ריצ'ארד לינקלייטר בריאיון על קולנוע למרחקים ארוכים
יוצר הקולנוע ריצ'רד לינקלייטר אמנם קיבל מועמדות לאוסקר על "התבגרות", אבל הסרט החדש שלו "כולם רוצים את זה!!" מוכיח שהוא לעולם לא יעזוב את עולם הקולנוע העצמאי. ריאיון
ריצ'רד לינקלייטר עומד נינוח. ביציבה שלו יש רמז לשחקן הבייסבול שהיה בימי הקולג'. "עבודה עם שחקנית ועם צוות היא עבודה של מאמן ראשי", הוא אומר, "למאמן טוב יש תוכנית עבור כל שחקן ושחקן. בדיוק כמו לשחקני קולנוע, יש לשחקנים צרכים מיוחדים. לפעמים יש מישהו שזקוק למוטיבציה ויש מישהו אחר אבל את הבחור ההוא צריך לעזוב בשקט. וההוא, הוא יכול לנצח במשחק, אבל הוא לא יכול לעלות לתיקו". יותר מכל במאי אחר העובד כיום, לינקלייטר רגיל לשחק משחק ארוך. הוא עשה 19 סרטים, כולל הטרילוגיה הרומנטית השאפתנית "לפני הזריחה" (1995), "לפני השקיעה" (2004) ו"לפני חצות" (2013) – שיתוף פעולה (שנעשה אחת לתשע שנים) עם השחקנים אית'ן הוק וג'ולי דלפי; ו"התבגרות" (2014), יצירת המופת הביתית העדינה שלינקלייטר צילם, חתיכה־חתיכה, במשך 12 שנים.
"כולם רוצים את זה!!", הסרט האחרון של לינקלייטר, מתרחש בקמפוס מכללה טקסנית חובבת מסיבות שחולקים ספורטאים היפר תחרותיים עם תלמידי תיאטרון המרוכזים בעצמם. זהו הסרט הראשון שנקרא על שם שיר של להקת הפופ־מטאל ואן היילן ("הראשון והאחרון", צוחק לינקלייטר, אף שהוא התעקש לשמור על שני סימני הקריאה מכותרת השיר המקורי). הוא ספוג במוזיקת הפופ הכי טובה בכל הזמנים: להיטים מקפיצים בני 35 שנה שמבטיחים שהחיוך לא יירד לכם מהפנים לאורך כל הסרט. זה גם הסרט הכי לבבי שלינקלייטר עשה בכל הקריירה שלו.
"הרבה יותר קל לחשוב על הרעיון לעשות סרט במשך 12 שנה מאשר ממש לעשות סרט במשך 12 שנה", אומר לינקלייטר, שעדיין לא התאושש מ"התבגרות". "אם נשים את זה בצד, אני מנסה לעשות את 'כולם רוצים את זה!!' כמעט מאז שהתחילה המאה ה־21. בערך כשהתחלתי לעבוד על 'התבגרות' התחלתי לעבוד גם עליו. זה סרט זיכרונות, מהאישיים ביותר שעשיתי". למרות הפרויקטים השאפתניים והממושכים האלו, לינקלייטר איכשהו נשאר נינוח.
"כולם רוצים את זה!!" שאוב מהתקופה שבה לינקלייטר שיחק בייסבול באוניברסיטת סאם יוסטון סטייט בסוף שנות ה־70. הוא נשר מהלימודים, עבד בשאיבת נפט ואז עבר לאוסטין והחל לעשות קולנוע. זה גם הסרט הראשון של הבמאי שהוא 100 אחוז נוסטלגי. מעריצים אמנם יצביעו על כך שסרטו מ־1993, "טריפ נעורים" ("Dazed & Confused"), שמתרחש בקיץ 1976, הוא בן דוד צעיר של הסרט החדש, אבל לינקלייטר רואה ביניהם הבדל (אף כי הוא מודה ש"כולם רוצים את זה!!" הוא סוג של סרט המשך רוחני). "'טריפ נעורים' היה אנטי נוסטלגי. אי אפשר לראות את הסרט הזה ולרצות לחזור לימי התיכון. זו תקופה מחורבנת. אבל אוניברסיטה? אלו היו זמנים מעולים להיות צעיר. לפני האיידס, לפני רונלד רייגן. מבחינה תרבותית זה היה רגע כיפי. והכל גם היה זול. כיום יש כל כך הרבה לחץ על ילדים. הבת שלי בדיוק סיימה אוניברסיטה. הכל כל כך יקר, יש כל כך הרבה ציפיות, ושוק העבודה מסריח".
הסרט החדש של לינקלייטר רק נראה פשוט. "זו לא קומדיה מהסוג שהאולפנים רוצים", הוא אומר. "בלי כוכבים, בלי עלילה, אנסמבל שחקנים. זה בכלל לא בסגנון שלהם. הם לא יודעים איך להתמודד עם זה. עם סרט שהקסם היחיד שלו הוא הסרט עצמו". הבמאי מודה שהסרט נעשה בזכות רוח גבית מההצלחה האדירה של "התבגרות" וגם בגלל הנכונות שלו לעבוד בתקציב נמוך. אבל במובן מסוים זה מה שלינקלייטר עשה מאז ומעולם: הבריח חוויות אותנטיות לתוך המיינסטרים. "בשנות ה־80 היה הווייב הזה, של סרטים עצמאיים שממש דיברו אליך. זה היה מאוד מיוחד. די רדיקלי. והיית תומך בסרטים האלה, היית הולך אליהם בכוונה, שם אותם בראש הרשימה". כזה הוא ריצ'רד לינקלייטר: איש עם שליחות. התכונה הכי טובה שלו, כמו אצל הספורטאים הגדולים, היא הסבולת.
