"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: כוהנת המחול שמספרת על אהבתה הישנה לעצים, החדשה לקרואסונים. היא חוזרת אתנו אחורה בזמן לילדותה ברחוב אסתר המלכה
1. שכונת הרב פרידמן דרום, סמטה מיהודה המכבי
זה הקיבוץ הקטן שלי בו אני גרה בתוך העיר הגדולה והמקסימה שלי. אני מאוהבת ברחוב הקטן הזה, בבתים הנמוכים בעלי שתיים או שלוש קומות. לא מפואר. צנוע. הגשם, הרוח, הזמן והאוויר הלח נתנו בהם אותות וזה מרגש אותי מאד. זו שכונה לכל דבר. השכנים ודרי השכונה מתכתבים בווטסאפ, למי יש טלפון של אינסטלטור? מי מעוניין בשידה? ועוד. מקום כמו פעם.
על המרפסת מאחור, כמו על גג העולם. סביבי רק עצים של השכנים וכל מיני ציפורים. כשרע לי אני מתיישבת על כיסא הפלסטיק שלי, מניחה רגליים על השולחן עם כוס קפה טוב ומתבוננת. מקשיבה ולומדת מתנועת העצים ומנסה לגלות את סודות תנועתם וכוחם. כל ענף מגיב אחרת לרוח, יש שנעים מטה מעלה, יש לצדדים, יש ענפים כבדים ויש קלילים. יש את תנועת העלה ויש את תנועת הענף וגם בגוף שלי יש עלים ויש ענפים – יש זקופים ויש שפופים ויש קשר ביניהם.
אני שואלת האם גם אני נשמעת לקולה של הרוח כמו העץ במרפסת שלי? האם אני נענית לה? ונזכרת שבריקוד האחרון שלי השתמשתי בשיר "כי האדם עץ השדה" כי כשהתבוננתי בווידאו שלי שמתי לב שגופי עם השיער הארוך, בזמן שאני מושכת אותו בתנועה לעבר האדמה או מניפה אותו, נראה כמו עץ. העצים בתל אביב מיוחדים במינם ויש לי רומן עם הרבה עצים בסביבות שונות. גיליתי שכיוון שעליהם לצמוח נגד הבטון האכזרי הם יותר מעניינים ומיוחדים מעצים מטופחים. יש בהם גיוון ועושר והם מלאי הבעה אנושית.
2. רחוב יהודה המכבי
רחוב צוהל, שמח, עם המוני אדם מקטן ועד גדול. אוהבת לצאת מפתח הבית לשאון וצהלת החיים העכשוויים. אימהות עם עגלות ותינוקות בני יומם, קשישים עם מטפלות פיליפיניות, תלמידי תיכון שליד. מבחר עצום של אנושות היוצאת מתוך הבדידות והקורונה. בורחים מהידיעות המפחידות בטלוויזיה, ברדיו ובווטסאפ ויורדים לחיים האמיתיים. ובלכתי ביהודה המכבי אני מבינה שהחיים ממשיכים למרות הכל וזה נפלא.
לגבי בתי הקפה והמסעדות ביהודה המכבי – אני מנצלת את המבחר העצום וכל יום מחליפה ובודקת. לא נאמנה. מנסה את רולדין, את אספרסו בר, את בוקה ואת הסושי בר, וזה לא הכל. לפני שנתיים כשהופעתי באופרה בפאריס שהיתי שם שלושה חדשים די בבדידות. הילדים הגיעו לבקר והתבוננתי בבן שלי טובל את הקרואסון בקפה. אז החלטתי שמהיום גם אני ארשה לעצמי לבלוע קרואסון והתמכרתי. כל חיי הייתי בדיאטה. עכשיו אני מפרגנת לעצמי. אז אני עדיין נודדת מקפה לקפה על מנת למצוא את הקרואסון הכי הכי והקפה הכי הכי. זה לא קל כולם טעימים…
3. חוף הים
אין כמו חוף הים של תל אביב. בכל עונות השנה. אני ובעלי היינו יורדים יום יום בשעת השקיעה לחוף כשהבן שלי התגייס לצבא ודאגנו. מצאנו רוגע ותשובות בגלי הים ובחול. "שמשי, הביטי בי שמש ,אמש, הולכת בכל כוח גופי נגד הרוח הנושבת מן הים אל הים, במקום שהכל בו לא תם, שם מתחילה האש ללחש ויש לתקווה. שמש, אמש הלכתי יחפה לארך שקיעתך הבוערה כשצבעים ורדים כבו את השרפה שאחזה בקצה שמלתי ולבי בחול נמלא אמש". שיר שכתבתי בזמנו.
הים מחבר אותי לאינסוף האפשרויות של הלב.
מרס קאנינגהאם, הכוריאוגרף הגאון ומגדולי עולם המחול, אמר שכשאתה יושב על שפת הים וצופה באנייה למרחוק עם דגל, סירה קטנה בצד, איש עם כלב, ילדים עם כדור – אתה צופה בכוריאוגרפיה. ריקוד שלם שאף אחד לא תכנן אותו. אני משתדלת לתפקד כך. פחות להשתמש בשכל ובהגיון – יותר באינטואיציה; לתת לריקוד שלי להיוולד מעצמו.
4. נחל הירקון
לפחות פעמיים בשבוע אני צועדת על שפת נחל הירקון. מן פולחן שבו אני יושבת על ספסל ומתבוננת בריצוד האור על המים, בהשתקפויות העצים ובבני האדם צועדים, רצים ורוכבים על אופניים וקורקינט. כמה יפים האנשים בתנועתם – מרוכזים נוכחים. יש שמחת חיים בירקון, יש תנועה. אני אוהבת להתבונן גם במכוניות מרחוק ובנחל הירקון בו שט לו ילד עם סירה. כל הנחלים זורמים אל הים והים אינו מלא…
5. רחוב אסתר המלכה
נולדתי ברחוב אסתר המלכה וגרתי בסביבה הקסומה והמיוחדת הזו של רחובות נשיים: יעל, שלומית, רות ואסתר המלכה. היה זה בית באוהאוסי ובו שלוש כניסות שונות עם מדרגות מאחור. גרו שם המון שכנים מכל קצוות תבל שעלו לארץ לבנות אותה. יקים ,רוסים, פולנים צ’כים ומה לא. כל השפות דוברו בבית הזה ואני קלטתי אותן. כשחציתי את הכביש, שיחקתי בגן רות – הגן הקסום של ילדותי. שם שיחקתי בחול. בנינו ארמונות בחול. מעל, אחרי גרם מדרגות, יש במה קסומה מוגבהת ועליה ספסלים חמימים ונעימים מעץ ששכבנו עליהם וצפינו בשמש ובאור. לאחר מכן ירדנו אל בריכת הנוי והתבוננו בדגי הזהב ובשושנות המים הלבנות. כשגדלנו מעט, ישבנו על ספסל מרוחק יותר המנותק מהטבע ובימנו מחזות בהן שיחקנו אנחנו דמויות שונות עם טקסטים שחיברנו.
על הגג ברחוב אסתר המלכה, עלינו יום אחד, אני ואמי, לתלות כביסה. פתאום ראיתי את אמי בוכה. "אמא למה את בוכה?", שאלתי והיא ענתה לי: "כולם מתו". כך גיליתי שכל משפחתה נספו בשואה – שבעת אחיה ואחיותיה.
6. העצים בתל אביב
אני מאד מחוברת לכל עץ בתל אביב. לעץ החרוב בבני משה, לעצי הזית בכיכר המדינה ובבית האופרה, קוטפת ומכינה לאכול. כשאני צופה בעצי התמר – חבל לי מאד שלא אוכלים את פירותיו וכואב לי בלב. זה מעליב את העצים שמניבים פירות ואיש לא אוכל אותם. הם מתייבשים. לידי יש ענבים כהים ואני נוהגת לאכל אותם. ויש את שדרות אוסישקין אליהם אני הולכת לצפות בצמיחה וברגעים המיוחדים של השדרה.
במרכז סוזן דלל יש עץ מקסים שהוא האליל שלי .לפני כל הופעה אני ניגשת אליו, מחבקת אותו ומתפללת. רקדתי אתו וצילמתי בווידאו ושיתפתי אותו בהופעה שלי. הוא משתנה מעונה לעונה והוא חבר טוב שלי. הוא נראה כמו פיל עתיק, כמו אליל, כמו קרנף. יש לו עין אחת ואוזן אחת ומבט מיוחד והוא מקשיב ורואה אותי. כל עונה הוא משתנה. הגשם שוטף אותו ומשנה לו את הצבע ואת הצורה, השמש מיבשת אותו והוא מתקלף. אני משוחחת אתו ומגיבה לשינויים הדרמתיים שהוא עובר. שנים שאני מגיעה אליו בכל הופעה – והוא מאחל לי הצלחה.
גם קירות מושכים אותי בתל אביב. הקיר של יד לבנים ברחוב פנקס ליד ביתי הוא קיר ארוך ומתמשך, לאורכו רקדנו אני והלהקה בריקוד פיסול לפני המון שנים. חוויה נפלאה להתמזג עם הבטון של העיר והמשמעות של המקום.
