Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

רנה שינפלד

כתבות
אירועים
עסקאות
רנה שינפלד. צילום: רוני דדון

הקיבוץ הקטן שלי בעיר: המקומות האהובים של רנה שינפלד

הקיבוץ הקטן שלי בעיר: המקומות האהובים של רנה שינפלד

רנה שינפלד. צילום: רוני דדון
רנה שינפלד. צילום: רוני דדון

"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: כוהנת המחול שמספרת על אהבתה הישנה לעצים, החדשה לקרואסונים. היא חוזרת אתנו אחורה בזמן לילדותה ברחוב אסתר המלכה

1. שכונת הרב פרידמן דרום, סמטה מיהודה המכבי

זה הקיבוץ הקטן שלי בו אני גרה בתוך העיר הגדולה והמקסימה שלי. אני מאוהבת ברחוב הקטן הזה, בבתים הנמוכים בעלי שתיים או שלוש קומות. לא מפואר. צנוע. הגשם, הרוח, הזמן והאוויר הלח נתנו בהם אותות וזה מרגש אותי מאד. זו שכונה לכל דבר. השכנים ודרי השכונה מתכתבים בווטסאפ, למי יש טלפון של אינסטלטור? מי מעוניין בשידה? ועוד. מקום כמו פעם.

על המרפסת מאחור, כמו על גג העולם. סביבי רק עצים של השכנים וכל מיני ציפורים. כשרע לי אני מתיישבת על כיסא הפלסטיק שלי, מניחה רגליים על השולחן עם כוס קפה טוב ומתבוננת. מקשיבה ולומדת מתנועת העצים ומנסה לגלות את סודות תנועתם וכוחם. כל ענף מגיב אחרת לרוח, יש שנעים מטה מעלה, יש לצדדים, יש ענפים כבדים ויש קלילים. יש את תנועת העלה ויש את תנועת הענף וגם בגוף שלי יש עלים ויש ענפים – יש זקופים ויש שפופים ויש קשר ביניהם.

אני שואלת האם גם אני נשמעת לקולה של הרוח כמו העץ במרפסת שלי? האם אני נענית לה? ונזכרת שבריקוד האחרון שלי השתמשתי בשיר "כי האדם עץ השדה" כי כשהתבוננתי בווידאו שלי שמתי לב שגופי עם השיער הארוך, בזמן שאני מושכת אותו בתנועה לעבר האדמה או מניפה אותו, נראה כמו עץ. העצים בתל אביב מיוחדים במינם ויש לי רומן עם הרבה עצים בסביבות שונות. גיליתי שכיוון שעליהם לצמוח נגד הבטון האכזרי הם יותר מעניינים ומיוחדים מעצים מטופחים. יש בהם גיוון ועושר והם מלאי הבעה אנושית.

2. רחוב יהודה המכבי

רחוב צוהל, שמח, עם המוני אדם מקטן ועד גדול. אוהבת לצאת מפתח הבית לשאון וצהלת החיים העכשוויים. אימהות עם עגלות ותינוקות בני יומם, קשישים עם מטפלות פיליפיניות, תלמידי תיכון שליד. מבחר עצום של אנושות היוצאת מתוך הבדידות והקורונה. בורחים מהידיעות המפחידות בטלוויזיה, ברדיו ובווטסאפ ויורדים לחיים האמיתיים. ובלכתי ביהודה המכבי אני מבינה שהחיים ממשיכים למרות הכל וזה נפלא.

לגבי בתי הקפה והמסעדות ביהודה המכבי – אני מנצלת את המבחר העצום וכל יום מחליפה ובודקת. לא נאמנה. מנסה את רולדין, את אספרסו בר, את בוקה ואת הסושי בר, וזה לא הכל. לפני שנתיים כשהופעתי באופרה בפאריס שהיתי שם שלושה חדשים די בבדידות. הילדים הגיעו לבקר והתבוננתי בבן שלי טובל את הקרואסון בקפה. אז החלטתי שמהיום גם אני ארשה לעצמי לבלוע קרואסון והתמכרתי. כל חיי הייתי בדיאטה. עכשיו אני מפרגנת לעצמי. אז אני עדיין נודדת מקפה לקפה על מנת למצוא את הקרואסון הכי הכי והקפה הכי הכי. זה לא קל כולם טעימים…

מי צריך בשר בכלל (צילום: דור שרון)
מי צריך בשר בכלל (צילום: דור שרון)

3. חוף הים

אין כמו חוף הים של תל אביב. בכל עונות השנה. אני ובעלי היינו יורדים יום יום בשעת השקיעה לחוף כשהבן שלי התגייס לצבא ודאגנו. מצאנו רוגע ותשובות בגלי הים ובחול. "שמשי, הביטי בי שמש ,אמש, הולכת בכל כוח גופי נגד הרוח הנושבת מן הים אל הים, במקום שהכל בו לא תם, שם מתחילה האש ללחש ויש לתקווה. שמש, אמש הלכתי יחפה לארך שקיעתך הבוערה כשצבעים ורדים כבו את השרפה שאחזה בקצה שמלתי ולבי בחול נמלא אמש". שיר שכתבתי בזמנו.

הים מחבר אותי לאינסוף האפשרויות של הלב.

מרס קאנינגהאם, הכוריאוגרף הגאון ומגדולי עולם המחול, אמר שכשאתה יושב על שפת הים וצופה באנייה למרחוק עם דגל, סירה קטנה בצד, איש עם כלב, ילדים עם כדור – אתה צופה בכוריאוגרפיה. ריקוד שלם שאף אחד לא תכנן אותו. אני משתדלת לתפקד כך. פחות להשתמש בשכל ובהגיון – יותר באינטואיציה; לתת לריקוד שלי להיוולד מעצמו.

חוף הים בתל אביב. צילום: שאטרסטוק
חוף הים בתל אביב. צילום: שאטרסטוק

4. נחל הירקון

לפחות פעמיים בשבוע אני צועדת על שפת נחל הירקון. מן פולחן שבו אני יושבת על ספסל ומתבוננת בריצוד האור על המים, בהשתקפויות העצים ובבני האדם צועדים, רצים ורוכבים על אופניים וקורקינט. כמה יפים האנשים בתנועתם – מרוכזים נוכחים. יש שמחת חיים בירקון, יש תנועה. אני אוהבת להתבונן גם במכוניות מרחוק ובנחל הירקון בו שט לו ילד עם סירה. כל הנחלים זורמים אל הים והים אינו מלא…

פארק הירקון (צילום: shutterstock)
פארק הירקון (צילום: shutterstock)

5. רחוב אסתר המלכה

נולדתי ברחוב אסתר המלכה וגרתי בסביבה הקסומה והמיוחדת הזו של רחובות נשיים: יעל, שלומית, רות ואסתר המלכה. היה זה בית באוהאוסי ובו שלוש כניסות שונות עם מדרגות מאחור. גרו שם המון שכנים מכל קצוות תבל שעלו לארץ לבנות אותה. יקים ,רוסים, פולנים צ’כים ומה לא. כל השפות דוברו בבית הזה ואני קלטתי אותן. כשחציתי את הכביש, שיחקתי בגן רות – הגן הקסום של ילדותי. שם שיחקתי בחול. בנינו ארמונות בחול. מעל, אחרי גרם מדרגות, יש במה קסומה מוגבהת ועליה ספסלים חמימים ונעימים מעץ ששכבנו עליהם וצפינו בשמש ובאור. לאחר מכן ירדנו אל בריכת הנוי והתבוננו בדגי הזהב ובשושנות המים הלבנות. כשגדלנו מעט, ישבנו על ספסל מרוחק יותר המנותק מהטבע ובימנו מחזות בהן שיחקנו אנחנו דמויות שונות עם טקסטים שחיברנו.

על הגג ברחוב אסתר המלכה, עלינו יום אחד, אני ואמי, לתלות כביסה. פתאום ראיתי את אמי בוכה. "אמא למה את בוכה?", שאלתי והיא ענתה לי: "כולם מתו". כך גיליתי שכל משפחתה נספו בשואה – שבעת אחיה ואחיותיה.

6. העצים בתל אביב

אני מאד מחוברת לכל עץ בתל אביב. לעץ החרוב בבני משה, לעצי הזית בכיכר המדינה ובבית האופרה, קוטפת ומכינה לאכול. כשאני צופה בעצי התמר – חבל לי מאד שלא אוכלים את פירותיו וכואב לי בלב. זה מעליב את העצים שמניבים פירות ואיש לא אוכל אותם. הם מתייבשים. לידי יש ענבים כהים ואני נוהגת לאכל אותם. ויש את שדרות אוסישקין אליהם אני הולכת לצפות בצמיחה וברגעים המיוחדים של השדרה.

סוזן דלל (צילום: שאטרסטוק)
סוזן דלל (צילום: שאטרסטוק)

במרכז סוזן דלל יש עץ מקסים שהוא האליל שלי .לפני כל הופעה אני ניגשת אליו, מחבקת אותו ומתפללת. רקדתי אתו וצילמתי בווידאו ושיתפתי אותו בהופעה שלי. הוא משתנה מעונה לעונה והוא חבר טוב שלי. הוא נראה כמו פיל עתיק, כמו אליל, כמו קרנף. יש לו עין אחת ואוזן אחת ומבט מיוחד והוא מקשיב ורואה אותי. כל עונה הוא משתנה. הגשם שוטף אותו ומשנה לו את הצבע ואת הצורה, השמש מיבשת אותו והוא מתקלף. אני משוחחת אתו ומגיבה לשינויים הדרמתיים שהוא עובר. שנים שאני מגיעה אליו בכל הופעה – והוא מאחל לי הצלחה.

גם קירות מושכים אותי בתל אביב. הקיר של יד לבנים ברחוב פנקס ליד ביתי הוא קיר ארוך ומתמשך, לאורכו רקדנו אני והלהקה בריקוד פיסול לפני המון שנים. חוויה נפלאה להתמזג עם הבטון של העיר והמשמעות של המקום.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: כוהנת המחול שמספרת על אהבתה הישנה לעצים,...

רנה שינפלד23 בינואר 2022
הרקדנית שוכחת צעד. צילום: גדי דגון

זיכרון שרירים: רנה שינפלד ממשיכה לרקוד בגיל 77

זיכרון שרירים: רנה שינפלד ממשיכה לרקוד בגיל 77

רנה שינפלד, שהייתה דמות מפתח בלהקת בת שבע בשנות ה־60, כבר בת 77, אבל לעבודת הסולו החדשה שלה, "הרקדנית שוכחת צעד", שבה היא תרקוד 46 דקות, היא ניגשת כתמיד בהומור, חיוניות ופיוט

הרקדנית שוכחת צעד. צילום: גדי דגון
הרקדנית שוכחת צעד. צילום: גדי דגון

יש משהו ילדי ונוגע ללב ברנה שינפלד: ההתלהבות מֵעלה נושר שהיא מלטפת ברוך, התיק הקטן, ורוד בזוקה, שתלוי באלכסון על קדמת גופה, הזיק בעיניים שלה שמשמר סקרנות וחיות וגם העיקשות הזאת – להמשיך לרקוד ולהופיע ולא ממש לספור את מי שחושב שהגיע הזמן לפרוש. שינפלד ציינה לא מזמן את יום הולדתה ה־77, וכמדי שנה או שנתיים, השבוע (חמישי, 14.3) היא שוב תעלה לבמה של מרכז סוזן דלל. בחלקו הראשון והמרכזי של הערב היא תרקוד סולו את "הרקדנית שוכחת צעד" ובהמשך תעלה הלהקה שלה את היצירה "פיציקאטו" (שם שפירושו פריטה על מיתרי הכינור ללא הקשת – י"א).

אין שחיקה? איך יש לך כל כך הרבה כוח?

"אם יש סקרנות – ויש בי המון – הכל אפשרי. ברור שדברים משתנים, אבל זה בסדר. אני אוהבת את השינוי שמתחולל בי. אני לא קופצת כי אני כבר לא צריכה לקפוץ, קפצתי מספיק ואני גם לא רוצה. מעניינים אותי דברים אחרים. אני אוהבת את הגוף ומודה לו, כי בעיניי הוא נס שאיתו באנו לעולם. אני לומדת אותו עשרות שנים ויש לי עוד המון עבודה. יש דקויות בזרת, יש עוד המון דרכים להביא את המרפק לבטן ולהעמיק בהבנת המשקולות שאנחנו נושאים איתנו – הראש והאגן – וכל מה שהם מייצגים בריקוד ובחיים. את ההבנות האלה אני מנסה להעביר לקהל ולתלמידים שלי בסטודיו. עוד כילדה התפעלתי יותר ממחוות כף היד שעשה על הבמה הכוריאוגרף מארס קנינגהם מאשר מהזינוקים הווירטואוזיים באוויר של רקדן אתלטי במיוחד".

ובכל בוקר את יורדת לעבוד בסטודיו למשך שעות.

"ברור, אבל זה מאבק יומיומי. הרגעים האלו שבהם אני מחליטה בכל בוקר מחדש לרדת את חמש המדרגות המובילות מהבית לסטודיו הם די סיוט, כמו לקפוץ למים קרים. אבל אז בשקט הגדול, כשהגוף מתחיל לנוע, קורה לי משהו נהדר. אני מתנתקת בעיקר מכל הג'יפה של ניהול להקה והסדרת תקציבים וצוללת לתוך עולם של דימויים ורגשות ומגלה שוב שאין לי חיים בלי זה. עד מתי? כל עוד ארגיש שאני יכולה".

עולמה של רקדנית היא המסגרת לעבודה החדשה. למה דווקא עכשיו?

"הנושא הזה מעסיק אותי שנים, ועכשיו חוט הזהב שלי, מין מלאך שמנחה אותי כבר עשרות שנים ומכוון אותי, הביא אותי חזרה לשירים של המחזאי יוסי יזרעאלי שהעניק לי במשך השנים ספרי שירה שלו. הוא נתן לי חופש מוחלט, ולקחתי מהשירים משפטים שנגעו בי והתחילו לי את העבודה. 'היא מתחילה עוד יום אימונים, אבל הראי מכשיל אותה כבר במשאלתה הראשונה להיפטר ממנו, מהגוף שהפרפר שלה כלוא בו', הוא כותב, ואני מרגישה את הפרפר הזה שרוצה לגעת בחופש למרות המוסכמות. אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו יש את הילד הזה אלא שהוא כל כך דחוס ומכוסה, ומסלול החיים על כל קשייו הוא גם הזדמנות לגלות אותו. הגיל מאפשר לך לעשות את זה, כי פחות אכפת לך מה יגידו, ויש גם יותר הומור – אנחנו מסתכלים על עצמנו קצת מהצד וצוחקים. גם שם העבודה, 'הרקדנית שוכחת צעד', לקוח מאחד משיריו, והבנתי אותו כהזדמנות – אפשר לשכוח צעד ואולי אפילו צריך, כי רק אז זה מושלם. אין שלמות שאין בה כתם, פגם קטן".

שינפלד, הפרימה בלרינה המובהקת שנולדה בתל אביב ואוהבת בכל מאודה את העיר הבלתי מוסדרת והבלתי מושלמת הזאת, נמנתה עם הדור המייסד של להקת בת שבע באמצע שנות ה־60 של המאה הקודמת. היא נגעה בפסגות והייתה הסולנית שמרתה גראהם – הכוריאוגרפית האמריקאית הגדולה שעבדה עם להקת בת שבע – תפרה לה תפקידים על פי מידתה. עוד במסגרת הלהקה היא פיתחה שפה תנועתית משלה וביקשה לשלב במחול תחומי אמנות אחרים, תהליך שהבשיל במהלך הקריירה העצמאית שלה. היא עושה שימוש וירטואוזי באביזרים – לרוב פשוטים, בשנים האחרונות גם ממוחזרים, ומשלבת בעבודותיה וידיאו, שירה ומוזיקה. היא הופיעה ומופיעה גם היום ברחבי העולם, וכבר עשרות שנים היא מלמדת וגם מנהלת, כנגד כל הסיכויים, להקה משלה. הערב הקרוב שלה בסוזן דלל (תוכנית שתעלה שוב בסוף מאי ובראשית יוני) ייפתח כאמור בעבודת סולו של 46 דקות, שבמהלכה היא תחבור לקובי מידן. הם יקראו בדואט משירי יזרעאלי למוזיקה של המלחין והכנר אלכסנדר בלנסקו.

את מייחסת חשיבות מיוחדת לממד הוויזואלי בעבודות שלך. זכורה במיוחד עבודה שלך עם מעצב הבמה משה שטרנפלד, וכך גם התלבושות שבחרת לעצמך להופעות.

"העולם הוויזואלי קרוב אליי במיוחד, וזו גם השפה שסובבת אותנו. רקדניות ויוצרות גדולות כמו פינה באוש וקרולין קרולסון, שהן מקור השראה רב שנים עבורי, הוסיפו ליצירות המחול שלהן תפאורות, תלבושות ואביזרים שהקנו לתנועה רבדים נוספים והעמיקו את החוויה. בראשית הדרך שלי כיוצרת – אולי כריאקציה לגראהם שדגלה באיפור כבד, בתסרוקות גדולות ובדרמה – הלכתי על תנועה רחבה אבל מאופקת ועל אביזרים מאוד מינימליסטיים ונקיים – חוטים, יריעות מתכת דקות, שקיות ניילון. במהלך השנים, ככל שהתבגרתי, התמונה שאני רואה הפכה מורכבת ועשירה יותר. הווידיאו, אם משתמשים בו היטב, יכול לשרת את יצירת המחול שבמהותה היא מופשטת ובת חלוף וליצור עוד אפיק לתקשורת עם הקהל. בשנים האחרונות אני מרבה למחזר תלבושות ישנות, ליצור כל פעם מראה חדש, ואני גם סורגת בעצמי – זו מין התכנסות כזאת שאולי מגיבה לבזבוז שמסביב. בגד כזה עיצבתי לעבודה החדשה שבסופה אני משילה אותו ונשארת בטייץ. באותה רוח החלטתי לוותר על מעצב תלבושות ללהקה, ובעבודה משותפת עיצבנו תלבושת לכל רקדן. לצד הפן הוויזואלי גיליתי, כאמור, גם את המילה הכתובה שלפעמים יש לה כוח להתניע רעיון חדש".

הרקדנית שאת רוקדת בעבודה החדשה היא גם אנחנו, לא?

"ברור. המסך עולה ויורד על כולנו. כולנו זקוקים לאהבה ולתשואות, כולנו הולכים שוב ושוב אל הראי וכולנו עוטים על עצמינו מסכות. לצד כולנו צועדת מסכת המוות. חיינו מורכבים מאור וצל, מתרגולים וניסיונות שאנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב. כולנו שוכחים מדי פעם צעד".

"הרקדנית שוכחת צעד", סוזן דלל, 14.3, 21:00

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

רנה שינפלד, שהייתה דמות מפתח בלהקת בת שבע בשנות ה־60, כבר בת 77, אבל לעבודת הסולו החדשה שלה, "הרקדנית שוכחת צעד",...

מאתיעל אפרתי13 במרץ 2016
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!