כמה מהסצנות האייקוניות ביותר בקולנוע הן הרגע שבו דמות דופקת כניסה מרשימה. יש סרטים שנפתחים עם הצגה עוצמתית של דמות, ואחרים דוחים את הופעתה הראשונה לשלב מאוחר, אחרי שבנו לגביה שלל ציפיות. לפניכם רשימה אסקפיסטית בעיקרה של כניסות בלתי נשכחות. אפשר גם לקרוא אותה כמטאפורה לכניסות מפוארות שלא בהכרח מובילות לסיומים מוצלחים.

>> העם הנפלא הזה: 9 סרטים איראנים שיפתחו לכם את הלב ואת הראש
>> בואו נרגיע: 15 סרטים קסומים שיספקו לכם קצת נחמה ושקט

ג'ק ספארו ב"שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה" (2003)

שני השוטים הראשונים של הפיראט בגילומו של ג'וני דפ מציגים אותו כדמות הרואית – ניצב בראש תורן על רקע שמיים מעוננים, שערו מתנפנף ברוח ומבטו ממוקד בעתיד, הוא מלווה בפסקול בומבסטי תואם. רק השוט החמישי, שבו הוא מצולם מרחוק, חושף שכלי השיט שבו הוא שולט באון הוא סירה קטנה על סף טביעה. ועדיין הוא לא מאבד מהפוזה. הוא מוריד את כובעו לכבודם של שלדי פיראטים תלויים המקבלים את פניו בכניסה לפורט רויאל שבג'מייקה, ופוסע בנינוחות מהסירה הטובעת למזח, המשמש לו כמסלול דוגמנות של קוויריות קמפית.

ד"ר פרנק נ'פורטר ב"מופע האימים של רוקי" (1975)

בליל סערה בראד וג'אנט נקלעים למסיבה ביזארית בטירה מסתורית. הם רוצים לחמוק משם ולא מבחינים בעקבים הגבוהים והנוצצים במעלית שיורדת מאחוריהם. כשהמעלית נפתחת מגיח מתוכה ד"ר פרנק נ'פורטר עוטה גלימה שחורה ומציג את עצמו בשיר. כל מלה שיוצאת מפיו משדרת פיתוי מיני. כשטים קארי משליך מעליו את הגלימה ושר בקול אדיר "אני טרנסווסטיט מתוק מטרנסקסואל, טרנסילבניה" תוך כדי שהוא מעכס במחוך שחור וגרבי רשת על שטיח אדום, בראד וג'אנט והצופים מכושפים. זאת אחת ההופעות הכי סקסיות בתולדות הקולנוע.

חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים" (1991)

טירונית ה-FBI קלריס סטרלינג (ג'ודי פוסטר) נשלחת לתחקר רוצח סדרתי הכלוא במתקן פסיכיאטרי תת קרקעי. היא הולכת לאיטה במסדרון בין כלובים שבהם כלואים אסירים התוקפים אותה כמו חיות פרא. בסוף המסדרון, בתוך תא זכוכית משוריינת, מתגלה חניבעל (אנטוני הופקינס), זקוף כמו עמד דום לכבודה, שיערו משוך לאחור. הקניבל מקבל את פניה עם חיוך דק על שפתיו ומוות בעיניו, ומברך אותה ב"בוקר טוב". כשהוא מבקש שתתקרב אליו, הוא מעורר חלחלה מקפיאת עצמות.

גילדה ב"גילדה" (1946)

את גילדה – אחת הפאם פאטאליות הכי אייקוניות בקולנוע (למרות שהיא לא באמת פאם פאטאל) – אנחנו שומעים עוד לפני שהיא נחשפת למצלמה, מפזמת שיר שאותו תשוב ותשיר בהמשך. בעל הקזינו באלין מונדסן רוצה להציג בפני יד ימינו ג'וני (גלן פורד) את רעייתו החדשה, ומוביל אותו לחדר השינה שלהם. באלין שואל "גילדה, את הגונה?" (במובן של לבושה), ורק אז אנחנו רואים את גילדה (ריטה הייוורת') מתרוממת לתוך הפריים תוך כדי שהיא מניפה את שיערה לאחור, בשילוב של זוהר, פיתוי והתרסה. כשהיא מזהה את ג'וני, מאהבה לשעבר, החיוך נעלם מפניה והיא מאשרת "כן, אני הגונה", ומרימה את השרוול הימני של שמלת הסטרפלס הלבנה שלה. הרפליקה הדו משמעית היא בבסיס הדרמה של הפילם נואר הקלאסי הזה. אומרים שהייוורת' אמרה פעם "כל גבר שהכרתי אי פעם התאהב בגילדה והתעורר איתי".

הארי ליים ב"האדם השלישי" (1949)

אחרי מלחמת העולם השנייה, הסופר האמריקאי הולי מרטינס (ג'וזף קוטון) מגיע לווינה בהזמנת ידידו הארי ליים. אבל הארי, כך מסופר לו, נהרג בתאונה. מפקח המשטרה אומר להולי שידידו הוא פושע שסחר בתרופות וגרם למות ילדים, והולי פותח בחקירה בתקווה לנקות את שמו. לילה אחד ברחוב הוא חש שמישהו עוקב אחריו. האיש המסתורי עומד בתוך גומחה חשוכה בקיר, גור חתולים מתחכך בנעליו. הולי צועק עליו, ושכנה שמתעצבנת על הרעש מדליקה את האור בדירתה. אלומת אור מציפה את פניו של האיש החשוך ולמול עינינו מתגלה אורסון וולס בתפקיד הארי ליים. הגילוי מלווה בנעימת הנושא של הסרט המנוגנת על ציתר. הולי בשוק מחמת הגילוי, אך כשהאור כבה הארי נעלם כלעומת שבא, כאילו היה רוח רפאים.

טוני מנרו ב"שגעון המוזיקה" (1977)

הסרט שהפך את ג'ון טרוולטה לאייקון קולנועי נפתח בתמונות פנורמיות של ניו יורק, ואז חותך לקלוז אפ על נעליו האדמדמות של טוני מנרו שהולכות ברחוב במה שנדמה לצעדי ריקוד, לפי הקצב של "Staying Alive" של הבי ג'יז. שלא כמקובל, הנעליים מצולמות מהחזית, כמעט נכנסות למצלמה. המצלמה מטפסת למעלה וחושפת את ז'קט העור והחולצה האדומה של טוני, ואז את פניו ותסרוקת הפאן שלו – עד אז פטישיזציה כזו של הגוף יועדה לנשים. פחית הצבע שטוני נושא בידו הימנית מספרת לנו שהוא בחור פשוט ממעמד הפועלים, אבל הליכתו הקופצנית והשחצנית וכל הופעתו מספרת לנו שהוא בדרך לבמת הדיסקו שם הוא המלך.

ג'ינקס ב"למות ביום אחר" (2002)

בסרט ה-20 בסדרת ג'יימס בונד, 007 (פירס ברוסנאן) נמצא במסעדת חוף בקובה, ומתבונן על המים עם משקפת. דרך עדשת המשקפת הפאלית נראית האלי ברי עולה מהמים בהילוך איטי, כמו היתה נימפת ים, לובשת בקיני כתום ומלווה במוזיקה סימפונית רומנטית. סכין הצמודה למותניה מספרת לנו שהיא לא רק סקסית להפליא אלא גם מסוכנת. הצופים מודעים לכך שזו מחווה להופעתה של אורסולה אנדרס ב"ד"ר נו" ארבעים שנה לפני כן, ונדמה שגם ג'ינקס עצמה מודעת לכך, ולכוח שיש לה על הגבר שמתבונן בה.

מרק רנטון ב"טריינספוטינג" (1996)

מרק רנטון וחברים רצים ברחוב בגלזגו, ככל הנראה בורחים מהרשויות אחרי שביצעו עברה כלשהי. הריצה מלווה במונולוג אנטי ממסדי זכור ובשיר "Lust for Life" של איגי פופ. כשרנטון קצוץ השיער נתקל במכונית, הוא נעמד מעליה משמיע קול צחוק חייתי, והתמונה קופאת על פניו המביטות לעבר המצלמה. סרט ההרואין מגדיר התקופה של דני בויל אולי התיישן כמעה, אבל הפתיח שמציג בפנינו את יואן מקגרגור בן ה-25 בתפקיד נרקומן אנרגטי עדיין עוצמתי כשהיה.

ג'ון דו ב"שבעה חטאים" (1995)

בראד פיט ומורגן פרימן חוקרים סדרה של רציחות מחרידות. כשעה וחצי מתחילת סרטו של דיוויד פינצ'ר, כשהרוצח עדיין אנונימי, קווין ספייסי מופיע פתאום בתחנת המשטרה ומבקש תשומת לב. אף אחד לא שם אליו, והוא צועק "בלש!" בקול מחריד. ראשו מגולח למשעי, חולצתו מכוסה בדם, קצות אצבעותיו חבושים, כשפיט מסתובב אליו הוא פורס את ידיו ואומר בשקט "אתם מחפשים אותי". פיט צועק עליו שירד על ברכיו, וספייסי נשכב על הרצפה ממושמע ורגוע. הכניעות הלא מובנת שלו ואופן דיבורו האיטי והמודגש למול הצעקות של פיט מייצרים איום שנדמה לא אנושי. בסבב ההקרנות הראשון כוחה של ההופעה המאוחרת הזאת הועצם גם משום ששמו של ספייסי נעדר מכותרות הפתיחה.

הג'וקר ב"האביר האפל" (2008)

אנחנו רואים אותו מהגב, עומד ברחוב, נושא בידו מסיכת ליצן מבהילה. הוא נאסף במכונית ומצטרף אל חבורת שודדים במסכות ליצן שמדברים על הג'וקר כמי שתכנן את שוד הבנק שהם מבצעים. נראה שאף לא אחד מהם ראה את פניו. תוך כדי השוד השודדים מתחילים לחסל זה את זה בהתאם להנחיות שקיבלו מהג'וקר. הוא עצמו יורה בנהג האוטובוס כלאחר יד, בלי להסתכל לכיוונו, ואז ניגש את מנהל הבנק הפצוע, דוחף לפיו סוג של פצצה, ורק אז מוריד את המסכה. פניו המצולקים נחשפים בקלוז אפ, מאופרים כמסכת ליצן. "אני מאמין שמה שלא הורג אותך פשוט הופך אותך למוזר יותר" הוא מציע פרפרזה על הביטוי המוכר. רגע החשיפה, שחושף עוד שכבה אחת של הסוואה – אלמלא ידענו שזה הית' לדג'ר המנוח לא היינו מזהים אותו – תורם לחלחלה שמחולל סוכן הכאוס הפסיכוטי.

פרנק דרבין ב"האקדח מת מצחוק" (2025)

האתחול מחדש של סדרת הקומדיות המטורללות משנות השמונים נפתח בשוד בנק. ילדה קריקטורית במדי בית ספר הכוללים חצאית משובצת, ז'קט ועניבה, ובידה סוכריה ענקית על מקל, מדלגת אל תוך הבנק. כששודד מפנה אליה את רובהו, היא מורידה מסיכה מעל פניה ומתברר שהיא ליאם ניסן, ושהסוכריה על מקל היא דוקרן. ניסן מתרומם לכל גובה ה-1.93 שלו ומשתלט בקלילות על השודדים וכלי נשקם. בת ערובה מבוהלת שואלת מיהו, והוא עונה "פרנק דרבין, מחלק משטרה, הגרסה החדשה". לקינוח הוא נעמד בפוזה אדנותית וחושף תחתונים מעוטרים בתותים. ניסן עושה הכל ברצינות הראויה ומכבד את זכרם של אוסקר שינדלר ולזלי נילסן גם יחד.

• המסך
• קולנוע
• שודדי הקאריביים
• ג'יימס בונד
• האביר האפל
• שבעה חטאים

• Facebook
• Twitter
• Email

מאז המהפכה שיצר בז'אנר סרטי הקומיקס עם טרילוגיית "האביר האפל" של באטמן, כריסטופר נולאן נחשב למגשר בין מעריצים אובססיביים של תרבות הגיקים לבין קולנוענים רציניים. הכותב־במאי בן ה־44 יצר גרסה אפלה של גיבור העל העשיר, כזאת שהצליחה לשמר את האינטליגנציה ואת החזון הייחודי שאפיינו את סרטיו המוקדמים יותר, כמו "ממנטו" ו"אינסומניה". ב"התחלה", סרטו מ־2010, נולאן הוכיח שמדע בדיוני עתיר תקציב יכול להיות גם חכם וגם פופולרי. ב"בין כוכבים" החדש, הוא לקח את היכולת הזאת והציב אותה עמוק בחלל, עם סיפור מוזר ורחב יריעה, שבו מת'יו מקונוהיי ואן הת'אוויי מגלמים שני אסטרונאוטים שמוטל עליהם למצוא כוכב חדש שיכיל את מה שנשאר מהגזע האנושי.

פגשתי את נולאן בלוס אנג'לס. יליד לונדון עוד מתגורר בבירה האנגלית עם אשתו ושותפתו להפקה, אמה תומאס, ועם ארבעת ילדיהם. נולאן ידוע כמי שדורש סודיות מוחלטת מכל אלה שעובדים על סרטיו ("פרטיות", כפי שהוא מעדיף לכנות זאת), ובשל כך גם הוא עצמו נחשב לעתים קרובות למסתורי או לשתקן. פנים מול פנים מתגלה טיפוס שרחוק מלהיראות כמו יוצר מסתגר ומסתורי. אם הייתם נתקלים בנולאן במעלית של מלון, הייתם יכולים להישבע שהוא עורך דין מנומס בגיל העמידה: חולצה מכופתרת, ז'קט, נעליים טובות. רק כשהוא מתחיל לדבר אתם נזכרים שאתם נמצאים בחברתו של אדם שכל מנהלי הוליווד מחכים למוצא פיו. אם נולאן הוא ברוס וויין, הסרטים שלו הם באטמן: הפנים המוכרות והאהודות של איש אלמוני שפשוט רוצה להמשיך בעבודתו האניגמטית בלי שיפריעו לו.

הפכת למקצוען ביצירת סרטים המוקפים בענן של שמועות. מתרגלים לזה?

"זה לא נעשה קל יותר. אתה תמיד חושש שעם ההייפ המוגזם יגיעו גם ציפיות לא מציאותיות. האמת היא שיש רק דרך אחת למכור סרט ענק: לבזבז כמות עצומה של כסף. אתה צריך פשוט להכות בתוף כמה שיותר, והכי חזק שאתה יכול. זה בהחלט מפחיד, אבל אתה פשוט עושה את הכי טוב שלך, ומקווה לטוב".

יצא לך שם של טיפוס מסתורי, ונדמה שאתה עושה הכל כדי לשמור על המוניטין. בינינו, אתה לא נראה מסתורי במיוחד.

"אני יודע! זה עניין שחוזר על עצמו כבר שנים. מה עוד אני צריך לעשות? להתפשט? אבל האמת היא שאין לי בעיה עם הסטיגמה הזאת. אני אשתף פעולה עם כל דבר שמגביר את המסתורין והדרמה סביב יציאת הסרטים שלי. אתה אמנם מסתכן באכזבה, אבל זה הופך את הצפייה בסרט למרגשת יותר. ציפייה היא חלק גדול מכל שואו, אסור להתעלם מזה".

הסרטים שלך אולי יקרים ועצומי ממדים, אבל הם גם עסק משפחתי: אתה מפיק עם אשתך וכותב עם אחיך. אתם מרגישים צורך להציב חומה בין העסק לבין המשפחה?

"אנחנו מנסים. בפועל זה קיר די רעוע, יותר כמו וילון חרוזים. קשה שלא לקחת את העבודה הביתה, ואשתי רגישה יותר לזה ממני. מדי פעם אני חייב להזכיר לה שיש לנו מזל שאנחנו יכולים לעסוק במה שאנחנו אוהבים. אז גם אם זה הופך אותנו לקצת אובססיביים ודולף לחיי הבית, זה לא הדבר הכי גרוע בעולם. רק הבוקר הייתי צריך להביא את הילדים שלי איתי לעבודה, כי לא מצאנו בייביסיטר. נכנסנו לאוטו, והם התלוננו שהם צריכים לבוא, אז אמרתי להם: כל הילדים הולכים לעבודה של ההורים שלהם לפעמים, תגידו תודה שאנחנו לא כורי פחם".

אתה נותן הרבה קרדיט לקהל בסרטים שלך, בניגוד לבמאים אחרים שמתייחסים לצופים כחבורה של מטומטמים. זה מגיע מתחושת שליחות מסוימת?

"אני פשוט מבין שניתנו לנו אפשרויות שבמאים אחרים היו מתים לקבל, אז אין ברירה אלא להשתמש בזה בחוכמה. כל עוד יש כנות ורצון לאתגר בעבודה, אני חושב שאנשים יעריכו את זה. הגישה שלי לקהל היא פשוטה מאוד: אני הקהל. אנחנו הקהל. זה מגוחך להפריד בין 'אנחנו' ו'הם'".

כשיצא "כוח משיכה" בשנה שעברה, כבר התחלת לעבוד על "בין כוכבים", שגם הוא סרט חלל. חששת לצפות בו?

"בתקופת טקסי הפרסים בשנה שעברה אכלתי ארוחת ערב עם במאי הסרט, אלפונסו קוארון, והודיתי בפניו שאני כנראה האדם היחיד על פני כדור הארץ שלא ראה את הסרט שלו. אמרתי לו: 'אני לא יכול לראות סרט מדע בדיוני מעולה בזמן שאני מנסה לעשות אחד משלי'. אני כבר מת לראות אותו, בטח יהיה לי אומץ בעוד חודש או חודשיים".

אתה צופה הרבה בסרטים?

"בהחלט, מלבד בתקופות שבהן אני עובד. אני לא יכול לצפות בסרטים חדשים בזמן שאני מביים. כל מה שאני רואה זה את התהליך מאחורי הסרט וזה משגע אותי. אני מעדיף לצפות בסרטים ישנים, אבל גם בהם הכל נראה לי קצת מכני".

אתה הולך הרבה לקולנוע?

"המון, כמה שאני יכול. יש לי אולם צפייה נחמד בבית אז אני צופה הרבה בסרטים קלאסיים עם הילדים שלי. בסוף השבוע שעבר צפינו יחד ב'לורנס איש ערב', וזה היה נפלא. אבל אני יוצא לקולנוע בכל פעם שאני יכול".

הילדים שלך חולקים איתך את התשוקה לסרטים, או שהם מתלוננים על האובססיה של אבא שלהם?

"הם אוהבים מאוד קולנוע. הם ראו המון סרטים קלאסיים והפחד היחיד שלי הוא שבלי להתכוון אני מגדל דור של מבקרי קולנוע".

זה לא כל כך נורא.

"לבמאי? זה יהיה קשה. אני לא רוצה להישמע שלילי כלפי מבקרים, אבל אין ספק שמערכת היחסים בין הורה־במאי לילד־מבקר תהיה מעניינת".

ומה חשבה יעל שוב על הסרט?

אחרי ההצלחה של "האביר האפל" החלה הצפה של סרטי קומיקס בקולנוע, רובם מנסים להציג את הצד העמוק והאפל של גיבוריהם. אתה מרגיש שיצרת מפלצת?

"לפעמים. אני אוהב לעבוד בתחום הזה, ואני מקווה שתרמתי לו משהו. אני יודע שבמידה מסוימת עודדנו עוד במאים לעסוק בזה, והחשש הוא שהוליווד תגיע לנקודת רוויה. DC קומיקס הודיעו לא מזמן על מספר עצום של סרטים שעתידים לצאת. כל עוד יש ביקוש, האולפנים ימשיכו להפיק סרטים בסגנון. אני לא חושב שזה ז'אנר מוגבל, אחרת לא הייתי מתעסק בו במשך קרוב לעשור, אבל מה שחשוב הוא שהאולפנים יהיו פתוחים ליצירת סרטים אחרים במקביל".

אין סיכוי שנראה עוד סרט קומיקס שאתה חתום עליו?

"הייתה לי חוויה נהדרת עם ז'אנר גיבורי העל, אבל הקדשתי לו עשור שלם מחיי וקשה לי להאמין שאחזור לזה. אבל אי אפשר לדעת".

היה לך חלק ביצירת התפקיד האייקוני של הית' לדג'ר כג'וקר ב"אביר האפל"?

"אני גאה מאוד במעורבות שלי בתפקיד הזה, אבל אני מהסס לקחת עליו קרדיט גדול מדי. הית' היה הלב והנשמה מאחורי התפקיד. דיברנו הרבה על מקורות השראה, אבל הוא זה שסיפק את הסחורה".

יש ז'אנר שמפחיד אותך להתנסות בו?

"אני חושב שבמאי נמשך לנושא מסוים כשהוא מוכן לעסוק בו – לא בהכרח מוכן לגמרי, כי אתה רוצה קצת לפחד. יש סרטים שאני צופה בהם וחושב: יפחיד אותי מאוד לביים משהו כזה. כנראה שזה אומר שאני פשוט עוד לא מוכן לזה. 'בין כוכבים' הוא לא סרט שהייתי יכול לביים לפני עשור, באמת שלא. גם לא רציתי".

מה הפחיד אותך ב"בין כוכבים"?

"אני מעריץ ענק של סרטי מדע בדיוני, בעיקר של '2001: אודיסיאה בחלל'. התרגשתי להיכנס לזה, אבל גם חששתי, כי כבר עשו את זה כל כך טוב בעבר. גם הממד הרגשי של 'בין כוכבים' הבעית אותי. כתבתי לדמותה של אן הת'אוויי נאום על טבעה של האהבה. כשסיימתי, הסתכלתי על זה וחשבתי: 'אני חייב להוציא את זה מהתסריט, זה מפחיד אותי נורא ואני לא יודע איך לגרום לזה לעבוד'. אבל היא הצליחה, וזה הפך לקטע חשוב מאוד בסרט. 'בין כוכבים' גם מוחצן מאוד, בניגוד לז'אנרים שעבדתי בהם בעבר, שאפשרו לי להתחמק מרגש אמיתי. ברוב הדברים שעשיתי היה מעט ריחוק תיאטרלי".

איפה לדעתך ממוקם "בין כוכבים" ביחס ל"אודיסיאה בחלל"?

"'אודיסיאה בחלל' מטיל צל כבד על כל סרט בז'אנר. זה מפחיד, אבל גם נותן השראה. 'בין כוכבים' הוא הניסיון שלי לשחזר את ההרגשה שהייתה לי כשצפיתי ב'אודיסאה בחלל' עם אבי כשהייתי בן שבע, בקולנוע אודאון בכיכר לסטר בלונדון, כשהוציאו אותו להקרנה מחודשת בקולנוע. התחושה היא שאתה נכנס לעולם אחר. זו אבן הבוחן של הז'אנר, ואי אפשר לברוח מזה".

• כריסטופר נולאן
• בין כוכבים
• האביר האפל
• סרטים
• תרבות