Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
האלבום החמישי של פרנץ פרדיננד הסקוטים צפוי לצאת ב־9 בפברואר, יותר מארבע שנים אחרי קודמו. הוא ייקרא "Always Ascending", ואם לשפוט על פי הסינגל הראשון, הגיטרות המהירות יהיו רק סיידקיק לדיסקו האלקטרוני. הסולן אלכס קפרנוס כינה את הריליס הזה "עתידני ונטורליסטי", שזאת דרך בטוחה מאוד למשוך קהל חדש, היפר־היפסטר, למחוזותיה של להקה שב־2004 תיזזה את כולנו.
ביורק – Utopia
הדיסקוגרפיה של ביורק כוללת תשעה אלבומים שכונו בשמות קצרים של מילה אחת ("ביורק", "פוסט", "וולטה" ועוד). אליהם צפוי להתווסף בסוף השבוע (24 בנובמבר) האלבום העשירי, "Utopia", שעליו עבדה בשנתיים האחרונות. מעבר לניסוי השיווקי־עסקי המעניין – כל רכישה של האלבום תזכה את הקונים במטבעות מבוזרים בשם אודיוקוין – מדובר באלבום הארוך ביותר של ביורק (71 דקות ו־38 שניות) והראשון שנפתח בחליל איסלנדי.
רועי פרייליך
רועי פרייליך. צילום: מיכאל טופיול
ההייפ המוצדק על פרייליך לא נמצא בסינק עם מעמדו כאמן שוליים יחסית זוטר, שהרי מדובר במוזיקאי ותיק, אקספרסיבי, מיוחד, חד ומחוסר רסן. האלבום השני שלו כאמן סולו (ללא להקתו לשעבר נערות ריינס) צפוי לצאת ב־20 בפברואר, ואם לשפוט על פי הסינגל "אחד מהשניים", מדובר באלבום גיטרות פאנקי, עמוס גרוב ושכל, שבתקווה יביא אותו למעמד שלו הוא ראוי.
סופיאן סטיבנס – The Greatest Gift
"Carrie & Lowell" הוא בין האלבומים היפים ביותר שיצאו בעשור האחרון, אם לא היפה שבהם. סופיאן סטיבנס לא מוסיף פרקים לסיפור המשפחתי שהתנגן לראשונה ב־2015 , אלא מעבה אותו עם "The Greatest Gift" שיוצא בימים אלו ממש, שהוא מעין תקליט נלווה (או מיקסטייפ) לאלבום הטעון ההוא. תוסיפו מרק רותח לאמפתיה, לסלחנות, לחסד ולרוך של סטיבנס – וקיבלתם חורף מושלם.
ניר שלמה – האמת היא שריר
"אגרוף" של ניר שלמה הוא שיר יפהפה שנותן פרספקטיבה לאלבום השני שלו כאמן סולו, "האמת היא שריר", שיוצא בימים אלו (23 בנובמבר), אחרי אלבום אחד עם להקת כלבי רוח. הוא לא הבן של יהוא ירון, זה רק נדמה – אבל הוא כן תלמיד מצטיין שלמד היטב מרבו/חברו, התבגר, השתכלל והבין היטב איך להרכיב פרייזינג קורע לב למילים כמו "אל תטעה / אף אחד לא רוצה / לראות אותך בוכה".
Neil Young & Promise of the Real – The Visitor
כל אלבום של ניל יאנג הוא חגיגה רוחנית (כאמן סולו וחבר בהרכבים), והפעם מצטרף אליה אפילו מסר אנטי טראמפ מובהק. תאריך היציאה לתקליט השני של יאנג ו־Promise of the Real, שנקרא "The Visitor", הוא 1 בדצמבר והסינגל "Already Great" מבשר על גיטרות בשרניות, פולקיות, פאזיות ומאוד אמריקאיות. כדאי לכם לחכות לזה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ניצוצות: סולן פרנץ פרדיננד בראיון על האיחוד עם הספארקס
יותר מעשור אחרי שפרצו לתודעה וחרכו את הרדיו, חברי להקת פרנץ פרדיננד כבר לא חייבים כלום לאף אחד. בריאיון בלעדי מגלזגו מספר הסולן אלכס קפרנוס על ההחלטה להתאחד עם להקת הגלאם סינת'פופ הקאלטית Sparks ולהפוך יחד ל־FFS. ואף מילה על הסטרוקס
אלכס קפרנוס, הסולן בן ה־43 של פרנץ פרדיננד, קיבל הזדמנות שנייה לחיים. יותר מ־11 שנה אחרי שהנהיג את להקת הרוק הסקוטית ומיקם אותה בחזית "הסאונד הנכון" – לפחות לדעת המבקרים באתר פיצ'פורק (שהיה אז בשיא תהילתו) ודומיהם.
היום קפרנוס כבר לא מחויב לקוליות משום סוג, אך הקוליות ממילא גלומה בשם האלבום האחרון של פרנץ פרדיננד – "Right Thoughts, Right Words, Right Action". מבקרי פיצ'פורק, אגב, לא אהבו אותו.
בשיחת טלפון מעיר הולדתו ומגוריו גלזגו, קפרנוס נשמע שמח ומשוחרר מאי פעם. אפשר להבין אותו. הלהקה שלו כבר לא אופנתית, לא מגניבה, לא הסאונד של העכשיו ולא קול הנעורים. פרנץ פרדיננד כבר לא חייבים שום דבר לאף אחד, הם יכולים לעשות בדיוק מה שבא להם. בימים אלה חברי הלהקה מתכוננים לצאת אלבומם חדש ב־8 ביוני (ולסיבוב הופעות שילווה אותו), שהקליטו במסגרת סופרגרופ שיצרו עם האחים רון וראסל מאאל (Mael) בקלידים ובשירה בהתאמה. השניים הם להקת הגלאם סינת'פופ הקאלטית והמופרעת Sparks, הפועלת בעקשנות מאז 1971. האחים עברו מזמן את גיל 60, אבל הם רועשים ושמחים מתמיד. להרכב ולאלבום החדש הם קראו בפשטות FFS.
"תמיד הערצנו את ספארקס. הם להקה מעולה, ובחזרה הראשונה שלנו ביצענו שיר שלהם – 'Achoo' (השיר הוא מאלבומם הרביעי, 'Propaganda', שיצא ב־1974. המקצב הקטוע והלחן המתגלגל שלו אכן מזכירים מעט את סגנון ההלחנה של קפרנוס – ע"ק)", מספר קפרנוס. "פגשנו אותם לראשונה ב־2004, וכבר אז התחלנו לדבר על שיתוף פעולה, אבל הדברים היו אז מטורפים עבור כולנו (ספארקס היו בעיצומה של פריחה מחודשת של הקריירה לאחר אלבום המופת 'Lil Beethoven', ופרנץ פרדיננד שחררו את אלבום הבכורה שלהם שהפך לסנסציה – ע"ק). לאחר כמה שנים נתקלתי בהם בסן פרנסיסקו ואמרנו שהפעם אנחנו נגרום לזה לקרות. מאז שלחנו שירים הלוך וחזור".
מקבלים חיים חדשים. צילום: David Edwards
מה היה ההבדל בדינמיקת הכתיבה ב־FFS לעומת דינמיקת הכתיבה בפרנץ פרדיננד?
"שירים של פרנץ פרדיננד נוטים להיכתב תמיד באותו חדר. אני יכול לכתוב לבד, עם ניק (מקרתי, הגיטריסט) או עם בוב (הארדי, הבסיסט), אבל זה תמיד תהליך אורגני של להקה. כאן שלחנו מיילים, וקילומטרים הפרידו בינינו. אני הייתי שולח מילות שירים ומקבל בחזרה מוזיקה, שולח מוזיקה ומקבל בחזרה מילים. FFS מעולם לא כתבו כלהקה, אלא כארבעה אנשים שפשוט מנגנים בחדר".
ומה לגבי הדינמיקה האנושית? הרגשתם את פערי הוותק והגיל ביניכם?
"לכולנו יש אופי מאוד ייחודי. פרנץ פרדיננד שונים מספארקס, וגם אני שונה מאוד מניק, בוב ופול (תומפסון, המתופף). מובן שגם רון וראסל שונים מאוד זה מזה. לגבי גילים – מובן שזה משפיע על האדם, אבל תראה, הפקתי ל־Cribs את האלבום 'Men's Needs, Women's Needs, Whatever'. ב־Cribs היו שני אחים תאומים – גארי וריאן ג'רמן. גארי מבוגר מריאן בעשר דקות אך מתנהג כמו אח גדול לכל דבר.
"הספארקס הרגישו לנו כמו בני זמננו. אני חושב שזה מפני שהם עבדו כל הזמן, הם לא יצאו לפגרה משום סוג, אז הם נאלצו להתמודד עם כל הדברים שאנחנו התמודדנו איתם. נניח שהם היו פורשים ב־1978 ופתאום עכשיו היינו מחליטים לחפור בארכיון, לשלוף אותם ממנו ולהקליט איתם אלבום – אני מניח שבמקרה כזה היינו מרגישים פער הרבה יותר מהותי, אבל הם פעלו כמו להקה עכשווית מכל בחינה".
כשפרנץ פרדיננד פרצה, התלהבו עיתונאי המוזיקה ממה שתפסו כחזרה לרוק גיטרות ישיר ואדג'י, עם השפעות מובהקות של טוקינג הדס, של דה פול ושל מגזין – וזרקו אותם לאותה קלחת עם הסטרוקס, אינטרפול והווייט סטרייפס.
ב־2003־2004 היו פרנץ פרדיננד לקראת סוף הגל הזה. מגזינים כמו "רולינג סטון" ו"NME", שתחילה מיתגו את כל הלהקות הנ"ל כ"להקות תחיית הרוקנ'רול", עברו תוך כמה שנים לכינוי "תחיית הפוסט Pאנק". חלק מהן התפרקו, אחרות הסתגלו לחיים שאחרי תשומת הלב התקשורתית (תספורת מעניינת וריפים חדים כבר לא מספיקים בימינו בשביל להבטיח כותרת לאלבום הבכורה הגנרי שלך).
כמו במקרים רבים של זרם מוזיקלי שהוגדר על ידי עיתונאים ולא התייחס לסצנה שצמחה באופן אורגני – קפרנוס לא מרוצה מההגדרה.
"בגלזגו הרגשנו כל כך מנותקים מכל הדברים האלה. מובן שאהבנו הרבה מאוד להקות שנוצרו בעיר בסוף שנות ה־90 ומאוחר יותר – כמו מוגוואי או בל אנד סבסטיאן – אבל מוזיקלית אין שום קשר בינן לבין פרנץ פרדיננד. כשהקמנו את הלהקה רצינו לעשות מוזיקה שונה לגמרי מכל דבר שנעשה בסביבה באותו הזמן, ופתאום הצמידו אותנו לזרם שלא ידענו שאנחנו חלק ממנו. זה נשמע קטנוני, אבל לא נהנינו מהשיוך לחלק מהלהקות המדוברות – לא חשבנו שהן טובות במיוחד. אבל אני לא אהיה קטנוני עד כדי כך ולא אנקוב בשמות".
הרגשתם ששופטים אתכם אחרת בגללן?
"כל מי שמוציא משהו באופן ציבורי מרגיש ששופטים אותו. הדרך שלנו להתמודד עם זה הייתה לנסות להמציא את עצמנו מחדש, לשבור את ההגדרות ואת הציפיות. גם עכשיו זה ככה, עם FFS – אני לא מכיר עוד הרכב שפשוט איחד את עצמו עם הרכב אחר באופן הזה".
עשיתי קצת תחקיר בנושא. זה באמת נדיר, אבל יש תקדים אחד.
"באמת? מי?".
הבקסטריט בויז וניו קידס און דה בלוק, ששחררו אלבום משותף ("NKOTBSB") ב־2011.
"מצחיק! מובן שזה שונה. הם עושים משהו שונה לגמרי מאיתנו, משהו שאני מכבד כמובן. מה שעושים הכותבים שלהם – החבר'ה השבדים שפשוט יושבים וכותבים להיט אחר להיט – אני לא מסוגל לעשות. המוח שלי לא מספיק אנליטי. אבל הם שונים גם מפני שהם שני סטים של פרפורמרים ושניהם עובדים עם צוותים של כותבים, אולי אפילו עם אותם כותבים. לכן השילוב ביניהם פחות מורכב, אפילו שהם רבים ואנחנו רק שישה. אבל במקרה של פרנץ פרדיננד וספארקס, יש שני סטים של פרפורמרים שהם גם הכותבים; ובכך הייתה גלומה סכנה שהליינאפים יתנגשו".
אז יצא לכם טוב שספארקס הם רק סולן וקלידן, אתם עדיין בפורמט סביר של להקה.
"זה נכון. אם היינו צריכים להיות להקה עם ארבעה גיטריסטים, זה בטח היה די נורא".
הדבר שהכי עצבן את קפרנוס בשיוך של פרנץ פרדיננד לזרם מוזיקלי היה הביטוי "תחיית הפוסט Pאנק".
"בהתחלה היו שואלים אותי איך נקרא הסגנון המוזיקלי שלנו, וחבל שלא המצאתי משהו", הוא מקונן, "נוסטלגיה היא רגש מטומטם. לא ניסינו להחיות שום דבר, מבחינתנו עשינו סאונד עכשווי".
זו הסיבה ששחררתם את "Blood" (אלבום שהורכב מרמיקסים לשמונה שירים מהאלבום השלישי של הלהקה, "Tonight". הסאונד של הרמיקסים האלה היה דאבי, בסי ומטונף – שונה מהותית מהסאונד המזוהה בדרך כלל עם הלהקה – ע"ק)?
"כן. ומובן שגם אז היו הרבה אנשים שלא היו מרוצים. אבל האמת היא שאני חושב שזה האלבום האהוב עליי ביותר מכל האלבומים שעשינו".
אני אוהב את "Blood". הוא יותר אלקטרוני מ"Tonight", אבל בגלל הבס הדומיננטי הוא נשמע הרבה יותר רוקנ'רול ממנו.
"גם אני חושב כך. הוא בלבל אנשים, אבל תמיד טוב לבלבל את הטהרנים".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
