אם הגוף שלנו בטמפרטורה של 37.5 מעלות ובחוץ 30 – למה אנחנו כל כך סובלים?
מה צריכה להיות הטמפרטורה כדי שנרגיש שנעים לנו, למה הפטנט המדהים של להזיע כדי להתקרר לא עובד עכשיו, ואפילו להיפך - ואיך זה שכל כך, כל כך חם? כל התשובות לשאלות הבוערות של השעה
מזג האוויר משתגע. גם אם זו סתם השמצה – ויוכיחו לנו שלל טבלאות ורשימות שמפורסמות שאולי היו בעבר ימים מזעזעים כאלה – הוא משוגע, והוא משגע גם אותנו. כשהטמפרטורות מתחילות לטפס לכיוון ה־30 מעלות, אנחנו מתחילים לקטר וגרוע מזה: מתחילים לסבול. אלא אם יש לנו במקרה אזרחות כבוד של אילת.
אבל מה בעצם קורה פה? בואו נחשוב רגע בקור רוח (בדיחה שלא במקומה, אני מודה): הטמפרטורה של פְּנים הגוף שלנו היא בסביבות 37.5 מעלות (הפנימית ממש, לא זו שבפה; וזה כשאנחנו בשיא הבריאות). אז למה 30 מעלות מחוץ לגוף מפילות אותנו? לכאורה גם בסתם יום נעים היינו צריכים לחוש די מבושלים – 37.5 מעלות בתוך הגוף. אז מה קורה פה? בגוף – למשל במוח, יש תאי חישה לטמפרטורה (בימים כתקנם הם מכונים תרמורצפטורים, אבל בחום כזה אפשר לקבל פטור ממילים קשות). גם בעור ובפה יש לנו תאי חישה לטמפרטורה, אבל אלה שבתוך הגוף פנימה לא מתַקשרים עם המודעוּת שלנו, ואילו החיצוניים כל הזמן מפגיזים את המודעוּת במידע בנוסח המשחק "קר, מתחמם, חם, לוהט". כך יוצא כשבאוויר 30 מעלות אנחנו חשים שחם, למרות שפְּנים הגוף תמיד חם יותר.
אבל מדוע המודעות שלנו חשה ש־30 מעלות זה חם, ולא למשל – שזה נעים? הגוף שלנו הוא מכוֹנה שכל הזמן מייצרת חום. בגלל המטבוליזם שלנו ותהליכי חיים בסיסיים (כמו פעימות הלב) כל הזמן נוצר בתוכנו חום. בערך כמו מנורת להט של 100 ואט. אם כל הזמן נוצר חום – יש לסלק אותו, אחרת נתבשל מתוכנו. כדי לסלק את החום של 100 ואט, הסביבה צריכה להיות קרה יותר מאיתנו. לכן גם כשהאוויר קר יותר מאשר פְּנים הגוף, אנחנו צריכים להרגיש שרע לנו מרוב חום, כדי שנתאמץ לחפש סביבה קרה יותר – למשל, להדליק מזגן.
מה קורה כשטמפרטורת האוויר 38 מעלות (המזגן התקלקל, הפסקת חשמל)? למזלנו יש עדיין אמצעי אחד בארגז הכלים (או: בארגז הפלאים) של הגוף: נידוף מים! לשם הפיכת מים נוזליים לגזיים נדרש חום. על פני העור מופרשת זיעה, שעיקרה מים, וכשמֵי הזעה מתנדפים נלקח חום מהעור, העור מתקרר אל מתחת לטמפרטורת הסביבה ויכול לקלוט חום מתוך הגוף. פטנט מדהים! כן, אבל. זה פטנט קצת יקר, דורש משאבים: מים, ומלחים חיוניים שיוצאים בזיעה; גם עצם תהליך יצירת הזיעה כרוך בתשלום – תשלום אנרגטי. ידע כל איש בישראל – להזיע זה מעייף. אז הזיעה היא פטנט מופלא, אבל הגוף משתדל לחסוך בניצולו. ולכן הוא מעדיף לא להשתמש בפתרון הזה, ופשוט להגיע למקום קריר יותר. איך הוא עושה זאת? – יוצר בנו מוטיבציה לחפש מקום קריר. ואיך את זה הוא עושה? – נוטע בנו תחושה ש־32 מעלות זה חום אימים.
התחום שבו הגוף לא צריך להתאמץ – לא לצורך קירור (הפרשת זעה) ולא לצורך חימום (למשל רעידת שרירים) – מכונֶה התחום התרמונייטרלי. תתפלאו שתחום זה הוא בערך בין 25 ל־30 מעלות. 30 מעלות זה נעים? אז זהו, שהתחום התרמונייטרלי מוגדר עבור אדם עירום, שאינו עושה כל פעילות. אך אם אינך שוכב סטלבט בצל בכפר נודיסטים, אלא לבוש, ולו לבוש קל, ומתרוצץ בעבודה, התחום הנוח הוא בסביבות 18־22 מעלות. וזה ההסבר מדוע 30 מעלות עולות לנו על העצבים. ואם אינך בצל, גם קרינת השמש מוסיפה חום שצריך להיפטר ממנו.
ועדיין לא הזכרנו את הלחוּת. כשלחות האוויר גבוהה, פטנט הזעה מאבד מיעילותו: לא הפרשת הזעה היא שמקררת, אלא נידוף מי הזעה. כשהלחות גבוהה מאוד הזעה המופרשת אינה מתנדפת אלא ניגרת ונספגת בבגדים. זעה זו אינה מקררת. ואם הטמפרטורה החיצונית גבוהה מטמפרטורת הגוף נגמרו לגוף הפטנטים, ואין לו דרך לסלק את ה־100 ואט חום שהגוף ממשיך לייצר מעצם חייו. במצב זה אם לא נימלט למזגן או ניצמד לארגז משקאות קרים, טמפרטורת הגוף תתחיל לעלות. הלב יעשה מאמץ כביר לדחוף דם אל העור – שכרגיל אליו מסולק החום מהאיברים הפנימיים, אך לשווא – העור עצמו חם. טמפרטורת הגוף תוסיף לטפס, חלבונים שונים יתחילו להינזק, מערכות גוף יתחילו לזייף ולקרוס. זוהי מכת חום, הִיפֶּרתֶרמיה. המתכון הבטוח: טמפרטורת סביבה גבוהה, לחות אוויר גבוהה ומאמץ פיזי (אז זה כבר לא 100 ואט אלא הרבה יותר). למשל: ריצת מרתון ביום חם ולח בתל אביב.
המצב חמור במיוחד בימי השרב הראשונים שבאביב. גם אם אנחנו מקטרים, הגוף שלנו עובר תהליכי הסתגלות מסוימים לחום, איקלום לטמפרטורות גבוהות. מתברר כי שהייה ממושכת באקלים חם "מחסנת" במידה מסוימת את הגוף, והוא נעשה עמיד יותר אליו. במשך הזמן הגוף לומד לצמצם בנזקים שגוררים נסיונות הקירור, למשל – להפריש זעה דלת מלחים, וכך אנחנו פחות ניזוקים בהמשך הקיץ. הוא גם לומד להתחיל בהפרשת זעה בשלב מוקדם יותר במהלך ההתחממות. נפח נוזל הדם (הפלזמה) עולה – מכונת החום, גופנו, לומדת לשפר מעט את ביצועיה במהלך חשיפה לטמפרטורות גבוהות.
כחלק מהאיקלום הגוף מייצר חלבונים מיוחדים – חלבוני עקת חום – המגינים על החלבונים הרגישים והניזוקים בטמפרטורות גבוהות. כמה ימים לאחר שמסתיים גל חום רמת האיקלום דועכת, אבל בבוא גל החום הבא – ראו זה פלא – מתברר שמשהו בכל זאת נטבע בגוף, והאיקלום מחדש מהיר יותר.
ובכן המתינו לגל החום הבא. אל חשש – הוא יגיע.
