר. פתאום זה היה כיף, פתאום רציתי עוד. זהו ריגוש מסוג מאוד מוזר – לתפוס במה בלי לתכנן דבר: לא נאום, לא טקסט, לא יציבה. מתברר שזה גם עובד על הקהל – מפני שהתוצאה מוצלחת או מפני שלראות אדם נאבק על חייו זה מצחיק. חצי שעה לאחר המופע גיליתי שהרוכסן היה פתוח.

ההופעה הבאה של4PLAYתתקיים ב־17.11 בתיאטרון קפה הקאמרי

• אליאנה תדהר
• פורפליי
• אלתור
• במה
• תרבות