במהלך הכמעט עשור בו נטפליקס פועלת בישראל, למדנו להכיר את הניואנסים השונים של שירות הסטרימינג ליצירת טלוויזיה – איך להבדיל בין סדרה מושקעת לסדרה זולה (טיפ: הכל בתאורה), מאיפה הם הכי אוהבים לשלוף הברקות (בעיקר דרום קוריאה) ומה הם פשוט לא מסוגלים לעשות (להיגמל מרצח). אבל גם למדנו מהם כמה דברים, ובמיוחד שסדרות אקשן באנימציה יכולות להיות גם מרהיבות וגם מרתקות. בסדר נו, גם אם פספסנו את כל גל האנימה, העיקר שבסוף נפל לנו האסימון.
>>משחקי הכס: הקומדיה החדשה של HBO לוקחת את הקרינג' מעבר לקצה

מהברקות ביצירות אנתולוגיה כמו "אהבה, מוות ורובוטים" והטור דה פורס של "הסמוראית כחולת העין" למדנו שמחלקת האנימציה בנטפליקס יודעת לתת עבודה, במיוחד ביחס ליצירות האקשן האחרות של נטפליקס ("פובאר"? באמת?). זו רק אחת הסיבות לכך שהסדרה "Splinter Cell: משמרת המוות" כל כך מסקרנת, בעוד שהשנייה היא חומרי המקור – משחק הריגול בעל אותו השם, שלאורך שנים פוקח על ידי סופר המתח טום קלנסי. ויש גם סיבה שלישית ומאוד פשוטה, שהיוצר שלה הוא דרק קולסטד, שאחראי על סדרת סרטי "ג'ון וויק".

שילוב הכישרונות שמאחורי הפרויקט ניכר מאוד גם בטריילר, וגם בפרק הפתיחה שמציג את דמותו האייקונית של סאם פישר (בדיבוב לייב שרייבר), אגדה בעולם הצללים של הריגול, שחובר בסדרה לסוכנת צעירה כדי לחשוף קונספירציה עולמית, כמיטב קלישאות הז'אנר. אך האנימציה הריאליסטית יחסית והדבקות לז'אנר האקשן-ריגול לוקחת את הז'אנר קדימה. לפעימות הלב הרצות שלכם לא אכפת שאין כאן שחקנים בשר ודם, והסיפור המוצלח ישאיר אתכם דבוקים למסך עד לסוף הבינג' בן 8 הפרקים. אם סיימתם מהר מדי, אל תדאגו – יום אחרי שהסדרה עלתה היא כבר אושרה לעונה שנייה.
"Splinter Cell: משמרת המוות",עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• אנימציה למבוגרים
• ריגול
• אקשן
• נטפליקס

את הקלישאה כולם כבר מכירים: מלון ישן ומלחיץ שניצב בפינת עולם חשוכה ורדוף רוחות רפאים, שדים ומפחידנים אחרים שרק מחכים לקורבן הבא שיעשה צ'ק אין. קלאסיקת האימה הזו כל כך שחוקה, עד שהיא כבר זכתה לטייק קומי בדמות הסיטקום "רוחות רפאים", הבריטי והאמריקאי, על זוג שיורש אחוזה רדופת רוחות וצריך לחיות איתן תוך הפיכת המקום לבית מלון. ומשום מה עכשיו בנטפליקס החליטו לעשות סדרה מצוירת למבוגרים עם פחות או יותר אותו רעיון, וגם שם דומה – "מלון הרוחות".
>>המונולוג של ג'ון אוליבר על נתניהו זו ההסברה הכי טובה שיכלנו לדמיין

קאת'רין היא אם חד הורית שיורשת מלון מאחיה הבכור, שנשאר לרדוף כרוח רפאים את המלון לאחר מותו – אם לרדוף אומר לנדנד לאחותו על ניהול המלון ושטויות אחרות. והוא לא היחיד – המלון העתיק כנראה שוכן על שער לגיהנום, ונבנה על מוסד לחולי נפש, שבעצמו החליף בית כלא, שנבנה במקום מוסד אחר לחולי נפש – ולכן מאכלס מגוון רחב מאוד של רוחות רפאים, מראות מקוללות, מפלצת זרועות תמנון ושד מהגיהנום בשם אבדון שנתקע בגוף של ילד בן 9 מהמאה ה-19 משום מה. ואת כל זה קאת'רין צריכה לנהל עם שני ילדיה הקטנים, שמסתדרים עם הרוחות, יחסית.

ההומור והאנימציה של הסדרה בהחלט יהיו לכם מוכרים, שכן היא נוצרה על ידי מאט רולר – תסריטאי שליווה את היוצר דן הרמן לאורך רוב הקריירה שלו, החל מכתיבה ב"קומיוניטי", דרך "ריק ומורטי" (הוא כתב בעונה השנייה והמושלמת) ועד לסדרה הזו, הראשונה משל עצמו, שהרמן גם מפיק. בפועל הדמיון היצירתי לסדרות אחרות לא באמת מורגש, כי רולר מנצל את הקנבס הקלישאתי לרצף מרשים ודי קולע של בדיחות על מגוון עצום של ז'אנרי אימה ורוחות רפאים בעשרה פרקים קצרים וקולעים בני 25 דקות. כמו "ריק ומורטי", רק במקום חלל צוחקים על פרדי קרוגר. רגע, לא היה בעצם פרק על דמוי פרדי קרוגר גם ב"ריק ומורטי"? טוב, מי אמר שאי אפשר למחזר היטב.
"מלון הרוחות", עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• אנימציה למבוגרים
• ריק ומורטי

כשיוצר הסימפסונס מאט גריינינג החליט בשנת 1999 להתחיל לצחוק על העתיד, רשתות חברתיות עוד היו פורומים וה-AI היחיד היה בסרטים של וויל סמית'. גם אם הרבה השתנה ב-26 שנות קיומה, "פיוצ'רמה" הצליחה להישאר רלוונטית, ולא רק כי היא מתייחסת בשנות ה-3000 – אלא בין היתר כי יש הרבה יותר על מה לצחוק. ב-99 היה רק את ביל גייטס, סטיבן הוקינג ומודם מרעיש, אז רק דמיינו כמה כיף הם עושים עם מאסק, טראמפ וכל הכאוס הזה.
>>מראה שחורה: הרגעים הכי טובים של השנה בטלוויזיה. היו כל כך מעט

טוב, מזל שלא צריך לדמיין, כי עונתה ה-13 של פרודיית המד"ב המאוירת נחתה היום בדיסני+ עם עשרה פרקים, והחבורה חזרה לצחוק על העתיד הדיסטופי של כולנו. ביחס לעונות הקודמות, פיוצ'רמה דווקא התרחקה מעט מהתייחסויות אקטואליות ישירות, כך שלא תמצאו פרק על שגעון הלבובו, אבל כתמיד היא עדיין עוסקת במציאות שלנו מפילטר עתידני – כך, למשל, תמצאו פרקים על קונספירציות או התחממות גלובלית, נושא שבו הסדרה עוסקת מאז לידתה, לא שזה עזר.

הסדרה בהחלט לא נמצאת בשיאה, אבל בדומה לפרקי סימפסונס מהעונות המאוחרות, תוכלו למצוא בכל פרק לפחות בדיחה אחת ששווה את זמן הצפייה הקצר, ומפעם לפעם מתגנבת בדיחה ממש מבריקה וחכמה, ואנחנו מהמרים שהיא תצוץ בפרק שבו הצוות נטוחת בעולם שכולו מאוכלס על ידי מספרים. קצת הומור גיקים לא מזיק, בשילוב עם אותה דביליות אהובה ומוכרת של בנדר, פריי ושאר צוות ספינת "פלאנט אקספרס", ויש לכם בינג' קליל וכיף לערב אסקפיסטי, אבל לא מדי.
"פיוצ'רמה", עונה 13, עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• המסך
• דיסני+
• אנימציה למבוגרים

יהודים שולטים בהוליווד. אין מה להתבייש בזה, זאת לא עלילת דם או קונספירציה אנטישמית – זה נכון לחלוטין, ולא בהכרח רע. לכן לא ברור איך יהדות התפוצות טרם השתמשה בכוחה כדי להנמיך את כמויות השנאה שיש כרגע בעולם כלפינו. מזל שיש לנו את רפאל בוב-וקסברג, היוצר של "בוג'אק הורסמן", שחוזר לנטפליקס עם הסדרה הכי יהודית שיש כרגע על המסך – "אז בקיצור", סיטקום משפחתי מאויר, שובה לב ושובר לב על משפחה יהודית ממעמד הביניים, שמגולל את הסיפור המשפחתי לאורך שלושה עשורים פלוס-מינוס.
>>מה ראינו בלילה: 5 סדרות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

בסדרה החדשה שלו, בוב-וקסברג מציג ארכיטיפ של משפחה יהודית-אמריקאית דרך תא משפחתי בן 5 נפשות, או משפחת שוופר אם תרצו, ומרגיש מאד בנוח לקפוץ בין תקופות חייהם באופן לא ליניארי, ולא בהכרח אחיד – כבר שינוי מאד מרענן. אב המשפחה הוא אליוט קופר, ואם המשפחה הוא נעמי שוורץ (כבר אפשר להבין את הלחם השמות שיצר את שם המשפחה החדש), ושלושת ילדיהם:אבי, חובב מוזיקה ועוסק בתחום, אך אינו מוזיקאי בעצמו; שירה, שחיה עם בת זוגה ורוצה להביא ילדים; ויושי, דמות מסוג הטיפש החביב והתמים. אבא אליוט הוא פרופסור פטפטן עם בדיחות עבשות, ונעמי מרוכזת בעצמה, שום דבר לא מספיק לה והיא תמיד תמצא על מה להתלונן. נשמע מוכר? כן, למען האמת – זה ממש נשמע מוכר, כל עוד אתם יהודיים.

למרות שהסדרה מזכירה בסגנון האנימציה שלה את בוג'אק הורסמן, הפעם מרגיש שהיד של בוב-וקסברג הייתה הרבה יותר משוחררת, והוא מציג הרבה יותר דמיון, במיוחד ביחס לסדרה שעוסקת בעלילה מציאותית ובחיי היומיום. למרות זאת, סגנון האנימציה אינו ריאליסטי, ומייצר אימג'ים יפים שלא היו עובדים בחיים עם שחקנים בשר ודם. הסגנון האמנותי הוא לא הדבר היחיד שהשתנה, אלא גם עיצוב הדמויות – אל תטעו, הן עדיין פגומות, אבל הרבה יותר קל לסלוח להן על כך מאשר לבוג'אק. למעשה, כמעט עם כל דמות יש רגע של הזדהות – בין אם מדובר בגירושים, שברון לב, התמכרויות למיניהן וכן, גם חזרה בתשובה.

בתוך המשפחה הזאת בוב-וקסברג צייר לנו 5 ארכיטיפים יהודיים. הפטריארך היהודי שמאמין בילדיו, האם הלחוצה ששום דבר לא טוב לה, הבן החסום רגשית שהתרחק מיהדותו ככל האפשר עד (והתחתן עם שיקסע!), בת מודרנית שמנסה נואשות להיאחז בשורשים המשפחתיים, והיהודי החוזר בתשובה. כל הארכיטיפים האלה משתלבים באופן נהדר, והופכים את הסיפור להרבה יותר רגיש, והרבה יותר אמיתי, ממה שבוג'אק אי פעם היה.

ארוחת שבת מעוררת הזדהות. "אז בקיצור". צילום: יח"צ נטפליקס

מסלול ההרס העצמי של בוג'אק הורסמן היה מאד חסר רחמים. בשום שלב הצופה לא אמור לרחם על בוג'אק, כי הוא מביא על עצמו את הצרות שלו. ב"אז בקיצור" יש חמישה אנשים שמנסים לשרוד ביחד כמשפחה, כנגד כל הסיכויים. העוקץ נשאר, וכך גם האגרוף בבטן, אבל הוא לא נובע מתוך המעשים של הדמויות, אלא מתוך הזדהות איתם. ומסתבר שזה בדיוק מה שאנחנו היהודים היינו צריכים. הצגה של דמויות אנושיות בסיטואציות מורכבות.

אין מי שידבר עבור היהודים. הייתה לנו שרה שממונה על ההסברה, והיא לא עשתה כלום "כי אין לה מדפסת". בקרב ההסברתי, אם בכלל היה אפשר לנהל כזה, כבר הפסדנו. אבל "אז בקיצור" מציגה דמויות יהודיות אנושיות שניתן להזדהות איתן, לחוש בכאבן ולצחוק איתן. ולמרות שיהודים יהנו יותר מהסדרה, היא כל כך בגובה העיניים עד שכולם יוכלו להינות ממנה – וכל זה מבלי לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, מבלי לצעוק אנטישמיות או ציוניות. פשוט מעצם היותם יהודים, ומכמה שזה נוכח בחייהם. כבר בפרק הראשון מצאתי את עצמי מתגלגל מצחוק במשך חמש דקות רצופות מבדיחת שואה לא צפויה, ואם זה לא סימן לסדרה יהודית טובה, אז יהודים, אבדנו.

במקום להתלהם, להתנגד ולנסות לשכנע, "אז בקיצור" בוחרת בנתיב אחר. היא מציגה את יהדות התפוצות על כל תפארתה, ואת החיים שלהם באופן הכי אנושי שיש, כך שכל אחד יכול להזדהות איתן. אין כאן מערבולת של הרס עצמי כמו אצל "בוג'אק הורסמן", אבל האגרופים בבטן הפעם הרבה יותר מדודים ומדויקים, ולא מעוררים אנטגוניזם, אלא חמלה. הסדרה חודשה לעונה שנייה עוד לפני שהעונה הראשונה שוחררה, וכולי תקווה שנזכה לעוד עונות של משפחת שוופר – ושהאנשים בממשלה הכושלת שלנו ילמדו מהם איך עושים הסברה כמו שצריך.
"אז בקיצור", 10 פרקים, עכשיו בנטקפליס

• המסך
• סדרות מומלצות
• אנימציה למבוגרים
• נטפליקס
• יהדות

קשה מאוד לתאר לאנשים את האימפקט של "בוג'ק הורסמן", כל עוד הם חוו בעצמם כמה מכמיר לב היה הסוס המדבר הזה. זה לא שלפניה לא היו סדרות אנימציה למבוגרים, ואפילו סדרות שכאלו שהצליחו לגעת בלב ולרגש, אבל יצירתו הראשונה של רפאל בוב וקסברג היתה ונשארה אחת הסדרות הרגישות, המורכבות ומיוחדות בהיסטוריה, לצד היותה בור חסר סוף של משחקי מילים מטופשים. והמיקס המוזר הזה לא רק עבד, אלא הפך אותה לסדרת מופת של ממש. אז אין הפתעה יתרה בעצם הציפייה שלנו לקראת הסדרה השניה של בוב-וקסברג בנטפליקס, "אז בקיצור".
>>"החמצן של הדמוקרטיה": פרס אופיר למפעל חיים יוענק לאורי ברבש

הציפייה הזו התגברה עוד יותר כשלמדנו על מה הסדרה: משפחה יהודית להחריד, אשר סיפורה מתואר ברצף על פניו אקראי של סיטואציות ורגעים קטנים לאורך 30 שנות חיים – מסוג יצירות הטלוויזיה שלא כל כך מתאפשרות בפורמט מצולם, אבל איכשהו לא לגמרי קרו עד היום. זה אומר שתוכלו לדלג מבר המצווה של בן הזקונים במשפחה, ל-20 שנה אחר כך עם שיחות על הורות מאוחרת, וחזרה לטראומת ילדות של האחות האמצעית. ואם זה נשמע לכם מבלבל, אז מספיק צפייה בשני פרקים כדי להבין את הערך הרגשי המצטבר שנוצר מדילוג שכזה בזמנים.

מעבר לייחוד האמנותי שלה, יש אלמנט נוסף שמשחק בה תפקיד משמעותי במיוחד, ולמרות שבני הדודים שלכם מאמריקה יזדהו איתה אפילו יותר, גם הישראלים ימצאו בה כל כך הרבה רגעים מעוררי הזדהות, החל מאמא שמתמחה בפאסיב-אגרסיב ועד לטראומה הבן-דורית שמצטברת אצלנו בדם עוד מימי חורבן הבית הראשון. ב"וראייטי" כבר תיארו אותה כ"יהודית באופן בלתי מתנצל, בקטע הכי מצחיק וטוב שיש", ובוב וקסברג עצמו אמר כבר ש"הסדרה, בהרבה מובנים, היא על השמחה היהודית, ואני חושב שיהודים רבים יהנו מזה שיש מקום ליהודים". יהודית, גם מבלי להיות דתית. משהו מיוחד, אולי שווה לנו לנסות את זה.
"אז בקיצור", 10 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• בוג'ק הורסמן
• אנימציה למבוגרים
• נטפליקס