"נתניהו יח"צן מעולה, אבל מנהיג אפס. הצעירים קלטו את זה והתפוצצו"

אייל שכטר (צילום: אילן בשור)
אייל שכטר (צילום: אילן בשור)

סגירת התיאטראות שברה את אייל שכטר, אבל הוא לא בטוח שאמנות היא מצרך חיוני בימים אלה. והאמנים? "אייל גולן יודע מאיפה משתינה הממשלה. בקרוב אמנים מהשדרה המרכזית לא יפחדו לדבר"

21 ביולי 2020

היי אייל, מה קורה?
"יש מולי עץ שפורח פריחה נפלאה, זה נורא יפה. חשבתי על זה, כשכל בני האדם ייעלמו יהיו עצים ממש יפים בעולם".

אוקיי, עכשיו אני רוצה לראות את העץ.
בבקשה, אני אצלם לך.

ספר לי מה שלומך בימים אלה.
"2020 לא מסתמנת כשנה מגניבה. היא התחילה בסדר, אבל אז נכנס כל העניין של הקורונה, ולתוך העצב הזה נכנס גם המוות של אבא שלי, שנפטר ממש עכשיו. זה הופך את השנה הזאת ללא מגניבה. בלי קשר למוות של אבא שלי, קלטתי שחוסר המעש הזה הכניס אותי למצב טיסה פסיכי בלי יכולת להמציא את עצמי, כאילו איבדתי לחלוטין אזימוט. לא היה שום דבר בעצם והלכתי לאיבוד. ואז כשהחזירו אותנו לשבועיים הרגשתי איך הגוף שלי חוזר לחיים, מתעורר בעוצמה, הגוף התמלא בדם, כמו אביב. לפני כן כבר דיברתי עם חברים שלי על זה שאני צריך לחפש עבודה חדשה, זה קבר אותי. ואז סגרו אותנו שוב. הלכתי והתכסיתי שוב בקדרות, עד שפתאום התחלתי לפעול מול אנשים אחרים עם רעיונות כדי להוציא את המוזיקה והתיאטרון מחוץ למקום הטבעי שלהם. אני מתחיל למצוא פתרונות".

יש משהו לדבר עליו או שהכל בחיתולים?
"זה עדיין בחיתולים, אבל הכיוון הוא סוג של חוגי בית. אני חושב שאנשים רוצים פרפורמנס, הם רוצים לייב. צריך מפגש".

כתבת בפייסבוק שהאמנים לא באמת חיוניים בתקופה הזאת. בוא נדבר על זה רגע.
"אנחנו באמת לא חיוניים. העניין כרגע הוא הישרדותי לגמרי, והכל ספרטני. אנשים צריכים לדאוג ללחם, וכשאת דואגת יש לך רעש בראש ואין מקום בראש ליצירה, לאמנות, לתרבות. אמנים בשלב הזה הם לא הדבר הכי משמעותי ונחוץ".

אתה לא חושב שדווקא בימים האלה יש לתרבות תפקיד חשוב של הבעת מחאה וביקורת?
"ברור, לחלוטין. אבל המחאה היא מחאה מתפרצת, אנשים יוצאים לרחובות, זאת לא מחאה תרבותית. אין בה ניואנסים, אלא רק זעם טהור. תרבות זה דבר שחושבים עליו ומכוונים אותו, יש בו עבודה ותהליכים. פה אין תהליך, רק התפוצצות ברחובות. אני לא חושב שאני בתור אמן צריך להגיד לאנשים כמה חרא פה, הם רואים את זה בעצמם".

"ככל שהמחאה הזאת תצבור כוח – והיא צוברת – יצטרפו עוד ועוד אמנים מהשדרה המרכזית ולא יפחדו להביע את דעתם, כי זה יהפוך לחלק מהבון טון"

ובכל זאת, דווקא עכשיו אנשי התרבות יכולים לנצל את הכוח שלהם כדי להשפיע על המאבק הכללי.
"אסף אמדורסקי עשה דבר טוב, כמעט מפתיע. חשוב שאמנים מהשורה הראשונה ייצאו – בעד או נגד, זה לא משנה, יש את מוקי שיצא אידיוט. רוב האנשים פוחדים, נגיד אייל גולן – הוא יודע מאיפה הממשלה משתינה, אבל הוא בחיים לא ייצא נגד מירי רגב והחברים שלה. אבל עוד אנשים הולכים ומבינים וזה הופך להיות בון טון".

אתה חושב שאמנים מסדר הגודל של אייל גולן ושלמה ארצי יצטרפו? נשמע כמו מדע בדיוני.
"העניין הזה של פחד מלהביע עמדה, או אפילו התקרנפות, לא זר לנו. אני יכול להבין את זה. לכן אני אומר שאפו לאסף שאמר, פאק איט. הוא אמן מאוד מוכר ומוערך והוא אמר, אני עכשיו יוצא החוצה. אני מעריך את זה. אבל אני לא חושב שאני רוצה או יכול לבוא בטענות למי שפוחד. אני יכול לשרטט את הסיבות שלהם – הם רוצים להישאר קונצנזוס, זה מפחיד אותם, יש להם מנהלים שאומרים להם לעזוב את זה. אבל אני אומר לך: ככל שהמחאה הזאת תצבור כוח – והיא צוברת – יצטרפו עוד ועוד אמנים מהשדרה המרכזית ולא יפחדו להביע את דעתם, כי זה יהפוך לחלק מהבון טון וחלק מהשיח. זה עניין של זמן קצר מאוד. אנחנו בראשיתה של התקופה הזאת".

אולי לא צריך לחכות לדור הזה, רחוב בלפור מתחיל להתמלא בצעירים.
"הצעירים יצאו לרחוב כי הם הבינו שמרמים אותם. כשאני הייתי ילד שרק בא לתל אביב יכולתי להסתפק בסנדביץ' ליום שלם, והחיים לא היו כל כך מסובכים. אבל פתאום גם אין כסף לסנדביץ', אין כסף לכלום. המדינה לא נותנת יותר כלום, היא לא עוזרת, לא מתכננת כלום. רק שמה בכל פעם פלסטר קטן על פצע מדמם. הצעירים קלטו את זה והם הבינו שהעתיד שלהם רע ושחור משחור. אז הם יצאו לרחובות והתפוצצו. זה מדהים ונפלא".

"הצעירים קלטו שמרמים אותם, הם הבינו שהעתיד שלהם שחור משחור. אז הם יצאו לרחובות והתפוצצו"

אתה מצליח להתפרנס בחודשים האלה?
"לא. אכלתי כל כסף שהיה לי. אין לי עתודות, אני לא יודע מה יוליד יום וכמה זמן זה יימשך. בגלל זה התחלתי לחפש פתרונות – לגרוס לחלוטין את הניירת שקיימת על הידיעה מה זה פרפורמס, לייב, תיאטרון, ולבנות תוכניות חדשות לגמרי".

אתה חושב שהקורונה תשנה את האופן שבו אנחנו יוצרים וצורכים תרבות? מוזיקה, תיאטרון וכדומה.
"אם יימצא חיסון, אני חושב שלא יהיו שינויים דרמטיים. מהר מאוד יתחילו לנסוע להופעות ויחזרו לתיאטרון. אבל אם זה לא ייפתר בקרוב, הקריסה הכלכלית של אנשים בכל העולם תוביל לכך שהכל יהיה מאוד קטן ומצומצם. לאנשים לא יהיה כסף – ובעיקר פה בארץ. לאנשים פה באמת אין כסף. הם חיו הרבה בזכות אשראי ופתאום מתברר להם שאין כסף. ככל שהפתרון יהיה יותר רחוק כך התוצאה תהיה יותר אומללה".

אבל זה לא מסתכם במציאת חיסון.
"נכון. השיקולים של הממשלה הם לא ענייניים. אפשר היה להחזיר אנשים לתיאטרון, שם לא היו כמעט הדבקויות. אפשר היה למצוא דרכים לתת לאנשים לחוות לייב פרפורמנס במסגרת ההתגוננות מפני קורונה. בשבועיים שהיינו פתוחים כבר היו לי שתי הצגות ושתיהן היו נהדרות, אנשים היו עם מסכות ושמרו מרחק. זה לא מסובך. אפשר לקיים מופעים בשטחים גדולים. צריך רק לחשוב ולרצות. הרבה תלוי ביכולת של המערכת השלטונית להבין את המשמעויות של לסגור את האמנות לאנשים. גם כלכלית וגם מבחינת רווחת הנפש".

"הולך ומתגלה עם הזמן עד כמה האיש שמנהיג אותנו הוא לא באמת מנהיג. יח"צן מעולה, מנהיג אפס"

מה שכנראה לא יקרה.
"הולך ומתגלה עם הזמן עד כמה האיש שמנהיג אותנו הוא לא באמת מנהיג. יח"צן מעולה, מנהיג אפס. אנחנו לומדים מהכל. אבל כולנו חפצי חיים, האמנות תמצא את מקומה כי אין לה ברירה. חשבתי על זה, מצטברות כמויות אדירות של אינפורמציה, דברים שנכתבים ולא נאמרים. זה צריך לצאת, וזה ייצא. תקופת הפוסט קורונה תוליד המון דברים – חלקם יהיו דברים פיזיים חדשים, כמו הופעות בבתים, במרפסות, וחלקם יהיו אינפורמציה חדשה, כתובה, מנוגנת. אני בטוח שכבר יש כמה שהכינו שירי פוסט קורונה ומחכים רק לרגע הנכון, לעקוץ את המדינה עם השיר הנכון. הכל מחכה לאלבום הניצחון".

יש לך משהו כזה בקנה?
"לי? אף פעם לא היה לי אלבום ניצחון. אני תמיד הולך יחף על כביש רותח. אני תמיד רץ ממקום למקום. אני רץ בין המטחים. זה האקשן שלי, אני בקרבות. תמיד הייתי כזה, אני לוחם".