Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

בועז גולדברג

כתבות
אירועים
עסקאות
בועז גולדברג. צילום: נמרוד סונדרס

בין שתי ערים: תל אביבים שעברו לבת ים מספרים על ההבדלים

בין שתי ערים: תל אביבים שעברו לבת ים מספרים על ההבדלים

השכירות נמוכה, הטיילת כיפית והקלישאות על הישראליות השכונתית והחמימה דיי נכונות. שישה תל אביבים שעברו לבת ים מספרים על ההתאקלמות והשוני בין תל אביב לבת ים

בועז גולדברג. צילום: נמרוד סונדרס
בועז גולדברג. צילום: נמרוד סונדרס

לאון פלדמן

45, קריין פרסומות ושדרן בקול הקמפוס וברדיו הקצה, ארבע שנים בבת ים

לאון פלדמן. צילום: נמרוד סונדרס
לאון פלדמן. צילום: נמרוד סונדרס

מתי עברת לבת ים ולמה?

"יש לי כבר הרבה שנים משפחה בבת ים וסבתא שלי זיכרונה לברכה גרה שם. לפני ארבע שנים הצעתי לחברתי נישואים ודבר הוביל לדבר. ההחלטה ההגיונית הייתה לעבור לבת ים לדירה של המשפחה, בתשלום באמת סמלי. זה היה פתרון כלכלי כל כך נוח שאחר כך לא הבנתי למה לא עשיתי את זה הרבה שנים קודם לכן. השד לא נורא כל כך. זה לא רחוק מתל אביב. למי שיש רכב זה סבבה, התחבורה הציבורית נוחה, ולגדל ילדה פה זה יותר מגניב מהשכונות שאני גרתי בהן – דרום תל אביב, פלורנטין וכאלה. לא הייתי רואה שם ילדים. פה הקאנטרי והים קרובים. שלא לדבר, שוב, על החיסכון בשכר דירה. אפילו הגן עולה פחות".

תל אביב חסרה?

"היא חסרה בקטע החברתי כי נהגתי לארח. נראה לי שזה גם חלק מהשינוי בסטטוס המשפחתי, אבל אנשים גם רואים בירידה באיילון איזה משהו דרמטי. בשביל לבקר אותך בבת ים צריך לתכנן חצי יום. אני מתגעגע למיידיות ולנוחות, אם לקפוץ להופעה אני חושב פעמיים, אני אוהב לצאת וגם לשתות איזה דרינק ואם אני מגיע עם רכב אני מעדיף לא לשתות, אז לפעמים אני מוותר ולא מגיע. אבל אם באמת רוצים אז מתארגנים, יש לי חבר שנוסע כמעט כל ערב לראות הופעות בתל אביב, ובדרך כלל הוא הנהג התורן. לא מצאתי יותר מדי חברים בבת ים מלבדו ומלבד טובי מבום פם".

איך היית משכנע את החברים מתל אביב לבוא לבקר?

"אמנם גם בתל אביב יש אחלה חופים אבל לשבת פה ולראות את השקיעה בחוף טאיו זאת חוויה מאוד נעימה. לעשות סיור במתחם שבו יושבים החבר'ה של סיסטם עאלי ועושים אמנות ויצירה עצמאית זה מעולה. יש פה הצגות, לפעמים שי צברי עושה איזה קטע מקומי. יש פה את החומוס של הסורי".

הסורי? זה סקופ.

"הסורי בבת ים, הוא חזר פה לפעילות באזור התעשייה. האבא, האוריגינל. חומוס מעולה".

אתה רוצה לחזור לתל אביב?

"מבחינת חיים, החיים פה הרבה יותר שלווים. אני לא מתגעגע לשנייה לפלורנטין. אני מסתובב שם בפגישות וזאת הרגשה לא טובה ולא כיפית. אין שום חן בהרס ובגועל נפש. אין מה לעשות, פה זה עיר לוויין, הדברים קורים בתל אביב וככה זה צריך להיות".

[tmwdfpad]

בועז גולדברג

42, עיתונאי ויוצר, כמעט שבע שנים בבת ים

בועז גולדברג. צילום: נמרוד סונדרס
בועז גולדברג. צילום: נמרוד סונדרס

מתי עברת לבת ים?

"בינואר 2010, נולדתי וגדלתי בתל אביב. זה לא היה מתוך חלוציות אידיאולוגית להפריח את השממה. ניתנה לי הזדמנות מהמשפחה לקנות דירה ויכולתי לבחור בין שכונת התקווה לדירה ברחוב סלמה או צ'לנוב או דירה בגבול יפו בת ים. היה נראה לי שזאת עסקה טובה יותר".

שבע שנים אחרי, אתה מרוצה?

"מאוד. ההבטחה של העיר לא מומשה לדעתי. שמעתי מהרבה חברים הבטחות שתוך כמה שנים יבואו עוד תל אביבים וזה לא קרה. אבל בת ים היא לא ראשון לציון ולא פתח תקווה, היא כמה בניינים מדרום ליפו. זו לא ממש עיר מבחינתי".

אז בת ים היא עוד שלוחה של תל אביב?

"יותר שלוחה של יפו, אבל לא במובן הערבי. היא קרובה מאוד לתל אביב, יש בה ים ובחמש דקות על הטוסטוס אני בפלורנטין או בעג'מי. יש פה גם הרגשה אנדרדוגית שאני מחבב, ואני רוצה לנצל את הבמה ולקרוא לאנשים טובים שרוצים לבוא לשכונה שלי – אני מציע סיור בחינם. אם לצטט את פאלפ: 'איי וונט טו ליב ווית' קומון פיפל', ואני חושב שזה מיושם בבת ים ולא בתל אביב".

אתה מתגעגע לתל אביב?

"מאוד, אבל חוץ מהיכולת לרדת בשתיים בלילה בכפכפים ולקנות נייר גלגול אני לא מרגיש שממש נפרדתי מתל אביב".

אילו יתרונות יש לבת ים על פני תל אביב?

"אני גר על גבול יפו ד', אז היתרון הוא שאני נמצא בארבע ערים בו זמנית: בבת ים, בחולון, ביפו ובתל אביב. זה משולש דלתא כזה. אני מודה שאם הייתי צריך לשלוח את הבת שלי לבית ספר שם זה היה מורכב יותר, אבל הבת שלי לומדת בתל אביב ואני מנהל דירת רווקים בבת ים אז זה פתרון מושלם לאנשים שאין להם מספיק כסף לקנות דירה בתל אביב. אפשר לשכור פה דירת שלושה חדרים ב־3,500 ש"ח. בתחום האוכל יש מעדניות רוסיות מהממות. יש הרבה מגרשי ספורט. אפילו מצאתי סניף של פראג הקטנה בטיילת בבת ים. בטיילת בכלל יש אווירה, לדעתי היא אפילו יותר מוצלחת מהטיילת של תל אביב, ויש פה קהילה אתיופית מעוררת השראה. עדיין לא יצא לי להתערבב אבל זה עוד יתרון, כי בתל אביב פחות רואים אותם".

דנה סגל

31, אשת יחסי ציבור ושותפה בחברת ההפקות מונוקרייב, רכשה עכשיו דירה בבת ים

דנה סגל. צילום באדיבות דנה סגל
דנה סגל. צילום באדיבות דנה סגל

מתי החלטת לעבור לבת ים?

"כבר כמה שנים שאנחנו מדברים על רכישת דירה. בדקנו כל מיני אפשרויות בתל אביב ומבחינת התקציב זה אפשרי בעיקר בדרום העיר וביפו, וראינו שככל שאנו מתמהמהים עם הסיפור, מחירי הנדל"ן רק עולים והופכים לפחות אפשריים. לאחר חוויה לא מאוד חיובית של השקעה בפרויקט ביפו שהתפוצץ ובוטל – ובינתיים מחירי הנדל"ן קפצו שוב – בעלי התחיל לבדוק מה קורה בבת ים. לי יצא להכיר קצת את בת ים הודות לעבודה, והיה נראה שקורה שם משהו טוב. סך הכל זה קרוב למקום שאליו אנחנו רגילים, זו עיר חמודה עם אנשים אמיתיים והקרבה לים הייתה בהחלט חשובה לנו, אז כשנתקלנו בפרויקט מתאים הלכנו על זה מאוד מהר. נראה לי שלבת ים יש המון פוטנציאל ואני מקווה שהוא ימומש".

אומרים את זה גם על ילדים שמתקשים בבית הספר.

"כן, יש איפה להשתפר אבל נראה לי שזה תהליך שכבר החל. מבחינתי זו השקעה טובה, גם מבחינה כספית וגם מבחינת איזו רוח חדשה שמורגשת בעיר. יש צורך בדיור נוסף באזור המרכז ובהתחדשות עירונית, באלטרנטיבה לתל אביב. אם ינהלו את זה נכון אז ייצא מזה משהו מגניב".

בת ים עיר טובה יותר מתל אביב להורים צעירים?

"למען האמת, אני לא יודעת. העניין של ההורות הוא די טרי בשבילנו וקנינו את הדירה לפני שזהר נולדה. במעמד הרכישה התייעצתי עם חברים שעברו לפני כמה שנים לבת ים וקיבלתי מהם פידבקים מאוד חיוביים. בגיל הגן נראה לי שבטוח נמצא מקום טוב ונעים לשלוח אליו את הילדה, ובהמשך, כשתזדקק לבית ספר, נחקור ונראה. נקווה לטוב. לא נראה לי שזה אידיאלי בשום מקום בארץ".

את חושבת שהמעבר לבת ים יכול להשפיע לרעה על העבודה?

"ממש לא. זה מוסיף כולה חמש דקות לנסיעה לתל אביב לעומת יפו, למשל, ולזה כבר התרגלתי. הבניין שאליו נעבור יהיה ליד הרכבת הקלה לכשתיסלל. אולי זה יעשה את הדרך לנוחה יותר. בכל מקרה גם במצב היום צריך רכב, אלא אם כן אתה גר בתל תל אביב. לא רואה בזה מכשול בכלל".

עמי קאופמן

43, עיתונאי ופרשן בערוץ i24News, שש שנים בבת ים

עמי קאופמן. צילום: נמרוד סונדרס
עמי קאופמן. צילום: נמרוד סונדרס

מתי עברת לבת ים?

"לפני שש שנים. הסיפור הרגיל. גרנו בבבלי, העלו לנו את השכר דירה אז עברנו לבית של המשפחה בבת ים".

אתה מרוצה?

"ההחלטה הייתה לא הכי פשוטה, כי יש סטיגמה על בת ים, של אוכלוסייה חלשה יותר מבחינה סוציו־אקונומית. אשתי ואני גרנו בתל אביב ואהבנו את תל אביב, אבל בסוף גילינו את היתרונות של בת ים. אנחנו מרוצים ואוהבים את העיר עד כדי כך שלאחרונה רכשנו פה בית".

אתה אב לשתי ילדות. אתה לא מרגיש שמבחינת חינוך הן יכלו לקבל יותר בתל אביב?

"לא חושב. אני יודע שבתל אביב יש 35־40 ילדים לכיתה וכרגע הבת הגדולה שלי נמצאת בכיתה של 20 ילדים. אז עם כל הכבוד לתדמית של חינוך יותר טוב, אם יש לך מורה על 40 אתה לא תיגע בכולם. חוץ מזה נוכחנו לדעת שיש לנו מורים מצוינים".

מה תל אביבים לא יודעים על בת ים?

"אני חושב שהם יודעים שיש שם חוף שהוא יותר יפה מהחוף התל אביבי, שיש מסעדות גרוזיניות וטורקיות מעולות, מסעדות דייגים טובות. אני חושב שהאוכלוסייה כאן, בעתם כל האוכלוסיות השונות שכאן, מייצגת יותר טוב ונכון את מה שישראלי".

למה הכוונה?

"תל אביב היא ברובה אליטה אשכנזית לבנה, בת ים ממש לא כזאת. היא רוסית ומזרחית וגם אשכנזית מבוגרת יותר. אני חווה את זה על בשרי, מרגיש שאני יכול להתערות עם יותר סוגים של אנשים".

מה התושבים ירוויחו מאיחוד בין שתי הערים?

"אני חושב שהוא יהיה טוב, כרגיל, לאחוז אחד. תמיד בסוף מי שמרוויח אלה הכרישי נדל"ן והג'ובניקים בעיריות. לתושבים עצמם בבת ים אני לא בטוח שזה יועיל. לפחות בהתחלה היא תהיה שכונה תל אביבית מוזנחת. אבל יהיו גם יתרונות – בת ים משום מה לא עוברת תהליך ג'נטריפיקציה, אנשים לא עוברים בגלל הסטיגמה. האיחוד הזה יכול לשבור מחסום פסיכולוגי לזוגות צעירים והמעבר לבת ים יהיה יותר קל בשבילם. זה יכול לשנות את האופי של העיר, לא בגלל תקציבים אלא בגלל אנשים. אני אוהב את העיר ולמדתי שהסטיגמה לא נכונה. אמנם יש אוכלוסייה חלשה אבל אני למדתי לאהוב את זה. אני מקווה שזה יהיה סוד שמור, ככה לא יותר מדי תל אביבים יגלו את בת ים והיא תשמור על האופי שלה".

שי צברי

42, זמר, יליד בת ים, בסיבוב הנוכחי גר בה שלוש שנים

שי צברי. צילום: דניאל יוסופוב
שי צברי. צילום: דניאל יוסופוב

מתי עברת לבת ים?

"נולדתי פה וחזרתי לפני שלוש שנים".

מה הקסם של העיר?

"הים. מהיום שעברתי לגור בבת ים אני רואה את הים בכל יום, וזה לא משנה אם אני הולך לעשות קניות או לצאת לשתות קפה. בעיניי זה החוף העירוני הכי יפה, הוא נפרד מהעיר והוא תמיד שקט מאוד. בקצה של בת ים יש שארית של המפרץ שהיה המפרץ של יפו, זה נקרא סי פאלאס. אני ממש אוהב להגיע לשם, יש לגונות יפהפיות ואפשר ללכת לאורך החוף עד תל אביב".

בת ים נותנת משהו אחר ליוצרים?

"מה שקורה בבת ים קורה ברחוב. יש פה קהילה לא קטנה של אנשים שיוצרים גם בתחום של תיאטרון רחוב וסדנאות אמנים מדהימות בתחום. הימים הפתוחים שלהם ממש מרשימים. יש גם בית סיסטם עאלי. לא נתקלתי אף פעם במקום שהוא כל כך שאר רוח. עושים עבודת קודש עם ילדים מכל מיני מגזרים ועדות. מעורר השראה".

אתה רואה את עצמך חוזר לגור בתל אביב?

"אני לא חושב. תל אביב הפכה להיות עיר של אנשים מאוד עשירים והדברים המעניינים קורים פחות ופחות במרכז תל אביב ויותר בשוליים, לפחות הדברים שמעניינים אותי. אז לא, אני לא רואה את עצמי חוזר ללב העיר. גרתי בלב העיר, אבל כשגרתי שם זה היה קצת אחרת".

אתה רואה את בת ים הופכת להיות מוקד של יצירה?

"אני חושב שבסוף זה יקרה, זה כבר קורה יותר ויותר בדרום תל אביב ופחות בלב תל אביב, ואיכשהו נראה לי שהכיוון הוא דרום, אז אולי זה ההמשך הטבעי".

יואב יפת

43, שדרן רדיו ב־88FM, קריין ושחקן, שנתיים וחצי בבת ים

מתי עברת מתל אביב?

"לפני שנתיים וחצי, מיפו".

יש יתרונות במגורים בבת ים?

"יש משהו הרבה יותר שכונתי. ברחובות הקטנים יש משהו שקט עם צביון כזה של סבנטיז, ובתור מי שגדל בסבנטיז בפרבר של תל אביב – ברמת גן – זה מחזיר אותי אחורה, לצורת חיים שכונתית. אתה שומע את השכנים ממול ואתה מדבר עם השכן שלך מהדלת ליד, מה שבתל אביב קורה פחות. יש גם ים קרוב, שזה נורא כיף. הטיילת נחמדה. יש מוזיאון שאני אוהב לבקר בו עם הבן שלי. הרבה דברים נחמדים קורים במוזיאון בת ים".

חסרונות?

"זה פשוט עיר מבוגרת, אבל זה לא חיסרון. המקום די נוח וקרוב לתל אביב, אני נוסע כל בוקר מבת ים דרך העורקים הראשיים של יפו וזה לוקח לי 35 דקות. בסך הכל זמן סביר, אם אני מתכנן את התזמון שלי כמו שצריך. יש הרבה דברים נחמדים שקורים פה: הרבה מוזיקאים שעברו לבת ים, הפעילות של בית סיסטם עאלי שיש בו מתחם חזרות, אמנים שרוצים לעשות דברים. זה מקום שמאפשר ליהודים ולערבים ליצור ביחד".

מתגעגע לתל אביב?

"לא. אני עובד כל יום בתל אביב, וכשאני רוצה לבלות אני יוצא לתל אביב וזה באמת לא מסובך, זה קרוב".

אתה רואה אנשים צעירים מגיעים לעיר ומצעירים אותה?

"לגמרי, נראה לי שאם יעברו לפה עוד אנשים צעירים, אם שכר הדירה יישאר באופן יחסי קצת יותר נמוך מתל אביב – למרות שאם יאחדו את שתי הערים אני לא בטוח שזה יישאר ככה – אז על הכיפאק, זה יכול להצליח".

יש לך איזה זיכרון יפה מהעיר בשנתיים שאתה גר בה?

"יום שישי באיזו מסעדה די גרועה בטיילת, אבל הילדים אכלו והיו מבסוטים וישבנו ליד הים. היה פשוט כיף. יש פשטות. זאת לא אוכלוסייה של מרכז או צפון תל אביב, זאת אוכלוסייה של עיר לוויין על כל המשתמע מכך, אבל יש בזה איזה קסם".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

השכירות נמוכה, הטיילת כיפית והקלישאות על הישראליות השכונתית והחמימה דיי נכונות. שישה תל אביבים שעברו לבת ים מספרים על ההתאקלמות והשוני...

מאתעדי סמריאס11 בדצמבר 2016
איש מחוץ לזמן. צ'רלי מגירה. צילום: בועז גולדברג

פרגמנטים מחיים רוקנ'רוליים: המסע האחרון של צ'רלי מגירה

פרגמנטים מחיים רוקנ'רוליים: המסע האחרון של צ'רלי מגירה

איש מחוץ לזמן. צ'רלי מגירה. צילום: בועז גולדברג
איש מחוץ לזמן. צ'רלי מגירה. צילום: בועז גולדברג

רוקר השוליים המיתולוגי צ'רלי מגירה נולד בעפולה בתחילת שנות ה־70 וגדל בבית שאן בשם גבי אבודרהם. עם חליפת אלביס, נעליים נוצצות והמון ברילנטין בשיער הוא הבעיר את תל אביב של שנות ה־2000 המוקדמות עם גיטרת סרף משוגעת, עד שבתום חיים סוערים, אקסצנטריים ומלאי טלטלות אישיות, הוא נמצא מת בשבוע שעבר בדירתו בברלין. פרגמנטים מחיים רוקנ'רוליים

17 בנובמבר 2016

ביום שני בשבוע שעבר גבי אבודרהם מת בדירה שלו בברלין, וצ'רלי מגירה זכה סוף סוף לחיי הנצח שלהם ייחל תמיד. השמועות עשו את דרכן הלוך וחזור על קו ברלין־תל אביב והתגלגלו לכותרות באתרי החדשות: "הזמר צ'רלי מגירה הלך לעולמו". אבל הן טעו. צ'רלי מגירה זומן לעולם הזה על ידי גבי אבודרהם כדי להפוך לאגדה, ואגדות, כמובן, לא מתות – רק האנשים שמספרים אותן.

בעזרתו של צ'רלי מגירה הצליח גבי אבודרהם לכתוב פרק חדש, חריג וכמעט נסתר בתולדות הרוקנ'רול הישראלי, כזה שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה. הילד החולמני שנולד בשנת 1972 בעפולה, גדל בגדעונה הסמוכה לעמק בית שאן ולמד בפנימייה, הצליח לברוא עולם שבו מוזיקת הרוקבילי צמחה בכלל בעיירות הפיתוח של שנות ה־50. עולם שבו ערסים היו יושבים על ברזלים לבושים בבגדי אלביס. עולם שבו התשובה האולטימטיבית לסנדלים, כובע טמבל ואקורדיון היא צלילי סרף, גיטרות חשמליות נוצצות ותסרוקות מוגזמות. זה היה העולם היחיד שבו גבי אבודרהם היה יכול לחיות.

צ'רלי מגירה נולד עם מפרט בין השיניים, אבל גבי אבודרהם בכלל לא ידע להחזיק גיטרה עד שמלאו לו 20. בשנת 1993 הוא סיים שירות צבאי לא זוהר כטבח בכלא 6, רחוק מהתקוות של המשפחה שהוא יעשה קריירה כקצין בצה"ל. במאמץ אחרון לסדר לבנו מקצוע מכובד, שלח אותו אביו ללמוד סַפָּרוּת אצל הדוד בשיקגו.

"איזה ללמוד ספּרות", צוחק חבר הילדות שלו נתן גרופר, "לפני הטיסה קניתי לו מספריים כאלה, מלכותיות. המניאק הזה מכר אותם בשנייה שהוא ירד מהמטוס וב־2,000 דולר שאבא שלו נתן לו הוא קנה גיטרה".

אבל אבודרהם לא נשאר מעבר לים זמן רב. כשחזר לארץ הוא הקים עם גרופר להקה קטנה בשם The Shnek. "התחלנו להופיע. הופעות גרועות, איומות. הוא חשב שיש בזה איזה קסם", מספר גרופר. הם לא נהגו לעשות חזרות. "ההופעה הראשונה שלנו הסתיימה במכות רצח עם הקהל. היינו עושים הופעות של שלושה שירים ומנגנים אותם שוב ושוב".

העיתונאי והיוצר בועז גולדברג פגש לראשונה את אבודרהם וגרופר ב־1995. "להקת הזוהרים (הרכב אוונגרד שפעל בתל אביב באותה תקופה – ע"ס) משכו אחריהם תמיד את השנק, והמפגש הראשון שלי עם גבי היה בפוגו בשיר של הזוהרים. מיד התאהבתי בו", הוא נזכר, "הוא היה לא שגרתי, מצד אחד הכי מוחצן עם הסטייל שלו אבל הוא גם היה מיוחד. זו לא הייתה תחפושת, היה מתח במתיקות שלו. זה גם במוזיקה שלו".

צ'רלי מגירה. באדיבות בועז גולדברג
צ'רלי מגירה. באדיבות בועז גולדברג

דרכיהם של השלושה הצטלבו ונפרדו לתקופות. גרופר ואבודרהם היו עסוקים בניסיונות לא מוצלחים להרים את הלהקה שלהם, עד שבשנת 1999 החליט גרופר שמבחינתו די, נמאס, הוא מוותר על חלום הרוקנ'רול ומעדיף להתרכז בניהול בית הקפה שרכש, שבו אבודרהם עבד למחייתו. "הוא – עניין אותו רק הרוקנ'רול. אני באיזשהו שלב רציתי להסתדר בחיים. נמאס לי לחיות חיי דלות ועוני". לראשונה זה עשר שנים של חברות נפער סדק ראשון באידיליה של השניים, סדק שהיה צפוי להפוך לשבר שאחריו לא יחזרו לדבר עוד. "תבין, גבי היה החבר היחיד שהיה לי בחיים. גרנו יחד 12 שנים ואהבתי אותו אהבת אמת, אבל היו בו גם צדדים קשים, אפלים".

שקר וכזב רקורדס

גולדברג בינתיים הספיק לנסוע ללונדון ולחזור. רגע לפני סוף המילניום הוא הגיע לקפה משולש, שאותו ניהל גרופר. "גבי היה הברמן שם. עוד לא היה צ'רלי, אבל פגשתי שם גבי שונה, פילוסופי יותר. הוא כל הזמן דיבר על משנתו של קרלוס קסטנדה, על אוספנסקי וגורדייף (מיסטיקנים מראשית המאה ה־20 – ע"ס). המוות והלידה מחדש העסיקו אותו, הוא היה קורא בברית החדשה, על השליחים, על ישוע".

"לילה אחד ב־12 וחצי בלילה הוא דפק בדלת והשמיע לי דמו חדש שהקליט לבד על טייפ ארבעה ערוצים. כל הלילה עשינו לו עטיפה בפוטושופ. זה היה התקליט הראשון שלו, 'דה אבטומטיק מיסטרזינגר ממבו שיק'. זה היה הרגע שבו צ'רלי מגירה נולד". האלבום יצא בהוצאה עצמית, כמובן, בלייבל חצי מומצא בעל שם הולם – שקר וכזב רקורדס.

באחד הימים של שנת 2001 הניח יורם אליקים – מנהל הלייבל הירושלמי המיתולוגי פאקט רקורדס – את האלבום בידיו של המוזיקאי והמפיק המוזיקלי דויד פרץ. פרץ, שהיה רגיל לסגנון "האולטרה אולטרה מודרניות, קאטינג אדג' של פאקט", לדבריו, לא הצליח להבין מהיכן הגיחו צלילי הסרף גיטרה של עמק בית שאן והיה בטוח שמדובר בהוצאה מחודשת לאלבום נשכח. "לא, הוא מעכשיו", תיקן אותו אליקים, "קוראים לו צ'רלי מגירה, והוא מגיע מבית שאן".

"הרגשתי שאני חייב לדבר איתו", מספר פרץ, "רציתי לנסות להבין איך הוא הצליח לעשות את הסאונד הזה. היה ברור לי שיש לו חזון מאוד מדויק והוא יודע בדיוק מה הוא עושה, זה כאילו מישהו לקח את איש הפריפריה האולטימטיבי וכתב פרק במוזיקה הישראלית שלא היה. זה דבר שיכול לקרות רק במקום שהחלומות יותר גדולים ממה שיש לך". פרץ מעיד שהוא נחשף לאדם יוצא דופן, החל מהחולמניות בשירה ועד הגישה הטוטאלית. "הוא אמר לי שמוזיקה צריכה להיראות כמו שהיא נשמעת, 'אני שם ברילנטין ומצחצח את הנעליים לפני שאני לוחץ על הדיסטורשן'. זה היה הבן אדם לדבריו, אדם שחי מהחלומות שלו. הבעיה היא מה שקורה כשהחלום נסדק".

בשנה שאחרי המילניום החדש פגש צ'רלי מגירה לראשונה את נערת ההפקר, מיכל קהן. קהן – תופעת גראז' רוקנ'רול ייחודית בפני עצמה (שמאחוריה שני אלבומים שיצאו בלייבל התל אביבי פאסט מיוזיק, שנוהל על ידי צוות מועדון הפטיפון) – תהפוך לבת זוגו למשך תשע השנים הבאות. הם הפכו למפלצת רוקנ'רול דו ראשית עם חיים משותפים של פסגות ותהומות, טורים משותפים בחו"ל והופעה לצד אגדות כמו ג'יי ריטארד ומאדהאני, ושיברון הלב הבלתי נמנע שבסוף התקופה.

גאון ונדיב ואכזר

"צ'רלי ואני הכרנו במועדון הפטיפון. בועז הביא תקליט שלו וזה היה מקסים", נזכרת קהן, "אחרי כמה חודשים הוא בא להופיע שם לבד עם גיטרה וזה היה מרתק, הייתה גם כמות יפה של קהל באותו ערב (במונחים של הפטיפון. כנראה היה מדובר באזור ה־100 איש – ע"ס). הוא שר כל כך חלש, הקהל היה צריך להיות שקט בשביל לשמוע את הקול שלו. זו הייתה חוויה מיסטית, הייתה שם איזו אמת שקוראת לך, כזאת שאתה לא יכול להבין אבל אתה מרגיש".

בסיום ההופעה ניגשה אליו קהן. הם החזיקו אז כל אחד בגיטרה מאותו סוג, איטלקית, של אקו. הם סיכמו שיתחילו לנגן יחד אבל כלום לא קרה והסיפור כאילו נשכח, עד למפגש מחודש כמה חודשים אחר כך, כאשר חברה משותפת ביקשה מקהן שתצטרף אליה לסשן צילומים למגזין בדירה שלו.

"הוא גר אז בנחלת בנימין והוא לא היה בבית כשהגענו. נכנסנו בכל זאת לדירה. הוא עלה במדרגות, בדיוק חזר הביתה, ואיך שהוא עולה במדרגות", קהן מהססת רגע, נושאת את מלוא משקל הזיכרון, "הלב שלי התחיל לדפוק ואמרתי שיט, אני הולכת להיות פה עם הבן אדם הזה, יש לי פה קארמה. זה היה מרגש ומפחיד".

דת לשניים. צ'רלי מגירה ומיכל קהן
דת לשניים. צ'רלי מגירה ומיכל קהן

ב־2002 התחילו צ'רלי מגירה ונערת ההפקר לעבוד על אלבום משותף ראשון, "פרגמנטים רוק'נ'רוליים". מגירה המשיך לעבוד כטבח וכברמן בקפה של גרופר, אבל הקשר לא נותר כשהיה. "יום אחד גבי לא בא לעבודה וחיפשתי אותו, והוא לא ענה. לא היה צריך להיות גאון בשביל להבין שהוא רצה לחתוך", גרופר נזכר. "הוא נפגע ממני מדברים שאמרתי לו לגבי המוזיקה. הוא נעלב מזה שזלזלתי במוזיקה שלו, אבל אני בכלל הערצתי אותו. פשוט תמיד היינו סרקסטיים לגבי הכל. זה תמיד מפליא בעיניי כמה שאנשים שיש להם כזה בוז עמוק לעולם ודרכיו, כל כך רגישים כשזה מגיע אליהם".

גולדברג אומר על צ'רלי שהוא היה כמו ב"המנון בית"ר" של זאב ז'בוטינסקי, "גאון ונדיב ואכזר. אכזריות מבחינת היכולת שלו לחתוך למקום אחר. היו לו טוויסטים והפתעות, אני חושב שגם הוא היה מפתיע לפעמים את עצמו. הוא היה טוטאלי בכל מחיר, גם אם זה כרוך בסיבובים חדים, גם באיך שניתק קשר עם גרופר, גם באופן שבו החליף הרכבים בהמשך".

בום, הרמוניה וטראח

"היינו מאוד מאוהבים", אומרת קהן, "ב־2005 עברנו ליפו והייתה אווירה כפרית, שנינו היינו מאוד לואו־טק כאלה, אנשים שחיים את החיים אבל מקדישים את עצמם לנגינה. הייתה בועה סביבנו והיו לו ג'סטות יפהפיות של רגישות ועדינות יוצאת מן הכלל לצד הזעם והצורך החזק להתפתח. זה היה נראה כאילו אנחנו מיליונרים אפילו שהיינו תפרנים והיינו אוכלים חומוס בשלושה שקלים והוא היה מכין מרק מפול, כל הזמן הקלטנו – ימים, בקרים, לילות. היו תקופות שהיינו חיים על פי 'הדרך הרביעית' של אוספנסקי (שיטת שיפור עצמי רוחני אזוטרית – ע"ס), היינו קוראים את הברית החדשה ביחד. כל העניין של לתת את הלחי השנייה. היינו דת בפני עצמנו".

בשנת 2009 הוזמנו צ'רלי מגירה ונערת ההפקר להופיע לצדו של אייקון הגראז' ג'יי ריטארד כשזה היה בסיבוב הופעות באירופה. זה היה פחות משנה לפני שריטארד מת בגיל 29 ממנת יתר. כשחזרו לארץ פירק מגירה את הלהקה. "הוא לא היה מרוצה. הוא כל הזמן היה מתאכזב שהמציאות לא מושלמת", מספרת קהן, "הוא היה טיפוס רומנטי, בגלל זה לא יכולתי לריב איתו, הוא רצה שהכל יהיה פנטסטי". אבל הפגרה לא נמשכה זמן רב. מגירה וקהן חזרו במהרה לפעילות, הפעם בשם מודרן דאנס קלאב. קהן הציעה לחברי הלהקה לקנות "וואן וויי טיקט לברלין" ולצאת לטור של החיים שלהם.

"זה מצחיק", היא אומרת, "בסוף הם כולם נתקעו בברלין ואני נשארתי פה". סיבוב ההופעות הסתיים בספרד, במפח נפש. "היינו תקועים שם שלושה שבועות אחרי שנגמר הטור והתחלתי להרגיש שאני רוצה לחזור לארץ. היה לנו איזה אירו בכיס. אז גבי זרם איתי וחזרנו לארץ אבל לא היה לנו את הבית שלנו כי מכרנו הכל. פתאום לא היה לנו בית, התחלנו לעבור בין דירות קטנות, אבל שום דבר כבר לא היה אותו הדבר".

דרכיהם של צ'רלי מגירה ונערת ההפקר נפרדו לבסוף ב־10.10.2010. זה היה ביום הולדתו ה־38 של גבי אבודרהם. "זה התחיל בבום והסתיים בטראח ובאמצע הייתה הרמוניה יפהפייה", מסכמת קהן את תשע השנים שלהם יחד. "זה היה חייב להיגמר".

מליונר בלי גרוש. צ'רלי מגירה. צילום: יובל אראל
מליונר בלי גרוש. צ'רלי מגירה. צילום: יובל אראל

האקורד האחרון

ביום שישי קר בחודש נובמבר בשנת 2011 עמד צ'רלי מגירה תחת חופה כשהוא לבוש בבגדים הדומים לאלו של אלביס פרסלי ביום חתונתו לפריסילה ואגנר. "התרשמתי אז שצ'רלי מלא בכל העניין של הזוגיות והמשפחה", מספר גולדברג, שגם החזיק את החופה. "זה היה יפה ומרגש והמשפחה הרימה אותו על כיסא גבוה והוא היה נראה מאושר". הוא הכיר את אשתו חודשים אחדים קודם לכן. היא נכנסה לפאב וחיפשה עזרה במעבר דירה. ב־2012 הם עברו להתגורר בברלין.

"הוא אמר לי כמה פעמים שלפעמים הוא מרגיש לא נוח ממה שעושים ממנו פה", אומר גולדברג, "כמו קוף מרקד לליברלים אליטיסטים, מזרחי מחמד. הוא סלד מזה מאוד. היה בו המון עומק ורואים בו משהו אסקימו לימוני כזה. הוא היה מאוד מאוד אפל, ובברלין הוא הכיר אנשים שמסתכלים על המוזיקה שלו ושלא רואים בו מרוקאי מבית שאן". למרות זאת ואולי בגלל זה, ללהקה הבאה שלו קראו בשם הבלתי אפשרי Charlie Megira & The Bet She'an Valley Hillbillies. לראשונה מאז שנסע ללמוד ספּרות בשיקגו הוא חזר לארצות הברית, זכה להופיע שם בכמה פסטיבלים רציניים וגם חימם את ג'וליאן קזבלנקס.

"אחרי שהוא מת, אשתי הקריאה לי איזה פוסט שכתב עליו מישהו אמריקאי", אומר גרופר, "וזה הצחיק אותי. הוא לא היה צ'רלי מגירה, הוא היה גבי אבודרהם. הדמות הזאת הייתה קשורה אליו, הייתה ביניהם קורלציה, אבל אולי הוא פשוט התעייף מלהחזיק אותה על הגב שלו".

בדומה לאחד מגיבוריו המוזיקליים – ג'וני ת'אנדרס מהניו יורק דולס – גם מותו של גבי אבודרהם אפוף תעלומה. ת'אנדרס, שגדל בניו יורק, חלם כל חייו לעבור לניו אורלינס, ויום לאחר שהגיע אליה נמצא מת באחת מסמטאות העיר. מכריו של אבודרהם אומרים שהריחוק של ברלין היה לו קשה, גם בגלל המרחק משני אחיו ומאחותו שאליהם היה קשור מאוד, קשר שנפגע כאשר עבר לגרמניה. למרות הקוסמופוליטיות שאבודרהם גילם בדמותו של צ'רלי מגירה, ההוויה הישראלית המוכרת והבטוחה נשמטה מתחת רגליו, ואולי זו הסיבה שעמק בית שאן התגלגל לשמה של הלהקה האחרונה שלו. אחרים סבורים שהחיים בתא משפחתי, עם אישה וילד, במציאות לא פנטסטית בעיר זרה וחשוכה, סדקו את הבועה שלו. אומרים גם שהוצע לו חוזה תקליטים בלייבל אמריקאי נחשב, מה שהיה יכול להיות דאוס אקס מכינה לאדם בן 44 שהקדיש עצמו לרוקנ'רול ובינתיים חי חיים סגפניים בעבודה מאומצת כטבח. מה שידוע בוודאות על התקופה האחרונה בחייו הוא שנישואיו התפוררו בשנתיים האחרונות והוא עבר לגור לבדו, עד אותו יום שני בשבוע שעבר שבו לא הגיע למסעדה שבה עבד. חבריו שדאגו מיהרו אל דירתו. הם מצאו אותו שם ללא רוח חיים.

גבי אבודרהם, הנער מגדעונה שאהב את אלביס ואת הסמיתס, השלים את הטרנספורמציה לצ'רלי מגירה, גיבור גיטרה מבית שאן מיקום מקביל שבו היא הפכה לבירת הרוקבילי והסרף העולמית. הוא פינה את מקומו בעולם לאגדה של צ'רלי מגירה. זאת הייתה הדרך הרביעית שלו – דרך הרוקנ'רול. החברים שלו אומרים שהיה לו, לאבודרהם, אולי למגירה, משפט שהיה חוזר עליו שוב ושוב ושוב כמו היה מנטרה של מיסטיקן רוסי: "על יופי מסתכלים בנשימה עצורה ולא שואלים שאלות".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

רוקר השוליים המיתולוגי צ'רלי מגירה נולד בעפולה בתחילת שנות ה־70 וגדל בבית שאן בשם גבי אבודרהם. עם חליפת אלביס, נעליים נוצצות...

מאתעדי סמריאס8 בנובמבר 2022
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!