Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
זוכרים שהיינו בטוחים כי חברת הנעליים וואנס היא אנטישמית לחלוטין אחרי שגילינו מגני דוד על הסולייה? עכשיו מגיע תורה של האיסלאם לצאת כנגד חברת נעליים. כ-6,000 בני אדם חתמו על עצומה הקוראת לנייקי לבצע ריקול לנעליים מדגם Air Max 270, שנושאת על סולייתה מילה שזהה למילה אללה בערבית. לצד העצומה באתר האמריקאי change.org נכצב כי "קרבת השם לאדמה יגרום לכך שיהיה אפשר לרמוס, לבעוט בשמו וללכלך אותו".
"זה שערורייתי ומפחיד שנייקי מאפשרים לעצמם לציין את שמו של אלוהים על נעל", צוין בנוסף. "זה לא מכבד לא את האיסלאם ולא את המוסלמים וגורם לחילול הקודש. האיסלאם מלמד על חמלה, חסד והגינות כלפי כולם. אנחנו קוראים לכל המוסלמים ולכל מי שאכפת לו מחופש דת לחתום על העצומה".
צילום מסך מהאתר change.org
אחד החותמים על העצומה אף הגיב כי זו לא ה"טעות" הראשונה שעושה נייקי בכל הנוגע לאיסלאם. ב-1997, על דגם שנקרא Air Nike Bakin, ניתן היה לקרוא כמו במקרה הנוכחי את המילה כאללה בערבית. אז נייקי השתכנעו, הורידו את הנעל מהמדפים ושיחררו את הדגם שוב עם שינויים אסתטיים. "אחרי הריקול של נעלי ההתעמלות ב-1997 נייקי הבטיחה שזה לא יקרה שוב. אז איך יכול להיות שעיצוב דומה התקבל?". מה דעתכם – נייקי אנטישמיים או שמדובר בעיצוב לגיטימי?
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
תערוכת הקריקטורות "אחרי שארלי", שמכבדת את זכר הנרצחים בטבח בצרפת לפני שנה בדיוק, צנזרה את דמותו של מוחמד מקירותיה. שיקול אמנותי או כניעה לטרור? תלוי את מי שואלים
בוטה או ממשיך את דרכם של הנטבחים? עבודתו של ולדיק סנדלר
(עדכון אחרון – 19:45, תגובת מנהלת המכון הצרפתי בישראל ויו״ר איגוד הקריקטורה והקומיקס הישראלית – בתחתית הכתבה)
בסוף השבוע שעבר נפתחה במכון הצרפתי בעיר תערוכת קריקטורות לזכר הנרצחים במערכת "שארלי הבדו", שנה בדיוק אחרי הטבח. התערוכה מוצגת במסגרת "אחרי שארלי – אי שקט של הקריקטורה", אירועים שכוללים גם הרצאות על ההיסטוריה של הקריקטורה ותפקידה היום. הרקע ל"11 בספטמבר הצרפתי" היה ככל הנראה איורים של הנביא מוחמד שפורסמו במגזין הצרפתי הסאטירי, אבל מי שיגיע לתערוכה יתקשה למצוא את דמותו של מייסד האיסלאם בין הקריקטורות המוצגות.
המאייר ולדיק סנדלר, שהציע שתי קריקטורות, הופתע לגלות בערב הפתיחה כי אחת מהן, זאת שנושאת את דמותו של הנביא, אינה מוצגת על הקיר – אלא נשארה בין דפי הקטלוג. "הכנתי שני איורים ששניהם מתייחסים לעובדה שבעקבות הפיגוע לא מציירים יותר את מוחמד בעיתון. אחד מהם יותר עדין ומנומס והשני נוצר מהצורך שיהיה משהו קצת יותר בוטה ושונה מהסגנון שלי". סנדלר מדבר על הקריקטורה שבה רואים את הקריקטוריסטים שנרצחו בטבח יושבים בשמים ומציירים את הנביא מוחמד, שמדגמן בעירום וישבנו חשוף.
הקריקטורה שעברה סלקציה. עבודתו של ולדיק סנדלר מתוך התערוכה "אחרי שארלי"
"הרעיון היה לשמר את זכר הסגנון שלהם ב'שארלי הבדו' – קצת בוטה, אפילו מעט פוגעני ואולי לא בטוב טעם בעיניי מהאנשים", מסביר סנדלר. "זה הסגנון שלהם ועל זה הם נרצחו. חשוב לכבד את העניין ולתת לזה לבוא לידי ביטוי. אני חושב שביחס לשאר הקריקטורות ב'שארלי הבדו', שלי עוד מתייפייפת".
סנדלר טוען כי לאחר ששלח את היצירות, קיבל פידבק חיובי גם מנמרוד רשף, יו"ר איגוד הקריקטוריסטים בישראל (ואקס שב"ק ס', לתוהים), שעומד מאחורי האירוע ביחד עם המכון הצרפתי ואצר את התערוכה. "הוחמאתי על הקריקטורה והיא אפילו מופיעה על העיצוב להזמנה שהכנתי", אומר סנדלר.
מצאו את מוחמד וצבעו אותו בצבעים עליזים. עבודתו של רועי פרידלר (צילום: נופר וחש)
אבל עם כל הכבוד לסנדלר, מה שקרה עם יצירתו של האמן רועי פרידלר קוטף בקלות את פרס האבסורד. ביצירה שלו נראים קריקטוריסטים עם כנפי מלאכים בדרכם לעולם שכולו טוב. כל אחד מהם אוחז בגיליון 'שארלי הבדו', אך לרוע מזלם בכניסה ניצב לא אחר מאשר הנביא. "חברים, נראה לי שנדפקנו", מודיע אחד מהם לחבריו. הקריקטורה אמנם תלויה על קיר התערוכה, אבל את דמותו של הנביא מוחמד מכסה מדבקה אדומה. "הדמות היא לא סתם מוחמד, אלא הדמות של מוחמד שהקריקטוריסטים של שארלי יצרו וצחקו עליה. כעת הם פוגשים אותה בשמיים", מחדד פרידלר.
– המדבקה לא מסרסת את המסר? למה החלטת להשאיר את הקריקטורה על הקיר? "הצנזורה אכן הרגה את הפאנץ' של הקריקטורה, אך יצרה מסר אחר וחשוב הרבה יותר: הטרור, כלומר הפחד מתגובה אלימה, ניצח בסופו של דבר את חופש הביטוי וכל הקריקטורות שפורסמו אחרי הרצח שמראות עיפרון שמנצח קלצ'ניקוב לא עומדות במבחן המציאות. הצנזורה הזאת אירונית במיוחד בתערוכה לזכר אלו שנפלו במלחמה על חופש הביטוי".
ביקורת גבולות
בתערוכה הנוכחית מוצגות למעלה מ-20 עבודות של אמנים ישראלים וצרפתים, וכמו בכל תערוכה – לא כל יצירה שמוגשת לאוצרים מוצגת בסופו של דבר. פניתי לרשף כדי להבין אם הצנזורה שהופעלה על שתי היצירות היתה מקרית או מכוונת.
– מה היו השיקולים במקרה של סנדלר? "מדובר בתערוכה קבוצתית, כך שכל אחד מציג עבודה אחת. חלקן על הקירות, חלקן בקטלוג. אנשים העבירו יותר מעבודה אחת, אבל מה לעשות שהקיר גודלו מוגבל. העבודה המדוברת של סנדלר מופיעה בקטלוג ובהזמנה. יש שיקולים אמנותיים – לפעמים מדובר בגודל או בצבע".
כשאני שואלת על עבודתו של פרידר ומנסה להבין אם התערוכה בכלל מציגה את דמותו של מוחמד, רשף מאבד סבלנות. "יש לנו קטלוג ואת מוזמנת להגיע לתערוכה. בזה סיימנו את הראיון".
מוקירים את זכר הנרצחים. מתוך התערוכה "אחרי שארלי" (צילום: נופר וחש)
אז נסעתי לבקר בתערוכה. בית הקפה החמים שבמכון הצרפתי בהחלט היה מזמין, והיצירות שנתלו על קירותיו ובמעלה המדרגות המובילות אל ספריית המדיה של המקום, הוסיפו לו קסם. התהלכות בין היצירות גילתה אמני קריקטורות מוכרים כמו מישל קישקה, שי צ'רקה, אורי פינק וגם רשף עצמו. אף שראיתי את המדבקה על יצירתו של פרידלר עוד לפני, היא שוב תפסה אותי בהפתעה, ופניתי לרשף בשנית.
– למה הסתרת את מוחמד ביצירה היחידה שמוצגת על הקיר ונושאת את דמותו? "זאת החלטה אמנותית לשים מדבקה עם סימן שאלה, כדי להעלות את שאלת חופש הביטוי ברב שיח".
– החלטה שלך כאוצר? "כן".
תערוכה שמטרתה להצדיע לנטבחים, שעוסקת בחופש הביטוי ובתפקידה החשוב של הקריקטורה בהקשר של מסורת ביקורתית – מתגלה כפרדוקסלית. קריקטורה היא יצירה שתפקידה לעורר ביקורת. זה היה "פשעם" של הנרצחים – ואיזו דרך טובה יותר להנציחם, אם לא להמשיך מהיכן שהפסיקו?
ברברה וולפר, מנהלת המכון הצרפתי בישראל ונמרוד רשף, יו"ר איגוד הקריקטורה והקומיקס הישראלית, מסרו בתגובה:
נתנו את השם "האי שקט של הקריקטורה" לסדרה שאנחנו עורכים סביב ז'אנר הקריקטורה (תערוכה,פרסומים והרצאות), ולא יכולנו לבחור בשם קולע יותר.
אנחנו אכן מציגים, בשיתוף עם אגודת הקריקטורה והקומיקס הישראלית, מה-7 ועד ה-31 בינואר 2016, תערוכת קריקטורות, לציון יום השנה לפיגוע ב"שארלי הבדו" והפיגועים שאירעו לאחר מכן. האיורים בתערוכה צוירו על ידי אומנים צרפתים וישראלים. התערוכה מלווה בפרסום של עיתון-קטלוג.
הקול קורא שנשלח למאיירים הביא עמו הצעות רבות. כשלושים איורים נבחרו על ידי האוצר. חלקם פורסמו בעיתון-קטלוג וחלקם הוצגו בתערוכה שנערכת בחלל המצומצם של מדרגות ספריית המדיה של המכון הצרפתי ובבית הקפה הסמוך אליה.
אחד המאיירים טען היום בפומבי שקריקטורות של מוחמד "צונזרו" כך שקריקטורה אחת "הוסרה" ושקריקטורה אחרת "כוסתה". מילים טעונות, כמו ז'אנר הקריקטורה, והנה אנחנו מוצאים את עצמנו בלב ליבו של הדיון עצמו. הופתענו לגלות את ההאשמות האלה, בתקשורת. המאייר לא שיתף אותנו, המכון הצרפתי, בתלונתו, בערב פתיחת התערוכה ורב השיח שהתקיים במהלכו. מדוע לא העלה את הנושא אז?
ולגוף ההאשמות עצמן לגבי הפעלת "צנזורה". אילו היתה צנזורה, האם היינו מפרסמים את הקריקטורות האלה בעיתון-קטלוג שנכתב בצרפתית, בעברית ובאנגלית ושחולק בחינם גם מחוץ לתערוכה? "הסרה" של איור? לא, מפני שהוא לא נכלל בין האיורים שנתלו. נכון הוא הדבר, הועלתה סוגיית תליית קריקטורות של מוחמד בחלל פתוח לציבור וזאת הסיבה שהוועדה האומנותית ביקשה שהסוגיה תישאר גלויה לעין. כאן טמונה חשיבות השיחה והדיון בייחוד עם האומנים. ואכן, הדיון יימשך ב-24 וב-28 בינואר במכון הצרפתי, סביב ההיסטוריה ותפקידיה של הקריקטורה. מקווים לראותכם.
על מצבו של האדם: "כניעה" חשוב, אך הוא לא פסגת יצירתו של וולבק
ב"כניעה", מישל וולבק מדמיין את צרפת ביום לאחר עליית האסלאם לשלטון. הספר השערורייתי הוא אמנם לא פסגת היצירה של הסופר, אך התזמון הלא יאמן שבו יצא הופך אותו לחבית נפץ מעוררת מחשבה
כל ספר חדש של מישל וולבק, ה-enfant terrible של הספרות הצרפתית, מלווה בהמולה תקשורתית השמורה בדרך כלל לאלבום חדש של כוכבי פופ. אך הבאזז סביב ספרו האחרון, "Soumission" ("כניעה"), התעלה על כל קודמיו. צירוף הנסיבות בין מועד פרסום הספר (יום הפיגוע במערכת "שארלי הבדו") והנושא הטעון גם ככה (השתלטות מוסלמית על צרפת) הפכו את הספר מסתם עוד טקסט פרובוקטיבי של וולבק – לחבית נפץ של ממש. אפילו הפוליטיקאים לא נשארו אדישים: ראש החזית הלאומית, מארין לה פן – שמובסת בספר על ידי המועמד המוסלמי – ציינה שהתרחיש המתואר שם אינו בלתי הגיוני; ומנגד, ראש הממשלה מנואל ואלס דאג להבהיר שצרפת של וולבק היא לא צרפת שלו.
אך צרפת של ואלס היא בדיוק מה שוולבק מבקר בחריפות בספרו. השנה היא 2022, ושני הכוחות הפוליטיים הצרפתיים הקלאסיים – השמאל הסוציאליסטי והימין הקונסרבטיבי – מפנים לראשונה את הבמה למאבק דו ראשי בין מארין לה פן מהחזית הלאומית הימין־קיצונית לבין מוחמד בן עבאס מהאחווה המוסלמית. בן עבאס זוכה לבסוף בבחירות הודות לדיל פוליטי עם המפלגות הוותיקות, ועולה לשלטון בצורה שקטה, חלקה, כמעט טבעית. הוא מיד מחיל את חוקי האסלאם על רוב תחומי החיים – כיסוי גוף לנשים, פוליגמיה ועוד – אבל העלילה מתמקדת בעיקר בתמורות שהוא מחולל בתחום החינוך. אוניברסיטת הסורבון (פריז 3) שבה גיבור הספר מלמד, הופכת, כמו שאר המוסדות להשכלה גבוהה, למוסד אסלאמיסטי, שמי שרוצה להמשיך ללמד בו נדרש להתאסלם. רוב המרצים נעתרים לדרישה ללא התנגדות יתרה.
הגיבור הוא פרנסואה, מרצה לספרות בן 40, שאת שיא הקריירה האינטלקטואלית שלו רשם עם הגשת הדוקטורט שלו על הסופר הצרפתי בן המאה ה־19 ז'וריס־קרל הויסמנס. מאז לא פרסם עבודה בעלת חשיבות דומה, וגם לא ממש ניסה. הגיבור הזה צעיר מרוב גיבוריו של וולבק, ולכן גם קצת פחות פתטי, אבל גם הוא בודד מאוד, מנוכר לסביבתו, חסר ילדים או חברים, לא בקשר עם הוריו, פוקד תדיר זונות, ובעיקר שקוע עמוק בתוך אדישות משועממת ותחושת חוסר משמעות קיומית – אותו Ennui שבו נתונים תמיד הגיבורים הוולבקיים, ושהפילוסוף הנערץ עליו, שופנהאואר, מגדיר כחוסר סיפוק יסודי ללא סיבה חיצונית, שמעיד על הריקנות שבקיום האנושי.
[tmwdfpad]אבל יותר משהספר מתאר את המשבר האישי של הגיבור, הוא מתאר את המשבר שפוקד את החברה הצרפתית, ולמעשה את החברה האירופית החילונית כולה. "צרפת של וולבק", אם נשתמש במינוח של ואלס, היא צרפת שבעה, ריקנית, מנוונת, חסרת תשוקה, שאיבדה כל מצפן מוסרי. מירב הביקורת מופנית כלפי האליטות שמרכיבות את השילוש הדמוקרטי הקדוש/רקוב: התקשורת, הפוליטיקה והאקדמיה – קבוצה של "אידיוטים שימושיים" שסוללת את דרכם של המוסלמים לשלטון.
הערכים הליברליים של המהפכה הצרפתית ניגפים מפני כוחה של הדת לאחד את בני האדם ולהעניק לקיום שלהם תחושת משמעות. ההומניזם, מתברר, היה רק אפיזודה חולפת, ועכשיו תור האסלאם, דת נהירה ואטרקטיבית, למלא את החלל שנוצר בעקבות שקיעת הנצרות (אותו חלל שב"אפשרות של אי" מילאה דת האלוהימיזם). לא לחינם וולבק מגולל את סיפור הגירתה של אהובת הגיבור היהודייה לישראל, שכותבת לו משם: "זה קשה, אבל אנחנו לפחות יודעים למה אנחנו כאן". פרנסואה מיד מציין שהוא לא יכול לומר אותו הדבר על צרפת.
מבחינה ספרותית, "כניעה" הוא לא פסגת היצירה של וולבק, לבטח פחות מוצלח מקודמו המצוין "המפה והטריטוריה". חלקו הראשון של הספר, עד הניצחון בבחירות, מלוטש ומעניין יותר מהמשכו. שורר בו מתח תת קרקעי, שמפעפע מתחת לשגרה האקדמית הדקדנטית (חזקה במיוחד הסצנה שבה הגיבור נתקל לראשונה בחבורה של מוסלמים שבאים לפקוח עין על קרובותיהם שלומדות אצלו בשיעור). החלק השני, שמגולל את מה שמתרחש אחרי עליית המוסלמים לשלטון, הוא די מפוזר ולפרקים כמעט משעמם, אולי במכוון.
ובכל זאת, זהו ספר של וולבק – על ההבחנות הסוציולוגיות המחודדות (ובמיוחד התיאור המוצלח של החיים הסטודנטיאליים הנוחים במדינה סוציאל־דמוקרטית והמשבר האישי בסיומם), הסגנון היבש, הגס לפרקים, הרפרנסים התרבותיים התכופים שמדגדגים את הקורא המשכיל במקומות הנכונים והשילוב הפוסט־מודרני של גבוה ונמוך, עומק ורדידות ושדות שיח מכל הבא ליד. בקיצור, אותה נוסחת קסם מהנה־מדכאת שגורמת לנו לחבב את השמוק הזה בכל פעם מחדש.
השורה התחתונה:הבטיח הרבה, קיים קצת פחות
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![הקריקטורה שעברה סלקציה. עבודתו של ולדיק סנדלר מתוך התערוכה "אחרי שארלי"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/01/sizes/ולדיק-סנדלר-P_wo_500_471.jpg "הקריקטורה שעברה סלקציה. עבודתו של ולדיק סנדלר מתוך התערוכה "אחרי שארלי"")
![מוקירים את זכר הנרצחים. מתוך התערוכה "אחרי שארלי" (צילום: נופר וחש)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/01/sizes/אחרי-שארלי-P_wo_500_330.jpg "מוקירים את זכר הנרצחים. מתוך התערוכה "אחרי שארלי" (צילום: נופר וחש)")
