למוזיקה של מתי כספי הלכת כשרצית להרגיש משהו בלב // חרף מבע הפנים הקפוא שהפך לסמל מסחרי, ומבעד לחוש ההומור הכל כך ספציפי, כספי ביטא כל סוג של רגש שניכר בדרכו - גם כשפרות ליקקו לו את הפנים // פרידה מענק מוזיקה ישראלית, יחיד בדורו
תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר הפעם – לא על הפרשיות, ולא על המורכבות, ולא על הפעמים שהוא היה קשה לעיכול. על זה ידברו אחרים, וידברו הרבה (כנהוג במחוזותינו). אני, הפעם, רוצה לדבר על המוזיקה. רק על המוזיקה. כי מתי כספי ז"ל, שהלך לעולמו היום בגיל 76, הוא אולי אחד המוזיקאים היחידים בארץ שיש סגנון מוזיקלי על שמו. כשמנסים לאבחן אותו המשימה היא מאוד קשה, כי הוא נגע בהכל: קצת ב-Fאנק, וקצת בדיסקו, הרבה במוזיקה ברזילאית. הוא קרץ למוזיקה המזרחית ולמוזיקה השחורה, יצר בלדות קורעות לב, והוא גם היה קורע מצחוק. הוא עשה את המוזיקה של מתי כספי. מסע מוזיקלי של חיים שלמים.
>>לא צריכות אירוויזיון: תחרות "שיר גאווה נולד" יוצאת לדרך
נאלצנו לראות את הגיבורים שלנו מתפוגגים אחד אחרי השני. אריק איינשטיין ויהונתן גפן ומודי בר-און – אמנים שליוו אותנו חיים שלמים, בכל נקודה ונקודה. כספי ז"ל היה כזה – הוא היה שם בימי הזיכרון עם "מקום לדאגה", היה ברגעי הפרידה עם "מישהו", ביטא את הגעגוע ב"ימי בנימינה", הביע את הזעם העצור ב"היא חזרה בתשובה", ברגעי הכיף עם "לקחת את ידי בידך". כמעט לכל רגע ולכל רגש הוא הצליח למצוא שיר, וכשמסתכלים אחורה – כנראה שזו היתה הגדולה מאחוריו.
בלב של מתי כספי עומד הדיסוננס הכמעט בלתי נתפס בין החיצוניות לפנימיות. כי חיצונית, כספי לא נתפס כאמן רגשי במיוחד – מבע הפנים הכמעט קפוא שלו הפך לסמל מסחרי, לא ראית עליו פיזית כשהוא צחק או בכה, הכל (לכאורה) תמיד נשאר אותו דבר. אבל בפנים, הוא היה סמל הרגש כולו – מי שידע להצחיק ולבכות, לנגן אהבה וכעס, לתאר את כל מה שהרגיש וחשב במשך השנים. לרוב זה קרה דרך מילים של אחרים (בעיקר אהוד מנור ז"ל), אבל הלב של כספי יצא החוצה גם כשהוא לא היה זה שכתב. דרך הצלילים. דרך המוזיקה.
דווקא האיש קר הרוח היה זה שנתן לנו את האישור להתרגש. זה לא עולם לרגשנים, בטח לא בשנים האחרונות, אבל ביקום המוזיקלי של מתי כספי זה היה בסדר. היה בסדר להתרגש איתו, ולדמוע, ולצחוק עד לב השמיים. היה בסדר להיות סנטימנטלי – כי הוא נתן לזה את המרחב. הוא לא היה איש של חיבוקים (מהתרשמות חיצונית), אבל הוא חיבק דרך השירים שלו את כל האנשים שחיפשו רגש בחיים. ברגעים הכי אפלים והכי זוהרים. בחתונות, ובלוויות, ובימים עצובים – ממש כמו היום הזה. הוא היה שם בשבילנו, גם אם מרחוק.
יש אמנים שאתה הולך אליהם כדי לכעוס. יש אמנים שאתה הולך אליהם כדי לרקוד. למוזיקה של מתי כספי הלכת כשרצית להרגיש משהו בלב. ובתוך כל זה, היה גם ההומור המיוחד שלו. מתי מעולם לא בחל בהומור ביצירה שלו – כולל ביצירה הענפה לילדים (שקיימת אצל כל בני דורו, אבל אצלו ביתר שאת). למרות המעמד שלו כאחד מגדולי היוצרים, הוא לא זלזל ביכולת להישאר צנוע, ולצחוק על עצמו, וגם להשתטות. מדהים איך בסוף הקליפ הזכיר ביותר שלו היה בכלל טעות – הרגע שבו ניגן את "לא טוב היות האדם לבדו" לצד הפרות בקיבוץ.
תחשבו על זה: טקסט של נתן זך, שנכתב בהשראת התנ"ך, מגיע לתוך הסיטואציה הכי שטותית – כשפרה נדחפת לו לתוך הפנים. מהאולימפוס המוזיקלי שהוא בא, הוא לא חשש להיות דבילי לפעמים. וזה גם מה שחיבר אותנו אליו. זה לא הפחית מכבודו העצום, אלא רק האדיר אותו עוד יותר. הכניס אותו לכל סלון. ההומור הוא זה שתפס אותך בחכה, ואיפשר לחוות גם את הרגשות האחרים שבאו איתו.
מה שמתי כספי ידע יותר מכולם – הוא שהמוזיקה מנצחת הכל. היא משאירה אבק לרגעים המורכבים, למצבים שבהם הלך עם האמת שלו – גם כשזה היה ממש לא פופולרי. כפי שלכספי היתה את הדרך ליצור, היתה לו גם את הדרך שלו להיות אדם בעולם. סביב הוויכוח הישן (והקצת מאוס) על היכולת להפריד בין האדם ליצירה, במקרה שלו זה היה מאוד קל – היצירה היא הדבר שניצח את הכל. היא היתה חזקה ועמוקה ומרגשת, על זמנית – היא היתה הדבר שהוא משאיר אחריו. יותר מכל דבר אחר.
אז תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על סיפור החיים המורכב, או על התבטאויות, או על שערוריות – היו למתי כספי מספיק כאלה בחייו. בסוף, על מתי כספי אפשר לדבר – אבל צריך הרבה יותר לנגן. את השירים היפים והמרגשים והעוצמתיים והכואבים והשמחים שהוא כתב בחייו. הם מספרים את הסיפור, הרבה יותר מכל מילה שמישהו יכתוב. המוזיקה שלו ניצחה את הכל – והיא האנדרטה הכי טובה שיכולה להיות לחיים הסוערים, והמלאים, והעוצמתיים שהוא משאיר מאחוריו. לשמוע, ולהתרגש.
