כבר 23:30 בלילה ביום ראשון, הרבה אחרי שעת השינה שלי כרמת־גנית בת 40. לצערי אני רחוקה מללכת לישון, או להשלים כבר את הפרקים החדשים של "לאב איז בליינד" בנטפליקס. לפני שעות ספורות פיטר ביבי את גלנט ואלפים כבר שועטים לרחובות בהפגנה ספונטנית וזועמת.

על המסך שלי משובצות נשים טרוטות עיניים, חברות הנהלת תנועת הנשים "בונות אלטרנטיבה", שמנסחות מסרים לתקשורת ומכינות את היום הבא. חייבות להכריז על שביתת נשים, חייבות לעלות בהמונינו לירושלים. מיצג "סיפורה של שפחה" שלנו הוא אחד הסמלים הכי מזוהים עם המחאה, ואי אפשר שלא להיות חלק מהרגע המכריע הזה. אבל בו־זמנית ברור לכולנו שלא יהיה מיצג. לא יהיו שפחות. זה נגמר.

שריטת תקליט. אתם בטח שואלים את עצמכם איך הגענו לכאן.

אם איתרע מזלכם שלא לחיות תחת סלע בחודשים האחרונים, הצירוף "מצעד השפחות" או "מיצג השפחות" כנראה אומר לכם משהו. נשים לבושות בגלימות סינטטיות אדומות, חובשות כובעים לבנים שמסתירים את פניהן, הולכות בטורים ארוכים בתוך המוני מפגינים בכל רחבי הארץ, עומדות ליד נרות זיכרון או שרות עם אפרת גוש בקפלן.

הראשונות להיפגע

זה התחיל ממיצג קטן וספונטני מול הכנסת בסוף פברואר. הגלימות מ"ברוריה", הכובעים אולתרו בכישרון על ידי חברות "בונות אלטרנטיבה" עם ויז'ן. והיי, זה הספיק. כולם מכירים את הדימוי מהסדרה ההיא שממש התכוונו לצפות בה מתישהו. בארה"ב ובמדינות אחרות כבר השתמשו בוויז'ואל הזה בהפגנות נשים נגד חוק ההפלות. אבל הרפרנס היה בכלל מיצג שהרמנו עוד כשעבדתי ביח"צ של HOT והסדרה היתה פופולרית להפליא בארץ. שש דיילות, לבושות כשפחות, צולמו במיקומים איקוניים בתל אביב והתוצאה היתה מטלטלת – לראות את הדימוי המפחיד הזה במקום הכי חופשי וליברלי במדינה באמת גרם לאנשים לתהות. גם אם הם לא צפו בסדרה.

כשעלה הרעיון למיצג במסגרת ההפגנות נגד הרפורמה, חשבנו שהמסר יהיה ברור: ב"סיפורה של שפחה" של מרגרט אטווד, בעתיד הלא רחוק, מתרחשת הפיכה משטרית וחלקים גדולים מארה"ב הליברלית הופכים לרפובליקת גלעד התיאוקרטית, שבה לנשים אין זכויות כלל. מי שמצליחות להרות הופכות לשפחות־רבייה ומסופחות לזוגות חשוכי ילדים, נאנסות ומחויבות ללדת עבורם.

לנשים אסור לקרוא, ללמוד, להחזיק רכוש משלהן. קטיעת איברים היא עונש לגיטימי, מוות בתלייה גם. החלק הכי קשה לצפיה, עבורי לפחות, היה הפלשבקים לתקופה שלפני – כשבוסטון עוד היתה חופשיה, אבל התחילו בה תהליכים מעוררי פחד. חוקים שעברו פה ושם ושללו זכויות יסוד שעד כה היו ברורות מאליהן, חיילים חמושים שדיכאו כל ניסיון מחאה והשתמשו באלימות לא פרופורציונלית נגד מפגינים. ההקבלה היתה אמורה להיות ברורה: המיצג שלנו מתריע מפני הסינריו הגרוע ביותר, זה שגם באיראן לא חשבו שיגיע. זכויות יסוד הן לא דבר ברור מאליו וכשאין מי שמגן על הדמוקרטיה – נשים תהיינה הראשונות להיפגע.

זה לא רק היה פשוט לביצוע, אלא שהכובעים גם אפשרו למי שלא יכלה לקחת חלק במחאה בפנים גלויות לעשות את זה – חרדיות, מוסלמיות, נשים בעמדות מפתח, עובדות מדינה. הכוח היה דווקא בגוש האדום־לבן ולא בפרטים

אני הייתי סקפטית, מודה. לאורך כל הדרך, כשעלו עוד ועוד מחשבות לשימוש במיצג, הייתי בטוחה שאף אחד לא יבין, אף אחד לא יצטרף. אבל המיצג הבא כלל כבר עשרות נשים, ותוך שניה קמו התארגנויות מקומיות של נשים מכל הארץ שאמרו "זה משהו שאנחנו יכולות להזדהות איתו, דרך לקחת חלק במחאה הזו". זה לא רק היה פשוט לביצוע, אלא שהכובעים גם אפשרו למי שלא יכלה לקחת חלק במחאה בפנים גלויות לעשות את זה – חרדיות, מוסלמיות, נשים בעמדות מפתח, עובדות מדינה. הכוח היה דווקא בגוש האדום־לבן ולא בפרטים.

בניגוד לטענות, המימון לא הגיע מהאיראנים. בהתחלה עוד רכשנו את הגלימות מחנויות תחפושות (רגע לפני פורים, להזכירכם) וישבנו באישון ליל להדביק כובעים. אבל העשרות הפכו למאות ואלפים ונאלצנו להקצות לזה כספים מקמפיין התרומות שהרצנו. עדיין לא יכולנו להרשות לעצמנו בדי קטיפה יקרים כמו של השפחות המקוריות, אבל היה בתחפושתיות הזולה הזו משהו נכון, דווקא. זו לא באמת מקטרת, זו לא באמת שפחה. זה רק דימוי.

אני, אשת תקשורת בין משרות ומתנדבת בתא היח"צ של "בונות אלטרנטיבה", מצאתי את עצמי מגויסת פול טיים, פרו בונו, כדי להתמודד עם הטרפת התקשורתית. בהתחלה עוד ניסינו להתעקש על השם התקני – מיצג סיפורה של שפחה – אבל המונח "מחאת השפחות" תפס ובכל מהדורות החדשות, העיתונים ואתרי האינטרנט התמונות הראשיות מכל הפגנה היו שלנו: נחש ארוך ואדום בתוך ים של מפגינים. גם מי שלא לבשה גלימת שפחה לבשה אדום כהזדהות. האימג'ים המרהיבים האלה תפסו גם את עיניהם של גופי תקשורת מכל העולם ומצאנו את עצמנו בניו יורק טיימס, בי.בי.סי, וושינגטון פוסט ועוד.

אחרי מיצג האורות הגדול שלנו בקפלן, שהיה חלק משבת שבה השתתפו במיצגים אלפי נשים בכ־70 יישובים בכל רחבי הארץ, קרה משהו אחר. הפכנו למם. הגענו ל"ארץ נהדרת". נכנסנו לקריקטורות סאטיריות. ואז גם לדפי המסרים של הימין. פתאום רוטמן הזכיר אותנו בציוץ, ואז בנאום, ואז גם גלית דיסטל אטבריאן, וסמוטריץ', ועוד ועוד. טענו שמשלמים לנו, לשפחות. טענו שאנחנו נשים פריווילגיות לבנות מטורללות והזויות, חובבות דרמה, שדורכות על גבן של נשים מסכנות באמת. טענו שאנחנו רומסות זכויות נשים. שאנחנו לועגות למגזר החרדי וטוענות שחרדיות הן שפחות.

ההייפ התקשורתי הכניס אותנו למהדורות החדשות ואפשר לנו להעביר את המסרים שלנו, אבל בוועדות ובחדרים החשובים עדיין יושבים גברים שלא סופרים אותנו באמת

זה לא שבר אותנו, להיפך. זה הכעיס, בטוח, אבל הבנו שמישהו נבהל מההתגייסות המטורפת של נשים למחאה. נשים שמעולם לא יצאו להפגין ולא חשבו שיש סכנה שזכויותיהן ייפגעו. מישהי סמך על זה שאף אחד לא צפה בסדרה ואפשר לעוות את המסר.

מה שכן, היה ברור לנו שהדימוי הזה הולך ומשתלט על המטרה. רצינו להעיר נשים, להפחיד ולהתריע מפני עתיד לא מופרך – והצלחנו. אבל מה שבסופו של דבר נשאר בתודעה הוא תמונות יפות של נשים באדום ולבן. ההייפ התקשורתי הכניס אותנו למהדורות החדשות ואפשר לנו להעביר את המסרים שלנו, אבל בוועדות ובחדרים החשובים עדיין יושבים גברים שלא סופרים אותנו באמת. החקיקה דהרה קדימה, חוק האיזוק האלקטרוני נדחה, נשים המשיכו להירצח על ידי בני הזוג שלהן והרגע שבו יעבור גם חוק בחירת השופטים היה קרוב מתמיד.

ואז גלנט פוטר, והיה ברור לכולם שנחצה קו. אנחנו כבר אחרי ההרתעה. זה כבר לא דימוי. לקום מחר בבוקר לרפובליקת גלעד זה משהו שיכול לקרות בכל רגע. היה לנו מובן שבתוך הזעם המשתולל ברחובות והפגנות הענק המתוכננות – אין מקום לשורת שפחות כנועה ודוממת. צריך דימוי חדש. זה כבר דובר לפני כן: לא בכדי בחרנו להמשיך בגלימות דקיקות במקום בשמלות אדומות. כשהכובע יורד, השפחות הן בעצם גיבורות־על. הן היו גיבורות־על כל הזמן. מישהו רק היה צריך להביא אותן לקצה.

לוותר על אחד הדימויים המזוהים ביותר עם המחאה לא היה פשוט, ואנחנו עדיין מנסות להעביר את המסר לנשים בכל הארץ ובחו"ל שמתקשות להיפרד ממנו. אבל לנו ברור שאנחנו חייבות להיות הרבה יותר מסמל בגלגול הזה של המאבק. אנחנו חייבות לצאת, הפעם בפנים גלויות ולשלם את המחיר, כי אנחנו כבר יודעות: אנחנו לא לבד. יש אלפים כמונו, מאחורינו, לבושות אדום ומוכנות לקרב. ואולי, כשאפשר יהיה לנשום כאן שוב, נמצא את הזמן לצפות ב"סיפורה של שפחה". או ב"לאב איז בליינד".

• מחאת הדמוקרטיה
• ❤ תל אביב
• הפגנה
• הבועה
• נשים
• שיוויון
• גזענות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 940 // כוח וידאו

• Facebook
• Twitter
• Email

המיזם הירושלמי "רצים ללא גבולות" עשוי לעניין גם את אלה שאינם חובבי הזעה בבד נושם וזרחני. הניחו בצד את הטראומות משיעורי הספורט והקשיבו לרעיון הפשוט שבבסיסו בני נוער יהודים וערבים שמתאמנים יחד. בנובמבר האחרון התגבשה קבוצת נערות ירושלמיות לריצה משותפת שבועית, ולמפגש דיאלוג עם מנחה בכל שבוע שני. בקרוב תיפתח גם קבוצת נערים.

"הפריע לי שהרבה נערות בתיכון לא עוסקות בספורט, אבל הטריגר למיזם היה מבצע צוק איתן", מספרת שושנה בן דוד (18), תלמידת תיכון מירושלים. "אני מתאמנת לחצי מרתון ורצה חמש פעמים בשבוע, ובתקופת המבצע הרגשתי מחנק בעיר. המסלול שלי בטיילת ארמון הנציב עובר ליד ג'בל מוכאבר, משם יצאו כמה פיגועים. הייתי צריכה לוותר על החלק הזה, אבל הרגשתי שזה לא נכון. למה לחיות בפחד הזה? אנחנו חיים באותו מרחב ואני אפילו לא יודעת מי נמצא שם. ואז זה התחבר לי". בקבוצה המגוונת שהתגבשה חברות נערות חילוניות ודתיות, יהודיות וערביות.

בן דוד משתתפת במסלול לפיתוח מנהיגות בישראל (LEAD), במסגרתו התבקשה להקים פרויקט חברתי. כשפנתה לקרן שוסטרמן עם המיזם, התברר שכבר יש שותף לרעיון – היזם החברתי ישראל הס, והאצנית הצעירה חברה אליו. השניים פתחו קמפיין בהדסטארט ועד כה הוא גייס קרוב ל־28 אלף ש"ח, מתוך 68 אלף שהם מקווים להשיג בשבוע שנותר. "אנחנו רוצים להפוך את הקבוצה למקצועית", מציגה בן דוד את מטרת הקמפיין. "היא אמנם פתוחה לכל הרמות, אבל הרעיון הוא להביא את הנערות לתחרויות. בשביל זה צריך מאמנים דוברי שתי השפות, ציוד ריצה, ביטוח. יש המון ביורוקרטיה ועלויות. בחודש מרץ תיפתח גם קבוצת נערים, ובלי המימון הפעילות לא תחזיק מעמד לאורך זמן".

את מזהה שינוי אצל הנערות מאז שהתחילה הפעילות?

"בהחלט. על מסלול הריצה כולן שוות, בלי קשר לרקע שממנו הגיעו ובלי פוליטיקה. הן הגיעו ומיד התחילו לספר על החיים האישיים שלהן ולחפש מכנים משותפים".

האם נוצר בקבוצה חיבור בין בנות שנגע בך באופן מיוחד?

"יש שתי בנות שהתחברו, אחת דתייה שמגיעה מאולפנה והשנייה חילונית שלומדת בבית הספר הדמוקרטי. יש עוד חיבורים בין יהודיות לערביות כמובן, ואני לא חושבת שזה היה קורה לולא המפגשים האלה. אני נקשרתי בעצמי לכמה בנות באופן אישי. למפגשים במרחב הזה יש השפעה".

מה תעשו אם לא תשיגו את המימון?

"החלטתי לפעול בו זמנית באופן חובבני וגם לנסות להפוך את הקבוצה למקצועית, אז נמשיך לנסות לקבל מימון, במיוחד כי כל יום יותר אנשים נחשפים למיזם. אם לא נצליח זה יהיה חבל, אבל אני אמשיך להתאמן עם קבוצת הנערות. לא נוותר על הריצה".

רצים ללא גבולות בהדסטארט

• תל אביב
• ספורט
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• מרתון
• ריצה
• פוליטיקה
• שיוויון
• עירוני