• Facebook
• Twitter
• Email

גבר שחור צועד בשכונה בורגנית אמידה. הוא לא שייך לשם, והוא יודע את זה. פתאום עוצר לידו רכב. אלו חדשות רעות בשבילו. זו הסצנה שפותחת את "תברח" ("Get Out") – סרט האימה המדובר העוסק בקשר זוגי בין צעיר שחור וצעירה לבנה (והסודות שמאחוריו), שהספיק בשבועות האחרונים לשבור קופות בארצות הברית וליהנות מקונצנזוס ביקורתי נלהב. "נבסו", שעלתה ממש באותו זמן לשידור בזכיינית השידור רשת, נפתחת באופן כמעט זהה, וגם היא עוסקת ביחסים המשפחתיים בין צעיר ממוצא אתיופי ובין אשתו האשכנזייה. רק ש"נבסו" היא קומדיה.

"אני מעדיף להגיב בהומור על דברים", מספר יוסי וואסה, מי שיצר את "נבסו" ("נשמה" באמהרית) ומגלם בה את התפקיד הראשי של גילי צ'לצ'או, אותו צעיר אתיופי שבסצינה המדוברת יוצא מהבית להביא שישיית מים, והרכב שעוצר לידו הוא ניידת משטרה.
"קשה לי להסתכל רק על עוולות. אני כן רגיש אליהן, וזו הדרך שלי לבטא את הרגישות הזאת".

המשפט הזה הוא גם תמצות מדויק למדי של "נבסו": סדרה שלא מייפה את העוולות אבל העולם של הדמויות שלה מורכב גם מפיסות רבות נוספות. "אמרנו שנעשה קומדיה, טובה עד כמה שאפשר, ונספר סיפור ישראלי עכשווי. זה מגניב, כי לפחות לפי מה שאני שומע מהסביבה ומהקהילה (האתיופית) – אנשים מרגישים שזה שלהם. אני מרגיש שיש בזה משהו שכבר גדול יותר מאיתנו".

וואסה יצר את "נבסו" עם שי בן עטר ועם ליאת שביט, והיא מבוססת על חוויות מחיי היומיום של שלושתם, בעיקר של וואסה. "הוא בחור ישראלי לגמרי ממוצא אתיופי, והמפגש שלו עם המשפחה ועם החברה הישראלית יוצר סיטואציות שמצחיקות אותי, מצחיקות את שי ואת ליאת".

כמה אתה דומה לגילי?

"לפעמים אני מתבלבל בינינו. אלו סיטואציות מהחיים שלי, וגם אני יכול להגיב באופן שהוא מגיב".

כשעוצרת אותך ניידת אתה לא מתעצבן?

"אני לא מגיב תמיד בסלחנות. בפעם הראשונה שעצרו אותי הגבתי ממש בכעס, לא הבנתי למה. כשזה קורה בפעם השנייה כבר מבינים שיש פה איזה דפוס, אז אתה חוקר את עצמך, בודק אולי עשית משהו. בפעם השלישית אתה כבר מודה שמשהו לא בסדר. זה תהליך. לי זה היה מובן מאליו שיכולים לעצור אותי, לא עשיתי מזה כזה עניין גדול. זה היה מבחינתי משהו שצריך להתמודד איתו וזהו".

אותי זה מרתיח, אבל אתה מתייחס לזה בשוויון נפש.

"זו תגובה נפוצה בחברה הישראלית: 'וואי, באמת? זה קורה?'. אני מופתע שאנשים מתפלאים שזה קורה. זה משהו שהיה שם תמיד, לא זוכר מתי עצרו אותי בפעם הראשונה, אז בשלב מסוים התחלתי להתייחס לזה בשוויון נפש. מאז ההפגנות של 2015 עצרו אותי פחות, אבל זו המציאות שלנו כחברה. אפשר לסבול אותה ואפשר לא לסבול אותה, אבל זו מציאות שקיימת".

מרבית החברה הישראלית אולי מופתעת ממה שעבור צעירים רבים ממוצא אתיופי הוא מציאות יומיומית, אולי כי היא כמעט לא נתקלת באתיופים על מסך הטלוויזיה שלה. יוסי וואסה רצה אולי לעשות קומדיה, אבל על הדרך הוא גם עושה היסטוריה.

"הקהילה האתיופית סוקרה בתקשורת בעיקר בהקשרים שליליים, וזו גם התדמית שנוצרה לה. ההפגנה הגדולה הגבירה את המודעות לבעיות של הקהילה, אבל אני לא חושב שאף אחד ידע מה לעשות עם זה. עכשיו, כשהסדרה בחוץ, אולי היא תחבר לאנשים את הנקודות. יש פה משהו שיש בו אהבה וכיף ולא בא לחנך אף אחד או להאשים אף אחד. אלו סיפורים שיכולים לקרות לכל אחד ושבאים ממקום אמיתי, ואני חושב שיש לזה כוח".

• המסך
• נבסו
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בעידן שבו טלוויזיה היא עדיין המדיום המרכזי שמשפיע על דעת הקהל ועל התודעה הקולקטיבית, טוב וחשוב להשתמש בה כדי להציף בה סוגיות חברתיות כבדות משקל. בתקופה שבה הגזענות היא הענן העכור המכביד ביותר על החברה הישראלית, טוב וחשוב להילחם בה בפריים טיים. לכן, לפני הכל ואחרי הכל, טוב וחשוב ש"נבסו" עלתה ושודרה אתמול בפריים טיים בערוץ 2.

את כל העקרונות שהוזכרו לעיל, דומה שיוצרי "נבסו" ידעו והרגישו היטב כשעבדו על הקומדיה החדשה של "רשת". כבר מהפרק הראשון של הסדרה ברור שלא רק שהם מודעים לחשיבות המשימה שלהם, אלא שהם ממש רואים בה שליחות. המסרים ב"נבסו" הם הדבר הכי בולט בה, והם באים לפני כל דבר אחר. יוצרי הסדרה באו לעבוד: להשתמש בפלטפורמה של ערוץ 2 כדי להציב מראה מול הציבור הישראלי הגזען, ולתת לו לרגע להרגיש איך זה להיות מהצד השני. ואם, על הדרך, זה גם ייצא מצחיק – אז אחלה.

יוצרי "נבסו" הם לא הראשונים שמשתמשים בקומדיה כדי לטפל בסוגיות גזעניות, ואפילו לא הראשונים בישראל ("עבודה ערבית" היא דוגמה אחת, אך לא יחידה). וזה לא במקרה. קומדיה מאפשרת להגיד דברים שדרמה לעולם לא תעיז להגיד, כי היא תמיד יכולה לתרץ שהיא רק באה להצחיק. קומדיה יכולה להציב מראה מדהימה ששום דרמה, מדויקת וריאליסטית ככל שתהיה, לא תוכל להציב. השם הראשון שעולה לראש בהקשר הזה היא כמובן "משפחת קוסבי", אחת מסדרות הקומדיה המצליחות בכל הזמנים, שהכניסה לכל בית בארצות הברית משפחה כהת עור שנראתה והרגישה כמו כל משפחה "אחרת". האימפקט שלה היה עצום, ויש הטוענים שבהצלחתה סללה "המשפחה האפרו-אמריקנית הנשיאותית הראשונה של אמריקה" את הדרך למשפחה האפרו-אמריקנית הנשיאותית האמיתית הראשונה, 25 שנה אחריה. ובכל זאת, לאורך כל שנות שידורה נטען נגד הקוסבי'ז שהם חוטאים לתפקידם ההיסטורי, בכך שהם לא עוסקים כמעט בסוגיות שבאמת מטרידות אפרו-אמריקנים, אלא עסוקים בעיקר בלהצחיק ולמצוא חן. ובזה היא הייתה טובה מאוד. משפחת קוסבי הייתה מאוד מצחיקה, ובראשה עמד אדם מאוד-מאוד מצחיק (וכנראה מאוד-מאוד אנס, אבל את זה לא באמת ידענו אז).

ב"נבסו", לפחות לפי הפרק הראשון, נראה שבחרו הפוך, וכבר על ההתחלה מתמודדים בכל הכוח עם הסוגיות שלשמן נוצרה הסדרה. כבר בסצינה הראשונה של הפרק הראשון נעצר גיבור הסדרה גילי צ'לצ'או (יוסי ואסה, שהוא גם מיוצרי הסדרה) על ידי שוטר, בלי שום סיבה, זולת צבע עורו. קודם כל, לפני שנגיד שלום, תיכנסו לשוק. כבר בפרק הראשון תוקע הדוד שמלש בפרצוף של הצופים עז מפינת ליטוף המיועדת לשחיטה לכבוד האזכרה לאביו של גילי (והופ, הרווחנו גם אג'נדה טבעונית שמוגשת היטב). כבר בסצינה השלישית נהנים מאות אלפי הצופים של ערוץ 2 משלוש דקות של דיאלוג באמהרית בפריים טיים. טוב וחשוב. באמת.

אלא שכאילו כדי להוכיח שקוסבי צדק (ביצירה! לא ביחס שלו לבני אדם), "נבסו", לפחות בינתיים, נאלצה לוותר על הצד השני של המטבע – היא לא מספיק מצחיקה. הסיטואציות הקומיות שהיא יוצרת (גילי שמציל את בנה של השכנה בזכות הידע שלו בפריצה לבתים – ואז חושש שהוא מאשש את הסטיגמה) הן בעלות פוטנציאל, אבל הדיאלוגים שנכתבו עבורן לא מהודקים עד הסוף, וצפויים במיוחד. בנוסף, להוציא את מרב פלדמן (שמביאה איתה לא מעט כריזמה, וגורמת לנו לתהות למה לעזאזל לא רואים מספיק ממנה בפריים טיים), המגלמת את תמר, אשתו האשכנזייה של גילי, דמויות המשנה ה"צבריות" ומערכות היחסים ביניהן מרגישות כאילו ראינו אותן על המסך כבר אלף פעם (טוב, לא רק "מרגיש כאילו" – האמא הפולניה ששולטת בבית וכולם מפחדים להגיד לה שהיא מבשלת גרוע? באמת? ועוד ללהק את חנה לסלאו, בפעם האלף, לתפקיד חנה לסלאו?).

ובכל זאת, גם במבחן הטלוויזיוני-פרופר, זה לא ש"נבסו" לגמרי לא טובה. היא מצחיקה לפרקים, השחקנים הראשיים שלה מייצרים ביניהם דינמיקה מעניינת, הסיטואציות הקומיות מוצלחות. היא בטוח לא "קוסבי", אבל היא בכל מקרה יותר טובה מהקומדיה העדתית הקודמת של רשת, "סברי מרנן", שמסיבות תמוהות הצליחה לשכנע את הצופה הישראלי מספיק כדי לחזור למסך שוב ושוב ושוב. גם אם לא מבריקה, היא מספיק טובה כדי שנוכח המשימה הבאמת-חשובה שהיא לקחה על עצמה, והרצינות שבה היא ממלאת אותה, ניתן לה את הצ'אנס להוכיח שהיא יכולה להיות גם נוקבת וגם מצחיקה, ושהיא לא צריכה לבחור בין השניים.

• המסך
• רשת
• אתיופים
• נבסו
• תרבות