ב-16 בדצמבר התפרסם השורטליסט לאוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. מבין 15 הסרטים ברשימה, שלושה מספרים את הסיפור הפלסטיני, מימי המנדט הבריטי ב-1936 ועד המלחמה בעזה. הסרטים האלה נשלחו לתחרות על ידי תוניסיה, ירדן ופלסטין, ועל פי רוב התחזיות הסרט התוניסאי, "קולה של הינד רג'אב", יתברג גם בחמישיית המועמדים הסופית.
>>מרטי כוכב עליון: תאמינו להייפ ורוצו לראות את "מרטי סופרים" בקולנוע

שני סרטים פלסטינים עד כה זכו למועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי – "גן עדן עכשיו" ב-2005 ו"עומאר" ב-2013 – אבל הם השתבחו באיכויות קולנועיות. הפעם מדובר בסרטים בינוניים למדי (ראיתי שניים מהם, קראתי על השלישי), והכנסתם לשורטליסט מעידה על הרוח הנושבת בעולם המערבי. התבקשתי לכתוב רשימת סיכום בנושא 2025 בקולנוע הבינלאומי, והתופעה הזאת היא אחד הדברים הבולטים שקרו השנה בתחום, לפחות מנקודת מבט ישראלית.

בלי קשר לישראל, שאר הקטגוריות בטקס האוסקר המתקרב ככל הנראה יכללו יותר סרטים בינלאומיים מכפי שקרה עד כה. סרטים (מצוינים) מברזיל, נורבגיה, איראן ודרום קוריאה השתלבו בקטגוריות הראשיות בגלובוס הזהב, והתחזיות הן שהם יחזרו על ההישג גם באוסקר. הבינלאומיות הזאת ניכר השנה גם בקופות.הסרט הכי מכניס של 2025 הוא "נה ז'א 2" מסין– סרט האנימציה על ילד בעל תכונות של שד שנלחם במפלצות, הכניס 2.2 מיליארד דולר, וקפץ למקום חמישי ברשימת הסרטים המכניסים בכל הזמנים (רק "אווטאר 3" עשוי לעבור אותו, וזה בכלל לא בטוח). רוב הכרטיסים אמנם נמכרו בסין, אבל גם בארה"ב "נה ז'א 2" צבר סכום נאה של 23 מיליון דולר. וזה לא מתקרב ל-134 מיליון דולר שסרט האנימציה היפני "קוטל השדים: מבצר האינסוף" צבר בארה"ב, מה שהפך אותו לסרט הבינלאומי המכניס ביותר אי פעם בשוק האמריקאי (הוא הכניס עוד 580 מיליון בשאר העולם, והתברג במקום השישי בעשיריה הפותחת של הסרטים הכי מכניסים השנה).

שני הסרטים, הסיני והיפני, עלו הרבה פחות מאשר מתחריהם האמריקאים, כך שהם גם הרבה יותר רווחיים. עם זאת, שניהם סרטי המשך. כלומר, הקולנוע האסיאתי עובר הוליוודיזציה, ומנצח את הוליווד במגרש שלה. גם שאר הסרטים בעשיריה הראשונה של שוברי הקופות הגדולים של השנה הם סרטי אנימציה ("זוטרופוליס 2"), או גרסאות לייב אקשן של סרטי אנימציה ("לילו וסטיץ'", "הדרקון הראשון שלי"), או שילוב של השניים ("מיינקראפט: הסרט"). גיבור העל היחידי שהתברג בעשיריה הוא "סופרמן", שהכניס 616 מיליון דולר – הרבה פחות מהסכומים שסרטים מסוגו הכניסו בעשור הקודם. שאר סרטי הקומיקס שיצאו השנה ("ת'אנדרבולטס*", "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים", "קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא") התקשו לכסות את התקציבים האדירים שהושקעו בהם.

את העשיריה סוגר "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי" בכיכובו של טום קרוז בן ה-63 שהכניס הרבה כסף, אך לא מספיק כדי לכסות את ההשקעה האדירה בסרט. בראד פיט בן ה-62 הצליח להביא יותר אנשים לראות את "פורמולה 1: הסרט". אבל מי שסומנו ככוכבי העתיד, בהם גלן פאוול ("הנרדף"), אוסטין בטלר ("נתפסו על חם", "אדינגטון"), וסידני סוויני ("כריסטי") לא מכרו כרטיסים. כשניסיונות החייאת הפרנצ'ייזים של מרוול ו-DC קומיקס לא ממש מוכיחים את עצמם, הכוכבים הוותיקים מזדקנים, והכוכבים הצעירים מושכים יותר כותרות מאשר דולרים, הוליווד, כך נראה, הולכת ומאבדת את הבכורה שלה.

בזמן שחברות הסטרימינג בולעות את אולפני הקולנוע הגדולים שהוקמו בהוליווד לפני מאה שנה, כרגע נראה שרק סרטים מהמזרח הרחוק, וסרטי פנטזיה לילדים, מושכים אנשים לצאת בהמוניהם מהבית. וגם זה לא בטוח – פיקסאר רשמה את הכישלון הכי גדול שלה השנה עם "אליו" הסתמי, שלא לדבר על הפיאסקו של "שילגיה" של דיסני. בהקשר זה ראוי לציין ששלושה מבין עשרת הסרטים המכניסים ("פורמולה 1: הסרט", "מיינקראפט: הסרט" ו"סופרמן") הם של וורנר, האולפן שנטפליקס מנסה לרכוש ב-82.7 מיליארד דולר. אם הרכישה תאושר, היא תביא לכך שהסרטים הבאים שיופקו על ידי וורנר יגיעו לסטרימינג תוך שבועות ספורים מיציאתם למסכי הקולנוע, אם בכלל. זאת עלולה להיות מכת מוות לבתי הקולנוע.

בינתיים בנטפליקס, הסרט הכי מצליח השנה, ובתולדות הסטרימינג בכלל, היה גם הוא סוג של סרט אסיאתי. מחזמר האנימציה "ציידות השדים של הקייפופ" אמנם נוצר בארה"ב, אך הוא התבסס על כוח המשיכה העולמי של להקות הפופ הקוריאניות. 500 מיליון צופים (הרבה יותר מ"פרנקנשטיין", שגם הוא נחשב להצלחה) ראו את הפנטזיה המוזיקלית הסוחפת על להקת בנות שהן ציידות שדים. בקיצור – קוטלי וקוטלות שדים מצוירים מסין, יפן וקוריאה הם גיבורי העל החדשים.

נטפליקס היא גם הבית של "חלומות רכבת", אחד הסרטים היפים של השנה. הסרט המדיטטיבי על עובד מסילה במערב ארה"ב בתחילת המאה העשרים לא הופק על ידי חברת הסטרימינג המובילה, אלא נרכש על ידיה אחרי בכורתו בפסטיבל סנדאנס בשל הפוטנציאל האוסקרי שלו. הפלטפורמה הפופולארית סיפקה לסרט האומנותי הזה מספר נאה של צופים, אך גם מנעה מאיתנו את החוויה השלמה של צפייה על מסך גדול שהסרט נועד לו.

בחזרה לוורנר. אחרי שאיבדו את כריסטופר נולן (ואת "אופנהיימר"), שפרש מהאולפן בעקבות ההחלטה של וורנר להוציא את סרטי 2021 ישר לסטרימינג (בגלל הקורונה, זוכרים?), ניסו שם לפצות על האובדן באמצעות קשירת קשר עם קולנוען גדול אחר. כסוג של שאגה אחרונה, האולפן הימר בגדול על סרט עתיר תקציב שאינו חלק מפרנצ'ייז, והשקיע 150 מיליון דולר ב"קרב רודף קרב" של פול תומאס אנדרסון (11 מועמדויות לאוסקר על שישה סרטים עד כה). הסרט התקשה להצדיק את ההשקעה מבחינה קופתית, אך שלל מועמדויות צפויות לאוסקר אמורות לפצות על כך. למרות ירידה במעמדו, ובכמות הצופים בטקס השנתי, זה עדיין הפרס הכי נחשק בעולם הקולנוע.

המתחרים (האמריקאים) העיקריים של "קרב רודף קרב" יהיו, כך נראה, "המנט" של קלואה ז'או, "מרטי סופרים" של ג'וש ספדי ו"חוטאים" של ריאן קוגלר, שגם הם נכתבו ובוימו על ידי קולנוענים מוערכים שקיבלו יד חופשית לספר את הסיפורים שרצו לספר, ללא מחויבות לסרטי המשך ושאר מוצרים נלווים. טוב לדעת שעוד יש כאלה, אם כי רובם כושלים בקופות (דוגמת "אדינגטון" של ארי אסטר, אחת ההפקות הבולטות של האולפן העצמאי A24). במקרה של "חוטאים", שזכה להצלחה ביקורתית וקופתית, הבחירה בז'אנר האימה כדי לספר על דיכוי שחורים משיקה לגל סרטי האימה הפמיניסטיים על דיכוי נשים. הגל הזה המשיך השנה עם "אילו היו לי רגליים הייתי בועטת בך" של מרי ברונשטיין (גם הוא של A24), ועם "האחות המכוערת" של אמילי בליכפלדט הנורבגית. ז'אנר האימה תמיד איפשר לרגשות קיצוניים של זעם כלפי ניצול ודיכוי לעלות על פני השטח, באמצעות מתן ביטוי מטאפורי לכוחות הדכאניים. אך מה שפעם היה בשוליים מככב עכשיו בקופות ובפסטיבלי קולנוע יוקרתיים.

מהצד השני של הסקלה הז'אנרית, השנה היו ניסיונות החיאה של הקומדיה הרומנטית הפונה לקהל מתוחכם (בנוסף לביטויים הירודים של הז'אנר שמציפים את שירותי הסטרימינג). "מאצ' מושלם" של סלין סונג זכה להצלחה נאה, אבל "לנצח נצחים", "השלישיה", "שיגעון של חופשה" ו"מסיבת נישואין" (רימייק לסרט המקסים של אנג לי מ-1993) הצליחו פחות, כך שההכרזות על קמבק התגלו כמוקדמות מדי. לכן לא נשאר לנו אלא לחזור אל "כשהארי פגש את סאלי" של רוב ריינר, שהסיפור העצוב שלו הופך באופן מילולי ומטאפורי לסיפור של הוליווד.

לסיום, אלה הסרטים שריגשו אותי ממש עד דמעות במהלך השנה שחלפה:
–"מרטי סופרים"– בגלל התקריב על פניו של טימות'י שאלאמה בסיום (לביקורת).
–"סורי, בייבי"– בגלל סצנת הסנדוויץ' (לביקורת).
–"דרכים מצטלבות"– הסרט הגאורגי מרחיב הלב על מורה בגמלאות שיוצאת לטורקיה לחפש אחר אחייניתה הטרנסית (לביקורת).
–"קרב רודף קרב"– כי בבסיס זה סיפור על שני אבות ובת אחת (לביקורת).
–"המנט"– כשג'סי בקלי צופה בהצגה של שייקספיר (הסרט ייצא למסכים בישראל ב-22.1.26).
–"בלו מון"– סרטו של ריצ'ארד לינקלייטר עם איתן הוק כתמלילן לורנץ הארט חיסל אותי רגשית. לא ראיתי את זה בא (כרגע לא מתוכננת הפצה בישראל, אך הנההמלצה מהקרנה בפסטיבל הגאה).

• המסך
• קולנוע
• סיכומי שנה

זוכרים איך במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הבריתכל הוליווד התגייסה לתמוך בקאמלה האריסולהסביר כמה מסוכן דונלד טראמפ ואיזה אסון יהיה אם הוא ייבחר? אז תשכחו מהכל, כי מאז השבעתו השנייה של הנשיא התקפלה הוליווד כמו אוריגמי והפכה לכלבלבו השקט והכנוע של טראמפ, כולל פיטורים שרירותיים של כוכבים ואקזקיוטיבס בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, ועכשיו מתברר שהיא גם מתכוונת להפיק סרטים כבקשתו.

>> איך מארוול הצליחו סוף סוף לא לפשל את "ארבעת המופלאים"
>> אדייייי: דירוג 10 הסרטים הכי טובים בקריירה של אדי מרפי

במהלך סוף השבוע יצאו בארצות הברית דיווחים לפיהם הנשיא מעוניין לראות סרט נוסף בסדרת "שעת שיא" (Rush Hour) עם ג'קי צ'אן וכריס טאקר, ואף שוחח על כך עם התומך הבכיר שלו (ושל בנימין נתניהו), לארי אליסון, מיליארדר ההייטק שרכש לאחרונה את פרמאונט עבור בנו. יומיים אחר כך כבר פרסם אתר חדשות התעשייה "דדליין" שבפרמאונט נתנו אור ירוק להפקת "שעת שיא 4" בהסכם מיוחד בין תאגיד הענק לבין תאגיד האחים וורנר-דיסקברי שמחזיק בזכויות על פרנצ'ייז הקומדיה-אקשן הפופולרי.

כאן זה נהיה באמת מעניין, כי על פי הדיווחים מי שאמור לביים את הסרט החדש הוא ברט רטנר, במאי הטרילוגיה המקורית ומי שלא ביים סרט בהוליווד מאז 2014 ואחרי שהואשם על ידי נשים רבות בהטרדות ותקיפות מיניות מסוגים שונים. מה שראטנר כן עשה זה לעלות לישראל כיהודי, להסתחבק עם יאיר נתניהו והמיליארדר ג'יימס פאקר ולביים לאחרונה סרט דוקו מפרגן על מלאניה טראמפ שיעלה בינואר הקרוב באמזון פריים. ג'ף בזוס, עוד מולטי-מיליארדר שעומד בתור כדי ללקק את בהנותיו של טראמפ, רכש את הסרט לשידור ב-40 מיליון דולר, כי מה זה כמה עשרות מיליוני דולרים בשביל יחסי הון-שלטון טובים.

במקביל, פרמאונט גם הגישה הצעת רכישה על וורנר-דיסקברי, בדרכה להפוך לתאגיד הבידור הגדול בעולם, וההסכם הזריז ביניהם לגבי הפקת והפצת "שעת שיא 4" מסמן את הלהיטות של כל הצדדים לשמח את הדיקטטור האמריקאי שבדרך. בתקשורת האמריקאית מציינים כי התערבותו הישירה של טראמפ היא שהובילה לתחייתו של המותג, אך למרות זאת אין וודאות מלאה כי הסרט אכן יופק בסופו של דבר, ולו מהסיבה שג'קי צ'אן כבר בן 71 ואינו בנוי לתצוגות הפיזיות שהיו חלק מרכזי מהכיף בטרילוגיה המקורית, ואילו כריס טאקר לא הוביל סרט בתפקיד ראשי מאז 2007. אם חשבתם שכרגע הוליווד מוציאה בעיקר סיקוולים גרועים, חכו חכו מה טראמפ מתכנן לה.

• המסך
• דונלד טראמפ
• הוליווד
• אקשן
• פרמאונט+

בשנתיים האחרונות כתבתי כמה וכמה הספדים על כוכבי קולנוע, ישראלים ובינלאומיים, שהלכו לעולמם. כולם היו גברים. תהיתי מתי ייצא לי לכתוב על אישה, ולא עלה בדעתי שזאת תהיה דיאן קיטון. היא תמיד היתה כל כך חיונית וצעירה, ללא סימנים של מאבק בזקנה. קשה היה להאמין שהיא תיעלם פתאום בגיל 79.

האמת היא שפרט לכמה פסגות זוהרות, הקריירה הארוכה של קיטון מרוצפת בהרבה סרטים בינוניים, בעיקר כי זה מה שיש להוליווד להציע. אבל היא הייתה אהובה על כולם, צופים וקולגות, כי היא היתה אחת ויחידה. בט מידלר, שהופיעה לצידה ב-1996 בלהיט "מועדון האקסיות", כתבה אתמול באינסטגרם ש"היא הייתה קורעת מצחוק, מקורית לחלוטין, וללא תחבולות או תחרותיות שאפשר היה לצפות מכוכבת במעמד כזה. מה שראית היה מי שהיא הייתה".

בראיון לקייטי קוריק מ-2010 – לרגל יציאת "קשה על הבוקר" שבו גילמה מגישת חדשות לצד האריסון פורד – קיטון סיפרה שבתחילת דרכה אמרו לה שוב ושוב שהיא לא מתאימה כי היא יותר מדי אקסצנטרית ומוזרה (kooky). וזה בדיוק מה שהפך אותה לכוכבת. החן הטבעי הזה, שהיא לא ניסתה להעצים אותו באופנים מלאכותיים (בניגוד לרנה זלווגר, למשל), מעולם לא הזדקן ולא התיישן.

אחרי שזכתה בתפקיד שילה בהפקה של "שיער" בברודוויי (היא שרה את "Black Boys"), התמזל מזלה וב-1969 היא פגשה את וודי אלן במהלך אודישן להצגה "שחק אותה סם". היא היתה גבוהה מאלן ולכן כמעט לא לוהקה לתפקיד רעייתו של חברו הטוב שבה הוא מתאהב. אבל אלן התאהב בה כשחקנית וכאישה, וזה הוביל לשיתוף פעולה ארוך שנים על המסך, ולידידות ששרדה גם בתקופה שבה אלן בוטל. לדבריה היא היתה אסירת תודה על הדרך שסלל בפניה, והיא תמיד האמינה לו.

"שחק אותה סם":

"שחק אותה סם" הגיע למסך הקולנוע במאי 1972, חודשיים אחרי "הסנדק". גם פרנסיס פורד קופולה זיהה בקיטון משהו שאחרים התקשו לראות בגלל גובהה וגמלוניותה, וליהק אותה כזוגתו של אל פאצ'ינו. הוא רצה אותה דווקא בגלל האקסצנטריות שלה, שהבליטה את חוסר שייכותה למשפחת המאפיה הסיציליאנית. כזכור, מייקל קורלאונה בוחר בקיי בשלב בחייו שבו הוא מנסה לבדל את עצמו ממשפחתו. אך מרגע שהוא לוקח על עצמו את ניהול העניינים אחרי ההתנקשות באביו, קיי אינה מתאימה עוד.

שוט הסיום של הסרט מתמקד בפניה, בעודה מתבוננת בבעלה מוכתר ליורש של אביו מאחורי הדלת שחוצצת ביניהם. השוט הפך לאחד הדימויים הזכורים ביותר בקולנוע – בהעניקו לה את נקודת המבט, הוא התמקד בטרגדיה שלה, וכמו הפך אותה לגיבורת הסרט. קיטון ופאצ'ינו הפכו לזוג אחרי צילומי "הסנדק 2" ב-1974, ונפרדו אחרי "הסנדק 3" ב-1990. היא סיפרה שהיא רצתה להתחתן, אך הוא לא. קיטון נותרה רווקה עד סוף ימיה. ב-1996 אימצה את בתה דקסטר, וב-2001 את בנה דיוק.

"הסנדק":

"הסנדק" היה הסרט הראשון בקריירה של קיטון, מבין שלושה, שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, וזה הישג נדיר בהוליווד (אם איני טועה רק למריל סטריפ יש רקורד דומה). אבל בעיקרו זה סרט של הגברים. קיטון מזוהה יותר מכל עם תפקידה כאנני הול ב"הרומן שלי עם אנני", שזיכה אותה באוסקר (גם הסרט זכה). אלן כתב את תפקיד השיקסע שהוא מתאהב בה, ואז מאבד אותה, במיוחד עבור קיטון, אף שכבר לא היו בני זוג. הוא אף העניק לדמות הראשית את שם משפחתה המקורי של דיאן (היא החליפה לקיטון משום שכבר היתה שחקנית בשם דיאן הול). לפני זה הוא כבר עבד איתה בפרודיית המד"ב "ישנוני" ובקומדיה הרוסית התקופתית "אהבה ומלחמה". בשני הסרטים היא גילמה נשים מודרניות, עצמאיות, משכילות, נוירוטיות (כמו אלן), והייתה נורא מצחיקה.

"הרומן שלי עם אנני":

ואז ב-1977 הקומדיה הרומנטית עם הסוף הלא שמח הפכה אותה לאייקון תרבותי. קיטון תיארה את דמותה של אנני כגרסה של עצמה – רהוטה למחצה, חולמת להיות זמרת וסובלת מחוסר בטחון. פרט טריוויה ידוע הוא שקיטון סירבה ללבוש את הבגדים שעיצבו עבורה במחלקת התלבושות בטענה שאינם מתאימים לדמות, והביאה בגדים מהבית. המכנסיים הרחבים, הווסט, העניבה הגברית הארוכה והכובע שלבשה בהופעתה הראשונה בסרט, השיקו אלפי חיקויים. גם לטקס האוסקר היא הגיעה לבושה בחצאית וז'קט מהארון הפרטי שלה, והמשיכה ללבוש בגדים בשחור לבן בסטייל ייחודי לה כל חייה. את ההברות חסרות המשמעות "לה די דה" וודי אלן כתב בתסריט, אבל היא הפכה אותן לשלה באופן שבו ביטאה אותן במבוכה של מישהי שאיבדה את המילים.

נאום האוסקר:

קיטון גילמה היטב תפקידים דרמטיים במותחן "מחפשת את מר גודבר", כמורה שמבלה במועדוני לילה מפוקפקים, וב"המתופפת הקטנה", כשחקנית המגויסת על ידי המוסד. והיא זכתה במועמדות שניה לאוסקר על הופעתה כעיתונאית והאקטיביסטית הקומוניסטית לואיז בריאנט באפוס ההיסטורי "אדומים" (1981) לצד בן זוגה וורן בייטי. אבל היא פרחה בעיקר בקומדיות. אחרי השותפות עם וודי אלן (סרטם האחרון יחד היה "תעלומת רצח במנהטן" מ-1993, שבו גילמה את רעייתו) היא יצרה שותפות נוספת עם התסריטאית ננסי מאיירס, שאחרי מות בעלה הבמאי צ'רלס שייר ("בייבי בום", "אבי הכלה") היא החלה לביים את התסריטים שלה בעצמה.

ב-2003 מאיירס כתבה וביימה את "באהבה אין חוקים" שהעניק לקיטון את אחד מתפקידיה המלבבים ביותר, ומועמדות רביעית לאוסקר. קיטון מגלמת בסרט סופרת שהמאהב המבוגר של בתה (ג'ק ניקולסון) נתקע אצלה בבית, והשניים מתחילים למצוא חן זה בעיני זו. החיבור בין קיטון לניקולסון מחשמל. היא מבקשת ממנו לגזור את החולצה עם צווארון הגולף שהיא הסתגרה מאחוריו במשך שנים, ואחרי האורגזמה היא פורצת בבכי משחרר.

"באהבה אין חוקים":

"לא ציפיתי להתגלות מחדש על ידי ננסי מאיירס", אמרה קיטון בנאום התודה שלה כשזכתה בגלובוס הזהב. "בואו נודה באמת, לגלם אישה ראויה לאהבה בגיל 57 זה כמו לנסות להגיע לכוכבים עם סולם". היא המשיכה וציינה שהפרס ניתן ל"קומדיה רומנטית בכיכובם של ג'ק ודיאן, שגילם המשולב הוא 125". אבל בואו נודה באמת, בגיל 57 קיטון נראתה פיצוץ בעירום. יש לציין שבגיל 22 היא סירבה להתפשט כשהופיעה ב"שיער" בברודוויי, בזמן שרוב השחקנים שרו בעירום בסוף המערכה הראשונה. כמו שאמרתי, היא תמיד היתה יוצאת דופן, והלכה בדרכה שלה. ואהבנו אותה על כך.

• המסך
• קולנוע
• הספד
• הוליווד

יום כיפור הגיע והוא בא בדיוק בזמן. אין תקופה יותר מתאימה מזאת לחשבון נפש, מבט אמיתי וכן אל תוך הנשמה. לא חייבים ללכת לבית הכנסת בשביל זה וגם לא לצום. קולנוע הוא זירה מצוינת להתבוננות פנימית ובמיטבו הוא משקף לנו יפה את השיט שהולך בתוכנו. אפשר לעשות חשבון נפש גם בבינג' סרטים שמצד אחד ימלאו לכם את הזמן בכיפור, ומצד שני יישארו אתכם הרבה אחרי החג ויקחו אתכם למסע מרגש ומטלטל שיגרום לכם לחשוב עליהם ולהרהר בחיים עצמם גם שבוע אחרי הצפייה (או סתם ישחקו לכם בראש ובלב, שזה תמיד נחמד). אקשן.

>> בינג' חטאים: 11 סדרות מעולות שבטח פספסתם לגמרי
>> תודה אלוהים וסליחה: 11 בינג'ים קצרים ואיכותיים ליום כיפור

מתחת לעור (2013)

לא ראיתם עוד סרט כמו "מתחת לעור". הסרט עצמו אולי לא נשמע מבטיח במיוחד: אישה צעירה ומסתורית מפתה גברים בשעות הערב המאוחרות בסקוטלנד. עד כה נשמע סביר לחלוטין, לא מלהיב במיוחד, אבל כשמדובר בבמאי כמו ג'ונתן גלייזר, הבמאי של "אזור העניין" שהספיק גם באוסקר לעורר בארצנו הקטנטונת מהומה, אין ספק שיש כאן משהו מעניין. סצנות רבות מתוך הסרט צולמו במצלמה נסתרת ורבים מן המשתתפים (שלא ידעו שהם משתתפים) לא זיהו את סקרלט ג'והנסון, שמשחקת את אותה אישה פתיינית ומסתורית. מדובר בנקודת מבט מעניינת על האנושות שתגרום לכם להרהר ולערער על משמעות הקיום הרבה אחרי הצפייה בו.

דוני דארקו (2001)

אולי ראיתם את הסרט הזה בגיל הנעורים, אולי שמעתם עליו ולא ראיתם מעולם, אבל הסרט הזה ישחק לכם בשכל וברגש בו זמנית. הסרט מספר על נער צעיר שמתחיל לראות בלילות אדם בתחפושת מחרידה של ארנב, וביום למחרת הוא מתעורר במקומות שונים ומשונים. העלילה מסתבכת כשמכניסים לתוך זה חורי תולעת ומסע בזמן והאינטרנט כבר עמוס במאמרים והסברים לסרט, ככה שאתם יכולים גם לשקוע בהגיון הפנימי שלו לאורך זמן רב (ועדיין לא תבינו הכל).

בירדמן (2013)

כשמדברים על אלחנדרו גונסלס אינריטו יודעים איזה סרט אנחנו הולכים לקבל: כזה עם המון וואן שוטים. ועדיין – כולם הופתעו כששמעו על העלילה של "בירדמן" לפני קצת יותר מעשור: מייקל קיטון משחק בעצם את עצמו. כלומר לדמות יש שם שונה, אבל הסיפור הוא על שחקן (מייקל קיטון) שמוכר בעיקר בזכות דמות אחת שגילם, גיבור העל בירדמן (באטמן). הסרט עצמו מצולם בצורה כזאת שהכל נראה כמו וואן שוט אחד ארוך והכל קורה בקצב מהיר, כיאה לשואו ביז, עם דמויות כתובות היטב, תצוגת משחק נהדרת של אדוארד נורטון ובכלל, המפגש המטורף הזה בין תיאטרון לקולנוע שישלח אתכם לשעות ארוכות של מחשבה על השאלה האלמותית – מהי אמנות?

לופר (2012)

את השם ריאן ג'ונסון אתם מכירים יותר מסרטי "רצח כתוב היטב", אבל לפני זה הוא ביים את מותחן המד"ב הנהדר, "לופר", בו מתנקש מגלה שגרסה של עצמו מהעתיד נשלחה לביצוע משימה. הקאסט מלא בשמות מוכרים: ג'וזף גורדון לוויט, ברוס וויליס, פול דאנו, אמילי בלאנט ועוד שמות רבים ומוכרים. לא מדובר כאן בפרדוקס סופר מסובך כמו ב"דוני דארקו", אבל הוא מספיק מורכב כדי להפוך את הסרט מסרט אקשן רגיל לסרט אקשן מעורר מחשבה שנשאר איתך לאורך זמן.

אקס מכינה (2015)

הסרט הזה מוכיח שמי שחשב שפחד מבינה מלאכותית הוא פחד של העשור הזה טעה, כי גם בעשור הקודם יצרו סרטים כמו "אקס מכינה", שמעלה שאלות מהותיות על תפיסת בני האדם כלפי בינה מלאכותית ורמת המוסר העומדת מאחוריה היצירה שלה. הפעם מדובר על הייטקיסט צעיר שזוכה בהגרלה להגיע לבית של מליונר-טק כדי לבחון טכנולוגיית בינה מלאכותית יחידה במינה שהוא מפתח. אם לא הספיקו שביתות התסריטאים והשחקנים בהוליווד, "אקס מכינה" תספק לכם המון חומר לחשבון נפש על העתיד שכולנו צועדים אליו.

ממנטו (2000)

כשמדברים על סרטים שנשארים איתנו אי אפשר לא לדבר על כריסטופר נולאן. אני לא מדבר כל נולאן של אחרי באטמן, שהפך להיות הבמאי ההוליוודי הענק שכולנו מכירים. אני מדבר על נולאן בטעם של פעם, זאת אומרת בטעם של הסרטים המבריקים שהוא יצר לפני באטמן. הפעם אנחנו נדבר על "ממנטו", סרט על סוכן ביטוח עם אמנזיה שחוקר את המוות של אשתו באמצעות קעקועים ותמונות שעוזרות לו לזכור דברים. זה סרט ייחודי שמחייב צפייה נוספת, וגם אחריה הוא ישאיר אתכם עם שאלות, תהיות והרהורים על מה שכולנו עושים פה.

סמטת הסיוטים (2021)

עם כל הכבוד לבמאי ויוצר העולמות המוכשר גיירמו דל טורו, אין לו הרבה סרטים שמותירים חותם של ממש על נפשות הצופים. כן, רובוטים ענקיים נגד מפלצות ענקיות זה כיף, אבל שוכחים מזה ברגע שיוצאים מהסרט. "סמטת הסיוטים" הוא סרט שלא מדברים עליו מספיק, אבל הצפייה בו היא חוויה מצמררת והטרגדיה בו מותירה תחושת חוסר אונים שלא הייתה מביישת את "ג'וקר" (של 2019, לא החדש, למרות שגם הוא טרגדיה מהסיבות הלא נכונות). חוץ מזה מדובר בקאסט מהחלומות: בראדלי קופר, ווילם דפו, קייט בלאנשט, רון פרלמן, רוני מארה ועוד ועוד ועוד.

2001: אודיסאה בחלל (1968)

סרט המדע בדיוני של סטנלי קובריק כבר מזמן נכנס להיכל התהילה של תולדות הקולנוע. זאת קלאסיקה שעד היום דנים במשמעויות שלה, והסרט עצמו הוא לא רק ספקטקל קולנועי, הוא גם טריפ מטורף שלא ייתן למוח שלכם להירגע לרגע. כשנשכנסים לסרט יודעים שהוא מדבר על מסע של אסטרונאוטים לחלל בעקבות משלחת של בני אדם לכוכב צדק בעקבות הגילוי של מונוליט שחור ומסתורי, אבל מהרגע הראשון זה הופך להיות סיפור על אבולוציה, על תאוריות פילוסופיות ותחומים נוספים. נגיד, זוכרים שאמרתי שהפחד מבינה מלאכותית היה כאן כבר לפני שנים? אז הנה הוא גם כאן לפני כמעט 60 שנה. בכל סצנה בסרט יש משהו שיעסיק את המוח שלכם גם שעות אחר כך ותכל'ס, אם אתם אוהבים קולנוע, זה סרט שאתם חייבים לראות. ואם ראיתם – לראות שוב.

רוצחים מלידה (1994)

כשהבמאי אוליבר סטון לוקח סיפור שכתב קוונטין טרנטינו, ברור שייצא מזה משהו מעניין, במיוחד ביקורת בוטה על פולחן האישיות שעושים לרוצחים סדרתיים בתרבות הפוסט מודרנית. זה סרט מופרע לחלוטין שלעתים מרגיש כמו ניסוי קולנועי יותר מאשר סרט, אבל זה עובד וזה גם כל כך מזעזע. מה שבאמת משהה את החוויה הקולנועית גם שלושה עשורים אחרי, זה השאלה שעולה ממנו: מי גרוע יותר – הרוצחים האכזריים? המדיה שהופכת אותם לסמלי תרבות או החברה שצורכת את הסיפורים הללו? נחזור אליכם עם תשובות אחרי הבחירות בארה"ב.

שאטר איילנד (2010)

לפעמים למרטין סקורסזה יש סרטים שמרגישים אישיים יותר, אבל אז הם מתגלים כמותחן פסיכולוגי מטורף מלא טוויסטים בעלילה ומשחקי מוחות (תרתי משמע). "שאטר איילנד" מספר את סיפורו של טד דניאלס, שנשלח לחקור את היעדרותו של אחד מהמטופלים בבית חולים פסיכיאטרי שממוקם באי בודד. הסיפור הזה ישאיר אתכם ערים כל הלילה בניסיון לחבר בין חלקי הפאזל.

עלובי החיים (2012)

נכון, טום הופר הוא גם הבמאי שאחראי על "חתולים" הבזיוני, אבל תנו צ'אנס לעיבוד שלו לאחת היצירות הספרותיות המפורסמות בעולם, "עלובי החיים". אמנם אין מה להשוות אותה לגרסת המחזמר הבימתית בלונדון וברודוויי, אך אל תטעו, האיכות עודנה שם עם ביצועים מוזיקליים מטורפים של אדי רדמיין ואן האת'אווי ואפילו סשה ברון כהן שם. כמובן שאי אפשר לשכוח את יו ג'קמן בתפקיד ז'אן ולז'אן ואת ראסל קרואו בתפקיד ז'אבר. יש סיבה שהרומן הזה עובד לכל כך הרבה גרסאות: זה סיפור אנושי, וזה סיפור על אהבה, ועם זאת זה גם סיפור על חברה ומאבקים בשלטון והצפייה בו תדביק לכם כל כך הרבה שירים לראש, אז אל תתפלאו אם שבוע אחר כך אתם מוצאים את עצמכם מזמזמים את כל השירים.

האביר הירוק (2022)

שנת 2022 הייתה השנה של באטמן, האביר האפל, אבל היה עוד אביר אחד שלא מספיק אנשים מכירים – "האביר הירוק", סרטו של דייוויד לורי, לוקח אותנו לימי המלך ארתור ומספר את סיפורו של גאווין, אביר צעיר שנופל למלכודת של האביר הירוק כאשר האחרון מאתגר אותו לתת לו מכה אחת ולקבל את אותה מכה בתמורה שנה אחת אחר כך. זאת אגדה נפלאה ועגומה למבוגרים שמצליחה עד הרגע האחרון למתוח את הצופה גם אם הוא לא מבין מה בדיוק הוא רואה. לא רק שהסרט הזה ימלא לכם את כל החג, הוא גם יספק לכם תהיות לפני השינה על הסימבוליזם ועל המשמעויות הנסתרות שלו.

• המסך
• סרטים מומלצים
• בינג'
• הוליווד
• יום כיפור

אחד הסיפורים שאני הכי אוהבת על רוברט רדפורד – שנפטר אתמול בביתו שבסאנדנס, יוטה, בגיל 89 – קשור דווקא לתפקיד שהוא לא עשה. באמצע שנות השישים, כשמייק ניקולס ליהק את סרטו "הבוגר", הוא בחן לתפקיד הראשי את רדפורד הצעיר, שנראה בדיוק כמו הדמות שתוארה בספרו של צ'ארלס ווב.

ניקולס התיידד עם רדפורד ב-1963, כשביים אותו בברודוויי בקומדיה "יחפים בפארק" מאת ניל סיימון. בשלב הזה העלם זהוב השיער מקליפורניה כבר הופיע בשלל פרקים בסדרות טלוויזיה וגילם תפקידי משנה בארבעה סרטים. הופעתו בתפקיד כוכב הוליוודי חלקלק עם חיים סודיים ב"דייזי" (1965) העניקה לו את פרס גלובוס הזהב בקטגוריית "השחקן החדש הכי מבטיח".

על פי ניקולס, רדפורד מאוד חשק בתפקיד של בוגר הקולג' שמתקשה למצוא את עצמו, אך הוא אמר לו: "אתה לא יכול לגלם את זה. אתה אף פעם לא יכול לגלם לוזר". רדפורד התעקש: "מה זה אומרת? ודאי שאני יכול לגלם לוזר". "אוקיי, האם אי פעם התחלת עם בחורה ולא הצליח לך?". "למה אתה מתכוון?", ענה רדפורד. "והוא לא התבדח", הוסיף ניקולס. כזכור, דסטין הופמן זכה בתפקיד בנג'מין בראדוק הלוזר ב"הבוגר", ואילו רדפורד הופיע במקום זאת בעיבוד הקולנועי של "יחפים בפארק" לצד ג'יין פונדה. הוא הפך לסופר-סטאר שנתיים אחרי כן, כשגילם פורע חוק במערבון ההומוריסטי "קיד וקסידי" (1969) לצד פול ניומן.

בין 1972 ל-1976 רוברט רדפורד היה לכוכב הכי גדול בהוליווד, עם רצף של להיטים קופתיים שגם גרפו פרסים וביקורות טובות, בהם "ג'רמיה ג'ונסון", "העוקץ", "כך היינו", "גטסבי הגדול", "וולדו פפר הגדול", "שלושת ימי הקונדור" ו"כל אנשי הנשיא". כמה מהסרטים התרחשו בעבר מדומיין, וכמו עיצבו את רדפורד ככוכב מתקופה מוקדמת יותר. בניגוד לכוכבים אחרים של שנות השבעים, בהם הופמן, דה נירו, פאצ'ינו וניקולסון, רדפורד היה בלונדיני צח פנים, בעל חזות כל אמריקאית. הוא נראה כמי שנולד להיות כוכב, והוא לא נאבק בדימוי נער הזהב שלו (בניגוד לבראד פיט, למשל, שניסה להשיג נקודות כשחקן על ידי ריסוק התדמית הבלונדינית ב"12 קופים"). לפחות לא על המסך.

>> זמן להיכנס לסרטים: 5 המלצות מעולות ליום הקולנוע הישראלי
>> "הים" ומוחמד גזאווי בן ה-13 הם הזוכים הגדולים בפרסי אופיר

זה בולט במיוחד בסרטים שבהם הופיע לצד שחקנים יהודים. בדרמה הרומנטית על רקע עידן המקרתיזם "כך היינו" של סידני פולאק מ-1973, רדפורד גילם את האבל החתיך שהכל בא לו בקלות, בעוד ברברה סטרייסנד הופיעה כקייטי היהודייה הלחוצה שנאבקת על כל דבר. הניגוד העז ביניהם הצית את אחד מסיפורי האהבה השבורים והזכורים ביותר בקולנוע. כך גם ב"כל אנשי הנשיא" של אלן ג'יי פאקולה מ-1976, בו גילם את העיתונאי הכוכב בוב וודוורד לצד דסטין הקופצני בתפקיד קרל ברנסטין – צמד כתבי הוושינגטון פוסט שחשפו את פרשת ווטרגייט. רק פול ניומן היה יותר חתיך ממנו ב"קיד וקסידי" ובעיקר ב"העוקץ" זוכה האוסקר, שבו רדפורד גילם נוכל מתלמד, וזכה על כך במועמדות היחידה שלו לאוסקר כשחקן.

הנוכחות הקולנועית שלו היתה גברית, נינוחה וכובשת, וכשהוא צמצם את מבטו והתמקד באישה שמולו, כל הצופות החסירו פעימה. בין 1966 ל-1990 רדפורד עשה שבעה סרטים עם סידני פולאק, בהם "זכרונות מאפריקה" זוכה האוסקר (1985), שבו גילם הרפתקן הסוחף את מריל סטריפ לרומן סוער (ובסצנה זכורה חופף את שיערה). השותפות ארוכת השנים לא זכתה לתהילה דומה לזו שבין סקורסזה ודה נירו, לדוגמה, משום שרדפורד מעולם לא נחשב לשחקן גדול (ופולאק לא זכה במוניטין של גאון קולנועי). אבל בתבונתו ובאצילותו הוא ידע בדיוק מה מתאים לו, לפחות אחרי אותה שיחה עם מייק ניקולס.

לצד הסרטים שכבר הוזכרו, הוא עיצב עוד כמה גיבורים אמריקאים קלאסיים, כמו אלוף רודיאו ב"הפרש החשמלי", שחקן בייסבול אגדי ב"הגדול מכולם", וגם מנהל כלא שמנסה להיטיב ב"ברובייקר". ב-2018 הבמאי דיוויד לאורי הרים לרדפורד מחווה מלבבת ב"הג'נטלמן והאקדח", שנראה כמו סיפורו של הסאנדנס קיד אילו שרד את בוליביה ודילג למאה העשרים. זה היה תפקידו הראשי האחרון. אחריו הוא סיפק הופעת אורח ב"הנוקמים: סוף משחק" ולא יסף.

רדפורד הלך נגד הכוכבות שלו רק כשהחל לביים סרטים. בניגוד לסטארים אחרים שפנו בכיוון, כמו קווין קוסטנר, מל גיבסון וברברה סטרייסנד, רדפורד לא ביים את עצמו בסרטיו הראשונים. הדבר הכי דומה שעשה לזה היה כשליהק את בראד פיט, נער הזהב של שנות התשעים, לסרטו השלישי "נהר זורם ביניהם". סרטו הראשון כבמאי – הדרמה המשפחתית המרה "אנשים פשוטים" מ-1980 – העניק לו את האוסקר היחידי שלו, דווקא בקטגוריית הבימוי.

אבל סרטו המעניין ביותר, ואחד הטובים ביותר של שנות התשעים, הוא "חידון האשליות" מ-1994. הסיפור האמיתי על הטיית התוצאות בחידון טלוויזיוני פופולארי של שנות החמישים, משמש בסיס לסרט מבריק עם צמד הופעות דגולות של רייף פיינס וג'ון טורטורו. לצד העיסוק המרתק במדיה, בקפיטליזם וביחסי אבות ובנים, זה מבט חד וחכם ועמוק על אנטישמיות, ומפתיע לראות איך נער הזהב מקליפורניה הצליח להזדהות באופן כל כך שלם עם התסכולים והחרדות של יהודים נוירוטיים מניו יורק.

עוד בטרם החל לביים, רכש בשנות השבעים רדפורד שטח סקי ביוטה, שינה את שמו ל"סאנדנס" – על שם הדמות שגילם ב"קיד וקסידי" – וייסד שם פסטיבל לקולנוע עצמאי. עם השנים היו דיווחים שהוא התעקש להיות מעורב בכל החלטה, אך לא הרבה להגיע לישיבות, ולכן לפסטיבל סאנדנס לקח זמן להתרומם. אבל ב-2014 מגזין טיים בחר את רדפורד כאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם והכתיר אותו כ"סנדק של הקולנוע העצמאי". וכך נער הזהב של הוליווד הפך את עצמו לג'נטלמן שהציב אלטרנטיבה להוליווד. בבריטניה כבר מזמן היו מעניקים לו תואר אצולה.

• המסך
• קולנוע
• הוליווד
• הספד