Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

רוני קידר

כתבות
אירועים
עסקאות
רוני קידר. צילום: יולי גורודינסקי

רוני קידר מוציאה סרט חדש וחושבת על הסוף. ריאיון

רוני קידר מוציאה סרט חדש וחושבת על הסוף. ריאיון

לא צריך ללחוץ הרבה על רוני קידר לפני שהיא מודה שהדרייב היצירתי המשוגע שלה נובע ישירות מפחד מהמוות. לכן גם לא מפתיע שהסרט החדש שלה, "סופעולם", מתרחש בלילה האחרון בחיים של גיבוריו

רוני קידר. צילום: יולי גורודינסקי
רוני קידר. צילום: יולי גורודינסקי

"כשהייתי בת 10 הכרתי בבריכה ברמת אביב ילד בן 12 ששמו אלון. הוא היה מאמריקה והגיע רק לחופש הגדול, להתארח אצל סבתא שלו. הפכנו לזוג עם כמה רגעים רומנטיים, מסוג הנשיקה בכניסה לבניין. אין לי מושג איפה הוא היום אבל הוא לימד אותי מה זה התאבדות. היה לו מכשיר שנראה כמו מילון וובסטר דיגיטלי ושימש לו כיומן. לפני שהוא נסע לחו"ל והיה ברור שנגמר רומן הקיץ שלנו, הוא הסביר לי שהמכשיר הזה משמש אותו כתזכורת לכך שבעוד כמה שנים, אם החיים שלו לא ישתנו, הוא ישסף לעצמו את הגרון. המכשיר היה אמור להודיע לו שהוא צריך להרוג את עצמו. זאת הפעם הראשונה שנחשפתי לדבר הזה, ששמעתי את הביטוי לשסף גרון. במהלך השנים הוא מדי פעם התקשר ולא עניתי. אימא שלי הייתה מנסה להעביר לי את השפופרת ולא הייתי לוקחת אותה כי זה הפחיד אותי. בזמן האחרון אני מדי פעם מנסה לחפש אותו, אפילו הלכתי לבית של סבתא שלו אבל שם המשפחה שלו שונה משלהם. זה זיכרון חזק כל כך עד שמדי פעם בא לי לצאת למסע ולעשות סרט דוקומנטרי. מה שעוצר אותי הוא שאני לא יודעת את השם שלו וגם מפחדת שבאמת התאבד ואצטרך ללכת לקבר שלו לשים פרח. אבל מה שכן, אני יודעת בבירור שזה זיכרון שבנה אותי".

ככה עובד המוח של רוני קידר, שיצרה את הקומדיה השחורה "ג'ו + בל" ושמוציאה השבוע את סרטה החדש, "סופעולם" – כל אדם עם יחסים קרובים מדי עם המוות יכול להפוך למוקד של סרט.

את "סופעולם" צילמה קידר במשך לילה אחד. זהו סרט אינדי לפי הספר: אין מאחריו מפיץ, ודאי לא פרסומות בטלוויזיה או בתחנות אוטובוסים, וחלק גדול מהקאסט שלו השתתף גם ב"ג'ו + בל". במקביל לצאתו קידר מסיימת את עריכת הפיצ'ר השלישי שלה, "משפחה" (הפקה ישראלית־גרמנית והסרט הראשון שלה שקיבל מימון חיצוני משמעותי), כותבת תסריט לסרט נוסף, מרצה בהתנדבות בבתי ספר לקולנוע על שלב ההפצה ומשחררת פרקים של סדרת הרשת שלה, "בטיפלול".

"אני כל הזמן עובדת כי כל חיי אני מרגישה שאמות בגיל צעיר מאוד ושיש לי מלא תמונות בראש שאני חייבת להוציא לפני שהזמן ייגמר", היא אומרת כתשובה לשאלה אם קצב העבודה שלה נובע מחוסר סבלנות.

לצלם פיצ'ר בלילה אחד זה שיקול כלכלי או אמירה אמנותית?

"זה תמיד מתחיל מכלכלי ואז זה פשוט מוליד רעיונות יצירתיים והופך לאתגר מטורף. אמרתי, מה יש לי כבר להפסיד? אף אחד לא שם עליי כסף ואני ממילא מובטלת, אז אעשה סרט בלילה ומקסימום לא אוציא אותו. בסוף, הנה הוא יוצא. העבודה על 'סופעולם' התחילה מזה שהגשתי לקרנות קולנוע שני תסריטים שכתבתי והם לא קיבלו אותם. הייתי אחרי 'ג'ו + בל', שהצליח יחסית וחשבתי שזה יעזור לי בהמשך. אבל זה לא מה שקרה. הצלם זיו ברקוביץ' הציע: בואי נעשה סרט בלילה. אז אמרתי: בוא נעשה סרט בלילה. פשוט קראתי לשחקנים, לצלם נוסף ולמפיק מוש דנון. אחרי שסיימנו הקרן לקולנוע שמו כסף על הפוסט פרודקשן ובזכותם סיימנו".

הסרט נפתח בשאלה מה תעשה ביומך האחרון. מה התשובה שלך?

"מלא סקס וסמים. פשוט הייתי מסתממת לגמרי כדי לא לפחד ולהרגיש שרגעיי האחרונים הם של חופש מוחלט. אם אתה רוצה להיות חופשי אתה לא יכול להיות כבול למציאות. לא להיות במודעות שזה הסוף שלך כי אתה לא רוצה לסיים את חייך בוכה ועצוב. וסקס, בטח, כי זה הדבר שגורם לך להרגיש הכי חי שיש. טוב, תלוי עם מי".

סרטך השלישי "משפחה" עוד לא יצא וכבר עורר שערורייה. מה קרה?

"לפני שלוש שנים הייתי בחממת התסריטים של סם שפיגל וזכיתי בפרס הראשון: 50 אלף דולר שמקבלים ביום הראשון של צילומי הסרט. בארץ, כשאתה מגיש סרט אתה מחכה חצי שנה עד שאתה מקבל תשובה ובדרך כלל מקבל את הכסף אחרי ההגשה השנייה, בתום שנה. אם אתה זוכה בפרס של החממה יש לך שנה וקצת להגיע ליום הצילום הראשון, שזה בעצם לא כל כך אפשרי. אז זכיתי בפרס הזה וכשבאתי לגשת ליום צילומים – אחרי שלוש שנים שבהן השגנו כסף גרמני וישראלי – אמרו לנו שאיחרנו את המועד והם לא ייתנו לנו את הכסף. זה חבל מאוד שחממה שלוקחת אותך תחת חסותה ורוצה לעשות את הסרט שלך ובסופו של דבר הם גם אלה ששמים לך רגל. נתנו לנו בסוף, אחרי ויכוחים רבים, רק חצי מהכסף. מהשאר… שייהנו".

מאיפה הטוטאליות בעשייה?

"זה קורה כשאתה משקיע במשהו כל כך הרבה שעות, לא אוכל ולא ישן, רק עובד על המחשב שבועות. בגיל 17 עשיתי סרטים עם חברים שלי בשביל הכיף והשטויות. הייתי ממש משקיעה וקניתי תוכנות עריכה במלא כסף. ישבתי על הכיסא עד שהייתי צולעת והרגליים היו כואבות. כשאתה קולט שאתה צולע בגלל משהו שאתה מאמין בו אז אתה יודע שזה מה שאתה עושה. רק כשזה נהיה פיזי. זה כמו שאתה מנגן מלא שעות ואז אתה קולט שאתה מלא בדם אבל אתה בכלל לא מרגיש את הכאב. זאת יצירה".

"סופעולם", סינמטק תל אביב, שפרינצק 2 תל אביב, לאורך כל יולי בימי רביעי ב-22:00, שישי ב-23:59 ושבת ב-22:00

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

לא צריך ללחוץ הרבה על רוני קידר לפני שהיא מודה שהדרייב היצירתי המשוגע שלה נובע ישירות מפחד מהמוות. לכן גם לא...

מאתאמיר סומר8 ביולי 2016
חן יאני ב"האישה שרצתה להרוג מישהו"

מבוסס על סיפור: המיזם "סטורי-ויד" מביא את הפרוזה למסך הקטן

מבוסס על סיפור: המיזם "סטורי-ויד" מביא את הפרוזה למסך הקטן

מיזם של דב אלפון ואתגר קרת, "סטורי־ויד", מביא כעת למסכים תריסר סרטים קצרים המהווים מעין קליפים של פרוזה. אחד מהם - "האישה שרצתה להרוג מישהו" מאת אורלי קסטל־בלום - זכה לפרשנות של רוני קידר ("ג'ו + בל"), עם חן יאני אחת וכמה קליעים שמחפשים את המטרה שלהם

חן יאני ב"האישה שרצתה להרוג מישהו"
חן יאני ב"האישה שרצתה להרוג מישהו"
31 בדצמבר 2015

שתי במאיות, ישראלית וגרמנייה, קיבלו סיפור קצר שכותרתו "האישה שרצתה להרוג מישהו" והתבקשו לביים על בסיסו סרט קצר. ההוראה היחידה שניתנה להן הייתה שפסקול הסרט לא יכלול דיאלוגים אלא רק ווייס־אובר של חלקים מהסיפור, בלי לשנות ולו אות אחת מהטקסט המקורי. הסיפור, שכתבה אורלי קסטל־בלום, עוסק באישה שרצתה להרוג מישהו ובמקביל חיפשה דרך להימנע מהמועקה הנובעת מהידיעה שלקחה חיים של אדם אחר. שתי הבמאיות, בלי לתאם ביניהן, בחרו לפרק את המוקש הזה באותה הדרך: הן החליטו שבסופו של תהליך, אחרי שוטטות בעיר בחיפוש אחר הקורבן, תפנה האישה את קנה האקדח לראש שלה עצמה. "היא שלפה את האקדח ועמדה ליטול את החוק לידיים", היא השורה הקודמת – בשני הסרטים – לשוט של ניסיון ההתאבדות.

רוני קידר, הצלע הישראלית בזוג הבמאיות המדובר ובעלת אובססיה בת כמה שנים לאקדחים והפעלתם, מסבירה שזה פשוט נראה לה הגיוני שהאישה תנסה לירות בעצמה, אף שזה באמת לא עולה בהכרח מהטקסט. "כנראה לי ולבטינה בלומנר (הבמאית הגרמנייה – ע"מ) יש משהו דומה במוח, כי לשתינו זה היה נראה מתבקש".

מעניין שאקדח – אחד החפצים הכי גבריים בהיסטוריה של הקולנוע – נמסר לידי שתי במאיות ובאמצעותן לשתי דמויות נשיות – והבמאיות בוחרות להפנות אותו דווקא לראש של אותן נשים. פמיניסטיות עשויוץ להגדיר זאת כ"בזבוז", או לחלופין כ"חתרנות רדיקלית". קשה להכריע.

הסרטים של קידר ובלומנר הם חלק מפרויקט בשם "אימפורט אקספורט: מבטים מצטלבים", שבמסגרתו הופקו תריסר סרטים קצרים בבימוים של במאים מישראל וגרמניה ובהשראת שישה סיפורים קצרים של סופרים ישראלים וגרמנים – כל זאת במסגרת חגיגות 50 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. הסרטים בוימו בפורמט שנקרא סטורי וידיאו (Story-Vid) – קונספט שפיתחו הסופר אתגר קרת ועורך "הארץ" לשעבר דב אלפון. הפרויקט התאפשר בזכות שיתוף פעולה עם מכון גתה הגרמני וקרן גשר הישראלית. הקרנת הבכורה נערכה בשבוע שעבר בסינמטק, והוא יוקרן גם בסינמטקים נוספים ברחבי הארץ.

שיטוט ברחובות

"לפני שלוש שנים אתגר דיבר איתי על רעיון שיש לו – לגשר בין הספרות לבין המדיות החדשות", מספר אלפון, "לא רק כדי להרחיב את הפופולריות של הסיפור הקצר, אלא בכלל כדי להדגים את היכולת של הסיפור לאפשר לנו להיכנס, ולו לכמה עמודים, לתוך עורו של אדם אחר. הרעיון התפתח לסטורי־וידיאו. זה פורמט שמזכיר את המיוזיק וידיאו, כלומר הווידיאו קליפ, בכך שמה שבאמת חשוב בו הוא הפסקול. במקרה שלנו זה לא סינגל אלא סיפור קצר שמקריאים שחקנים ולפעמים הסופר עצמו. פנינו לקולנוענים וביקשנו מהם לצלם סרט קצר השואב את השראתו מהטקסט. בעצם הקולנוען מביים סרט אילם, כי הפסקול אינו כולל דיאלוגים כמו בסרט רגיל, אלא רק עיבוד אודיו של ההקראה".

ההבדל הכי בולט בין הגרסה הישראלית לגרסה הגרמנית הוא בליהוק הדמות הראשית. בלומנר ליהקה לתפקיד ילדה קטנה, מה שהוציא חלק מהעוקץ האפל של הסיפור כי קשה להאמין שהילדה באמת תרצח מישהו בסוף. אצל קידר את האישה מגלמת חן יאני. יאני מחפשת אדם להרוג בסמטאות שבין אלנבי, הבן של הסורי והמנזר, ובשלב מסוים מגרילה פלוני מזדמן (עמית איצקר, המוכר מסדרת הרשת "משיח", שהפך לאחרונה פריט חובה בכל סרט אינדי) שדופק על דלתה במסגרת "מבצע התרמה" לעמותת שקר כלשהי. היא מפנטזת לכלוא אותו בדירתה, להפשיט אותו, לקשור אותו ולתקוע לו כדור בראש, אבל הפנטזיה נשארת בראש שלה. לאחר מסע שוטטות שבו היא לא מצליחה למצוא קורבן, יאני מנסה לירות בראשה ליד המזרקה העגולה שבמפגש בין רחוב אלנבי לים, אבל נכשלת. האקדח שמשמש אותה בניסיון הזה הוא אקדח מצויר, שלאחר השלכתו למי המזרקה הופך לציפור.

"רציתי שהאקדח יהיה רעיון ולא אקדח של ממש", אומרת קידר, "כי במסגרת העיסוק שלי באקדחים הגעתי למסקנה שהאקדח עצמו אינו מה שמסוכן, אלא האדם הטעון שאוחז בו".

שתי במאיות, אקדח אחד. "האישה שרצתה להרוג מישהו". צילום: דניאל בראס
שתי במאיות, אקדח אחד. "האישה שרצתה להרוג מישהו". צילום: דניאל בראס

אקדח במערכה הראשונה

קידר, כאמור, עוסקת בסרטיה באקדחים ובהרג באופן די כפייתי (ב"ג'ו + בל", הפיצ'ר הראשון שביימה, הגיבורות רוצחות מישהו בטעות, ו"משפחה", הפיצ'ר שהיא מביימת בימים אלה, עוסק בבחורה שהורגת את כל בני משפחתה. ביום שישי ב־22:00 (1.1) יוקרן בסינמטק תל אביב סרטה החדש בהפקת מוש דנון, "סופעולם", בהקרנת בכורה). "להרוג בן אדם זו פעולה לא מובנת בעיניי", אומרת קידר. "אני מבינה את הצורך של האדם להרוג אנשים, יוצא לי לדמיין את עצמי הורגת אנשים בבנק ובכל מיני מקומות אחרים, אבל אני גם יודעת שאני לא יכולה באמת לעשות את זה, וטוב שהקולנוע מאפשר לי לעשות את זה.

"זה מעלה המון שאלות: האם זה בסדר לרצוח? למה הרבה אנשים רוצים לעשות את זה אם זה אסור? האם לאדם מותר להרוג את עצמו? בסרטים שלי אני תמיד עוסקת בשאלה אם מגיע למת למות, זו שאלה שמעסיקה אותי עוד יותר עקב המציאות הישראלית, שבה בעלי תפקיד ועוברי אורח כאחד לוקחים את החוק לידיים מדי יום. ההבדל הוא שמעובר אורח אני לא מצפה להרבה, אך מבעל תפקיד ציבורי אני מצפה לאיזושהי אחריות".

היה קשה לביים את זה בלי דיאלוגים?

"הכלל שאסור לשנות אף מילה בטקסט היה קשה, כי יש לי שפה משלי כתסריטאית ופתאום אני חייבת להיצמד לטקסט של מישהו אחר מילה במילה. ישבתי על הסיפור וניסיתי להבין מי האישה הזאת שרצתה להרוג בן אדם, איפה היא גרה ואיך עובר היום שלה. ניסיתי לביים את הסרט כמו הספר 'זום', כלומר למשוך אותה החוצה מהסיפור ולהראות את העולם שלה".
חן יאני מגלמת בצורה משכנעת את תפקיד האישה האפלה והדיכאונית המחפשת טרף.

"אני מזדהה מאוד עם העיסוק של רוני במוות וספציפית באקדחים", אומרת יאני. "בתור ילדה הייתי משחקת הרבה באקדחים, ויש לי המון תמונות שבהן אני מחזיקה את הרובה של אבא שלי מהמילואים. אין מה לומר – להחזיק אקדח זה כיף".

אני לא מכיר אותך אישית, אבל את נראית לי כמו טיפוס חיובי בסך הכל, אפילו צוהל. לא בא לך לגלם דמויות מבסוטיות מהחיים?

"הלוואי שהיו נותנים לי תפקידים יותר שמחים. עשיתי תפקיד כזה בסדרה 'הצרות שלי עם נשים', אבל שם זה היה תפקיד קליל כזה של כוסית שמחה. הייתי מאוד רוצה לקבל בעתיד תפקידים של דמות שמחה ומבסוטה, אבל גם בעלת עומק".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מיזם של דב אלפון ואתגר קרת, "סטורי־ויד", מביא כעת למסכים תריסר סרטים קצרים המהווים מעין קליפים של פרוזה. אחד מהם -...

מאתעופר מתן31 בדצמבר 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!