שנת הכל/כלום: שבעה רגעים מרתקים שניקח איתנו משנת 2016
2016 הייתה שנה שאי אפשר לסכם באמת. ובכל זאת, הנה שבעה רגעים מרתקים מתוכה: הטלוויזיה המוזרה, הראפרים החמודים, הסמל המוזר של תומכי טראמפ ועוד
"שנה" זו מוסכמה חברתית על פרק זמן, לא נבל מרושע
// גיא פרחי
2013, 2014, 2015 – אלו, כמו כל אלה שהיו לפניהן, היו פשוט שנים; מרווחים קבועים של זמן שנקבעו באופן שרירותי על ידי בני אדם. ב־2016, עם זאת, דמה פיד הפייסבוק לשבט פרימיטיבי המתעקש להאניש כל דבר סביבו. חדשות לבקרים קראנו תחינות הממוענות לשנת 2016 כאילו מדובר בישות שניתן לשאת ולתת עמה: "2016, נמאסת עלינו", "2016, לכי תזדייני!", "מספיק 2016, תחלפי כבר אמן!" וכן הלאה. בהיעדר נבלים טלוויזיוניים מוצלחים (ולא, פבלו אסקובר בגרסתו הרכרוכית ב"נרקוס" לא נחשב), הפכה 2016 לדמות הנבל האולטימטיבית: ישות חסרת חמלה הרוצה רק ברעתנו, ומשימתה לאמלל את חיינו עד שתושמד. אל תיכנעו לקונספירציות זולות: דיוויד בואי, פרינס, ג'ורג' מייקל, שמעון פרס ואהובה עוזרי לא נפטרו מגורמים כמחלות ממאירות, סמים או זקנה (כל אחד והבעיות שלו). זו הייתה 2016, בחלוק משי שחור ומסכה לבנה, שהתגנבה לחדריהם באישון לילה והביאה בשקט למותם.
המיסקונספציה הזו השתרשה היטב מעבר לים. הבחירות בארצות הברית, לדוגמה, הולידו את החנות המקוונת 16suck, שאיננה מוכרת דבר חוץ מכרזות בחירות עם הכיתוב "Everybody Sucks – 2016". ביולי האחרון, עוד לפני שמישהו שפוי האמין שטראמפ יכול באמת להפוך לנשיא, באזפיד כבר שאלו "האם קוונטין טרנטינו מביים את 2016?". בנובמבר גם ג'ון אוליבר נענה לטרנד כשהעלה את 2016 על המוקד בתוכנית הסיום שלו, כפי שעושים בטקסי אש מרושלים בצופים.
במובן זה הציפיות הנרקמות לקראת הגעתה של 2017 מביכות עוד יותר, כאשר הן מדמות אותה לאביר שאמור להושיענו מהגורל המר. אל תופתעו אם גם האביר הזה, כפי שקורה עם כל דושבג שנהנה מרכיבה על סוסים, יתגלה כאכזבה. כן, אנשים ימותו גם בשנה הבאה.
[tmwdfpad]
"דרמה זה 60 דקות, קומדיה זה 30"? תשכחו מזה
// נעמה רק
כל יוצר מתחיל או מפיק שאפתן יודעים שהדרך הטובה ביותר למכור מוצר היא להכריז שהסדרה שלכם היא X פוגש את Y: "זה 'פארק היורה' פוגש את 'הדרדסים'!"; "זה 'תרגיע' פוגשת את 'אפוקליפסה עכשיו'!"; "זה הארי פוגש את סאלי!". גם שילובי ז'אנרים עובדים לא רע: "זאת דרמה רומנטית עם נגיעות של אימה ומתח" (כלומר זה "דם אמיתי"). אבל בעולם שבו הפוסטמודרניזם לא נח אפילו לשנייה, מובן מאליו שנולדות גם יציאות שיגרמו לאנשי שיווק מיומנים להחוויר. הגדרות ז'אנריות נמסות זו אל תוך זו ומילוני מורים לתסריטאות מזילים דמעה חרישית. יותר ויותר סדרות גרמו לנו לתהות לאחרונה אם "מוזר" זה ז'אנר, ואם אווירה יוצאת דופן ומעוררת אי נוחות היא הדבר החם הבא.
"אטלנטה", מהסדרות המדוברות של 2016, מסווגת מיידית לגל הדרמות הקומיות האישיות שדור ה־Y כל כך אוהב, אבל כמו האב הרוחני שלה "לואי" גם היא מתאפיינת פחות בדרמה סוערת או בהומור מושחז ויותר באווירת מוזרות כללית. זה מתחיל כמו כל סדרה גנרית על צעירים בלי עתיד שמנסים להצליח נגד כל הסיכויים, אבל עובר במהרה לוותר על העלילה לטובת האווירה. פרק שלם מוקדש ללגלוג על טלוויזיה המיועדת לצופים שחורים (כולל פרסומות פיקטיביות). בסיום פרק אחר אנשים נדרסים על ידי מכונית בלתי נראית. לא פעם השוו את הסדרה של דונלד גלובר ל"טווין פיקס" – כל סדרה שתהיה מוזרה ומבלבלת מספיק תזכה בכבוד הזה מתישהו. בשתי עונותיה טחנה הסדרה המיתולוגית אופרות סבון, דרמת מסתורין, עלילת רצח ופרודיה על כל הנ"ל לכדי מוצר חדש ומשונה, שעד היום הדרך היחידה להגדיר אותה היא "מוזר".
בדומה לבערך כל טרנד בעשור האחרון, גם הטלוויזיה המולטי ז'אנרית, או בעצם פוסט ז'אנרית, התחילה דרכה ברשת. לצד תוצרים "רגילים" שרק במקרה נולדו ביוטיוב, לא מעט סדרות אינטרנטיות ניסו לעשות הכל אחרת, כמה שיותר מוזר ומקורי יותר טוב. בעוד "High Maintenace" הגיעה בינתיים מהאינטרנט לטלוויזיה, לואי סי.קיי הציג השנה סדרה שיועדה ישירות לאינטרנט – "הוראס ופיט". ציפיתם מאחד הקומיקאים הגדולים של הדור שיפיל אתכם על הרצפה? חבל, כי מדובר בטרגדיה משפחתית חדה כתער, מצולמת כמחזה אמריקאי קלאסי, ובעיקר עצובה לאללה. המספר מתעקש לא לבחור בין דרמה משעשעת לקומדיה עגומה, בתקווה שגם הצופים פשוט יוותרו על ההגדרות וישקעו פנימה, עם פרקים באורכים שונים (בין חצי שעה לשעה) ופורמטים ניסיוניים (פרק שכמעט כולו מונולוג). הצופים, אגב, סירבו לזרום. סי.קיי הפסיד מיליונים על ההשקעה.
חמוד אומרים על ראפר: האבטיפוס החדש של ההיפ הופ
// מתן שרון
יחסית לז'אנר צעיר – בקושי בן 45 – ההיפ הופ הוא עדיין ז'אנר שמרני. גם עם כל היצירתיות שבו, תפקיד הראפר נשאר ממוסגר באופן כמעט קטגורי. ראפרים יכולים להיות קשוחים, חכמים, חלקלקים, פוליטיים, ליצנים או ערבוב כזה או אחר של המרכיבים. כל סטייה מהאבטיפוסים הנ"ל תסווג באופן כמעט אוטומטי כאלטרנטיבה, ותהפוך לקוריוז במקרה הטוב.
עם התייצבותו של ההיפ הופ בחזית המיינסטרים בעשור האחרון, הז'אנר התחיל להשתנות. הראפרים שנדחקו הצדה התגלו לפתע כבעלי כוח מיינסטרימי, ובהתאם גם כוח כלכלי. מזל שההיפ הופ, על אף השמרנות המגוננת שלו, יודע להסתגל לשינויים. לפתע דמויות חדשות, שונות ומגוונות צצו, וב־2016 נראה שלראשונה בהיפ הופ הושרש אבטיפוס חדש – הראפר החמוד.
התכונה החדשה מוצאת את מקומה במקומות הגבוהים ביותר של דירוגי אלבומי השנה: אנדרסון .פאק והחיוך המתמיד שלו כבשו את לב המאזינים עם מוזיקה מלאת שמחה; צ'אנס דה ראפר הוא דובון אכפת לי שעושה שירים בהשראת הסרט המתוק של ספילברג "הוק"; ראן דה ג'ולז מוציאים מהדורות מיוחדות של סוודרים לכריסמס ומוציאים אלבום שכל הביטים בו מבוססים על דגימות של חתלתולים; אפילו ג'יי קול, שמתאים יותר לסיווג הראפר החכם, שחרר השנה שיר שבו הוא מרפרפ על כמה הוא רוצה לקפל לבחורה שלו את הכביסה. איזה חמודים.
הפלורליזם התרבותי שמתאפשר בהיפ הופ, כיום יותר מתמיד, פותח עבור הז'אנר דלתות חדשות. ראשית, קהל חדש. התדמית האלימה של ההיפ הופ אמנם נטועה באמת כואבת, אבל גם חוטאת לאמת הכללית. אין שום דבר אלים באמנות עצמה, רק ברוב התוכן שהוזן לתוכה. הגישה החדשה תאפשר לקבוצות שהודרו מהז'אנר – נשים, דתיים וסתם אנשים שלא מתים על האטיטוד – להתחבר אליו סוף סוף. שנית, הקולות החדשים בהיפ הופ פורצים את הדרך לקולות נוספים, ואולי זה יהיה הפתרון לבעיית הרוב הגברי של הז'אנר. הרי אם "חמוד" הופך לשם תואר לגיטימי לראפר, גם "נהדרת", "מבריקה" ו"מרגשת" יכולים להפוך לנפוצים בהרבה. בקיצור, "ביצ'ז" אאוט, "מאמי" אין.
כשנשים לבנות וגברים שחורים זוכים להוביל סרט הוליוודי
// יעל שוב
מה משותף ל"קריד", "דרך קלוברפילד 10", "רוג אחת", "שבעת המופלאים", "מכסחות השדים" ו"מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר"? כולם ספינאופים או רימייקים או סרטי המשך – כלומר נגזרות של מותגים קולנועיים – ובכולם גברים שחורים או נשים לבנות ממלאים את מקומם של הגיבורים הלבנים בסרטים המקוריים. הגיוון הגזעי והמגדרי הזה התקבל בברכה על ידי חלק מהמבקרים והצופים ובנאצות על ידי אחרים שטענו לחילול קודש, ובכל מקרה נתפס כצעד חינוכי או תקין פוליטית.
בואו נביט על קבוצת סרטים נוספת מהשנה האחרונה: "המרוץ" (ג'סי אוונס באולימפיאדת ברלין), "מיסייה שוקולד" (סרט צרפתי על צמד ליצנים במאה ה־19), "סארו – הדרך הביתה", "ג'וי" (ג'ניפר לורנס מקימה אימפריה עסקית), "הנערה הדנית", "סופרג'יסטיות", "פלורנס פוסטר ג'נקינס", "אמת" (קייט בלנשט כמפיקת תוכנית חדשות). אלה מבוססים על סיפורים אמיתיים, וגם הם שמים במרכזם נשים לבנות או גברים כהי עור.
כמה עוד הפקות הוליוודיות על גברים שחורים או נשים לבנות הגיעו לארץ בשנה האחרונה? נשים מובילות את "המפגש" ו"מיס סלואן", וגברים שחורים – יוק. מנשים שחורות תשכחו בכלל – "אמריקן האני" הוא הפקה בריטית. אז אולי צריך להסתכל על זה הפוך. כדי שהוליווד תהמר על הפקת סרט (לא מצויר) שעלילתו מובלת על ידי אישה לבנה או גבר שחור (וכדי שהמפיצים הישראלים יביאו אותו למסכי הקולנוע בארץ), ברוב המקרים היא עדיין נסמכת על גלגלי עזר – כוח משיכה חיצוני שישכנע את הצופים (כן, אשת עסקים מצליחה וסימפטית זה לא טבעי, אבל זה סיפור אמיתי, עובדה, תקראו בוויקיפדיה) ויצדיק את ההשקעה הכספית. כי אף שפיוריוסה הוכיחה את עצמה כגיבורת אקשן נהדרת, לסרט עדיין קראו "מקס הזועם" (והוא הכניס כרבע מהכנסות "מהיר ועצבני 7" הכה גברי, שיצא למסכים חודש לפניו).
בפתח עידן טראמפ, שלטקס ההשבעה שלו הוא הצליח בינתיים לגייס רק את הרוקטס – להקת רקדניות בסגנון ישן שהופעתן משמרת את היחס הסקסיסטי לנשים – מעניין אם הוליווד תתגייס ברצינות לעמוד בפרץ ולחנך את רוכשי הכרטיסים עד שיתרגלו, או שתיכנע לגזענות ולמיזוגיניה של הנשיא ושל רבים מבוחריו.
הסמל החדש של הימין הקיצוני הוא, אה… הצפרדע הזאת
// שי רינגל
יש סיכוי שאתם עדיין לא מכירים את שמו, אבל פפה הצפרדע הוא אחת התופעות הגדולות והמעניינות שהתרחשו ב־2016. והכל כי האינטרנט הוא, בסופו של דבר, מקום קסום. או דפוק. תלוי איך אתם מסתכלים על זה.
פפה הופיע לראשונה ב־2005, בקומיקס רשת בשם "מועדון בנים" של מאט פיורי. פיורי, כך על פי ראיונות איתו, תמיד ראה בפפה קצת משהו מעצמו. העיניים הגדולות, החיוך הבוטח והסטלנות האינסופית. פפה, כמו פיורי, הוא בסך הכל צפרדע חמודה שרוצה לטבול שעות באמבטיה ולעשן שאכטה. במשך שנים פפה היה מים אינטרנטי סטנדרטי שבסופו אמרה הצפרדע הנעימה את אותו סלוגן היפי: "Feels good man!".
אבל יותר מעשור אחרי שהופיע לראשונה, פפה הצפרדע החיננית והסטלנית הפכה לסמל מזוהה עם הימין הקיצוני בארצות הברית, תומכי טראמפ והאלט־רייט (ימין אלטרנטיבי: מעין ברית רחבה, רופפת ומוזרה בין צעירים ימנים קיצונים, פעילי זכויות הגבר וסתם טרולים שמחפשים בלגן). פפה הולבש לפתע בפריטים מפתיעים: התסרוקת המוכרת של טראמפ, מדי צבא, רובים, הסדינים של הקו קלוקס קלאן. המצב נהיה כל כך חמור שהליגה נגד השמצה בארצות הברית הכריזה על פפה כסמל שנאה, קטגוריה שאפשר למצוא בה גם את צלב הקרס. פפה הפך את עורו הצפרדעי.
אז איך זה קרה לפפה? זהו סיפור ארוך, מוזר ועמוס בפרטים, שמאפשר להתחקות אחר תהליך היווצרותם של מימים, כשכוונת המשורר יכולה להיות לפעמים הכי מעוותת שיש. אבל בסופו של דבר, זה קרה בעקבות התגלגלות אירועים משונה שכללה את חברי 4CHAN – הפורום הכי מושמץ באינטרנט, שם נוצרים מימים קיצוניים בזכות האנונימיות המוחלטת של משתמשיו.
פיורי, המאייר היום ספרי ילדים ואין לו כל קשר לימין בכלל שלא לדבר על הקיצוני, רצה להחזיר את פפה שלו למוטב. הוא ביקש מהליגה להשמצה לשתף פעולה במטרה להשיב את פפה לחזקת כל. יחד הם יצרו וקראו לקהל הרחב לפרסם מאות ואלפי פפים עם אהבה בלבם. וכך החלה מלחמת פפה הצפרדע. הרבה אומרים שפיורי וצבא הפפים החיוביים שלו נועדו לכישלון, אבל זה מפני שהם חיים בעידן הישן. באינטרנט סמלים יכולים לשנות את עצמם כמעט מדי יום ולהפוך למשהו שאפילו לא חשבת עליו, כך ששום דבר לא אבוד – ובכלל, בעולם שבו צפרדע חמודה יכולה להפוך לצלב הקרס החדש, כל דבר אפשרי. ועדיין, פיורי, מאייר הילדים הסטלן והנחמד, למד על בשרו שברשת שום דבר לא באמת שייך לך, גם אם אתה חושב שכן.
צנזורה הופכת למילה החמה – והמקוממת – בעולם האמנות
// מיטל רז
שנה אפלה במיוחד עברה על עולם האמנות – או אחת ממש פורה, תלוי איך מסתכלים על זה. בעולם שלוקח פנייה קיצונית ימינה, אפשר לסמוך על האמנות שתוציא לו אצבע משולשת. בתגובה העולם קצת פחות סובלני מבעבר. בחודש מרץ הארגון הדני Freemuse פרסם דו"ח מדאיג שמצא כי מקרי צנזורה, מעצרים ותקיפות פיזיות של אמנים נמצאים בעלייה חדה בכל העולם.
לא מדובר באירועים שקורים במשטרים אפלים כמו רוסיה, שעשתה לאמנים כמו פוסי ריוט ופטר פבלנסקי בית ספר לצנזורה, סין שייצאה לעולם את האקטיביסט איי ווייוויי, או אירן, שהחרימה השנה את דרכונו של הפסל פרוויז טנבולי וכעת הוא צפוי לעמוד למשפט בלי סיבה של ממש (מדובר באמן בן 79 שיוצר פסלי ברונזה די מלוקקים). מקרי צנזורה קורים גם בבירות אמנות גדולות וליברליות כמו פריז, לונדון וניו יורק. קחו לדוגמה את דברה דה רוברטיס, אמנית פרפורמנס צרפתייה, שכמו האימא הרוחנית שלה מרינה אברמוביץ', היא חובבת עירום בשם הפמיניזם. בשנתיים האחרונות דה רוברטיס בת ה־32 לא מפסיקה לעשות רעש עם מיצגים ספונטניים במוזיאונים מול יצירות אמנות מפורסמות, למשל "מקור העולם" של גוסטב קורבה. בתחילת השנה היא נעצרה, ומוקדם יותר החודש היא עמדה למשפט באשמת התערטלות פומבית. אי אפשר להתעלם גם מהאיש ותופעת השנה, דולנד טראמפ, ששימש מקור השראה עצום לאמנים. באורח פלא מחוות השנאה נגדו דווקא התקבלו בהבנה ובפתיחות יחסית.
זאת גם הייתה השנה שפייסבוק צנזרה על ימין ועל שמאל כל מי שהעז לעלות תמונות שחושפות טפח, אפילו כאלו מהמאה ה־17. חשבונו של מבקר האמנות הכוכב ג'רי זלץ נחסם אחרי ששיתף יצירות מימי הביניים. גם חשבונות של משתמשים שפרסמו את ציור הקופידון של קאראווג'ו, פסל בת הים הקטנה בקופנהגן ואפילו התצלום המפורסם של ילדת הנפלם נחסמו. בתגובה חגג עולם האמנות את "יום העירום בפייסבוק" והציף אותו בציורי עירום (שצונזרו ברובם).
גם אצלנו גלגלי הצנזורה עבדו השנה שעות נוספות. זה התחיל בתחילת השנה עם הסאגה המתמשכת של המחרבנת הגדולה נטלי כהן וקסברג, המשיך עם עגל הזהב בצורת ביבי בכיכר רבין, מופע הפרפורמנס הכי לא מודע לעצמו בעיר וסיפור מעצרה של הסטודנטית בבצלאל, והסתיים ממש בימים האחרונים בהקפאת התקציב לגלריה ברבור בירושלים שאירחה ארגוני שמאל.
זוכרים את הפעם ההיא ש…
// עמית קלינג
זה שנים שהעולם המערבי נמצא בעיצומו של גל נוסטלגיה מתמשך ואין מה לעשות אלא להשלים איתו. השנה "סאות' פארק" פתחו את העונה הנוכחית שלהם בפרק "Member Berries", שבו פירות יער קטנים מיסטלו את הציבור באמצעות אמירות נוסטלגיות. אם רוצים ללכת רחוק יותר, לפני קצת פחות מעשור – ב־2007 – קבע טוני סופרנו: "'זוכרים את הפעם ההיא ש…' זו צורת השיחה הנחותה ביותר". לקרוא לנוסטלגיה רגש נחות זו קלישאה; לעקם את האף על ניסיון כזה או אחר של באזפיד ללחוץ על בלוטות הזיכרון מעמיד את המעקם בסיכון להיחשב לפלצן, למתנשא, לשונא טראש – חטאים תרבותיים גדולים מאוד בימינו.
אבל גם הנוסטלגיה עברה מוטציה תרבותית השנה. אם עד כה גל הנוסטלגיה הציבורי היה מקוטלג לפי עשורים – היינו בגל של נוסטלגיה לאייטיז, אחר כך בגל של נוסטלגיה לניינטיז – פתאום נגמרו לנו העשורים. להתגעגע לתחילת שנות ה־2000? כבר עכשיו? באמת? ומה נעשה בעוד שלוש שנים? ובכן, למרבה המזל הנוסטלגיה פתרה לעצמה את הבעיה הזאת ופשוט ויתרה על שיוך תקופתי. השנה קרוב ל־18 אלף איש הצטרפו לעמוד הפייסבוק "דברים לא ברורים מתחילת שנות ה־2000", נטפליקס חידשו לעונה שנייה ושלישית את סיטקום הניינטיז "צער גידול בנות", ובאזפיד פשוט עשו מה שבא להם.
נוסטלגיה כבר לא קשורה לזמן. היא קשורה לחגיגה של כל מה שקצת עילג, קצת נאיבי, קצת לא שולט בחוקי הז'אנר (החידוש ל"בנות גילמור" הפופ־אינטלקטואלית היא החריגה שמוכיחה את הכלל). אנחנו צוחקים על הטראשיות של "דברים לא ברורים", של "צער גידול בנות", של שלל קטעים מ"רמת אביב ג'" שמשום מה נהיו ויראליים השנה, אבל הטראשיות גם מעוררת בנו אמון. אם זה דפוק, זה כנראה אותנטי. ושום מילה על הנשיא הנבחר של ארצות הברית.
