טופול ז"ל: האיש שהצליח לעצב את דמות הצבר ולהפוך לאייקון גלותי

לצד אורי זוהר ואסי דיין, חיים טופול, שהלך לעולמו הלילה בגיל 87, היה מהמעצבים הבולטים של דמות הצבר. טופול, יליד שכונת פלורנטין שבתל אביב, שירת בלהקת הנח"ל לפני שגילם את מיכה, קיבוצניק וקצין צה"ל, שמתאהב באילנה רובינא בסרטו הראשון "איי לייק מייק" (פיטר פריי, 1960). הוא המשיך משם לתפקיד ארבינקא התחמן, שמתחיל עם השוטרת גילה אלמגור תוך כדי שהיא מנסה לרשום לו דו"ח, בסרט של אפרים קישון שנקרא על שמו. וב"התרנגול" (אורי זוהר, 1971), הוא גילם את גדי, סמל במילואים שבמהלך חופשה ממלחמת ההתשה מזיין כל אישה שנקלעת לדרכו. שלושת התפקידים יחדיו הם ההתגלמות של הגבריות הישראלית המאצ'ואיסטית, הסחבקית והבוטחת בעצמה.

אבל היו אלה דווקא צמד דמויות פולקלוריסטיות של יהודים גלותיים עם זקנים מדובללים ובגדים בלויים, שהפכו את טופול לאייקון והעניקו לו פרסום בינלאומי שאף שחקן ישראלי אחר לא זכה לו משנות השישים ועד גל גדות. שני התפקידים – סלאח שבתי וטוביה החולב – נכתבו על ידי סטיריקנים יהודים ממזרח אירופה, אפרים קישון ושלום עליכם, שתיבלו את הדמויות בהרבה הומור יהודי. אבל התפקידים לא רק דומים זה לזה, השני לא היה קורה אלמלא הראשון.

זה התחיל ממערכון בשם "סעדיה והסעד" שאפרים קישון כתב ללהקת הנח"ל. טופול בן העשרים גילם בו עולה חדש מארץ ערבית כלשהי שנתקל בבירוקרטיה הישראלית. תשע שנים אחרי כן, כשקישון החליט לבנות סרט שלם סביב דמותו של התחמן מהמעברה, הוא חזר אל טופול, שביקש להחליף את השם התימני בשם מזרחי כללי יותר. ככה נולד סלאח שבתי העצלן, אבא להמוני צאצאים (בהם שייקה לוי, הצעיר מטופול בארבע שנים), בור ועם הארץ שמעוות את השפה העברית, ומקרקס את הממסד האשכנזי האטום. לא אשוב ואכנס לדיון אם אבי סרטי הבורקס הוא סרט גזעני או קומדיה עממית שנונה, אם כי קשה לצפות בו באותן עיניים אחרי המערכון של "היהודים באים" (שמוציא את טופול יחסית בסדר, כמי שאומר שאולי עדיף לתת את תפקיד הגיבור המזרחי לשייקה לוי או זאב רווח). מה שברור הוא ש"סלאח שבתי" המשיך לרכוש אוהדים חדשים שנים רבות אחרי שיצא למסכים ב-1964. הופעתו הקריקטורית של טופול בן ה-29 תרמה רבות להצלחה הכבירה של הסרט, שהוא עדיין אחד הלהיטים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי. גם בחו"ל האירו לו פנים, והוא זכה בשני פרסי גלובוס הזהב – לסרט הזר ולשחקן המבטיח. הוא גם היה לסרט הישראלי הראשון שזכה במועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר.

התמזל מזלו של טופול, ואחד מאלה שצפו בסרט בארה"ב היה הרולד פרינס, המפיק של "כנר על הגג", מחזמר מאת שלדון הרניק וג'רי בוק שעלה לראשונה בברודוויי ב-1964, והפך לאחד המיוזיקלס האהובים המצליחים בכל הזמנים. פרינס עמד להרים הפקה של המחזמר בלונדון, וזימן את השחקן מ"סאלח שבתי" להבחן לתפקיד טוביה בן החמישים פלוס. מספרים שפרינס (הידוע גם כמי שביים את "פנטום האופרה") נדהם כשלאודישן הגיע בחור צעיר. אבל טופול, שהחליף את שמואל רודנסקי בהפקה התל אביבית של "כנר על הגג" ולכן הכיר היטב את הדמות ואת השירים, זכה בתפקיד, למרות שלא דיבר אנגלית מי יודע מה. בחודשים הבאים הוא למד את התפקיד באופן פונטי, וקיבל ביקורות טובות. ביוני 1967 טופול נקרא לחזור לישראל להשתתף במלחמת ששת הימים. למזלו המלחמה היתה קצרה, והוא חזר לבמה בלונדון. היה זה אז שהתחילו לקרוא לו טופול (לאנגלים קשה לבטא את האות ח'), כמו מדונה.

ב-1971, כשנורמן ג'ואיסון החל ללהק את העיבוד הקולנועי למחזמר המצליח, הוא החליט שאינו רוצה את זירו מוסטל, שגילם את טוביה בברודווי (הוא טען שמוסטל נראה יותר מדי כמו יהודי מברוקלין), ופסח גם על שורה של מועמדים מפורסמים כדני קיי, וולתר מתאו וריצ'ארד ברטון, ובחר בישראלי בעל קול הבריטון מההפקה הלונדונית. וכך הגברבר מתל אביב, עדיין צעיר בכעשרים שנה מהדמות שגילם על המסך, הפך לדימוי האולטימטיבי של היהודי מהשטעטל שמפריח אמרות שפר ומתלונן תדירות בפני אלוהים על יחסו אליו. טופול באמת נהדר בתפקיד, שהפך למזוהה איתו כמו שתפקיד מלך סיאם במחזמר "המלך ואני" הפך למזוהה עם יול ברינר. הוא זכה בגלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר, אך הפסיד לג'ין הקמן ("הקשר הצרפתי"). בשנים הבאות הוא הופיע בעוד תפקידים בעוד סרטים, בהם כמדען הנס זרקוב ב"פלש גורדון" (1980) וכבן בריתו היווני של ג'יימס בונד ב"לעיניך בלבד" (1981), אבל שום דבר לא התקרב לתפקיד החלבן המזמר. טופול שב לגלם את טוביה בעוד ועוד הפקות בימתיות בלונדון, בניו יורק ובאוסטרליה, ולדבריו הופיע בתפקיד יותר מ-3,500 פעמים.

בין לבין הוא לוהק לתפקיד האופה במחזמר המבטיח "אשת האופה" מאת  סטיבן שוורץ ("וויקד"), אבל פוטר אחרי שמונה חודשים. פטי לופון, שגילמה את אשתו והפכה מאוחר יותר לאחת מכוכבות המיוזיקל הגדולות ביותר, כתבה באוטוביוגרפיה שלה שיצאה לאור ב-2010 שהסיבה לפיטורין היתה שטופול התנהג באופן לא מקצועי על הבמה ומאחורי הקלעים. אבל הוא המשיך הלאה לתפקידים אחרים במיוזיקלס אחרים, ונע ונד בין ישראל בריטניה וארה"ב. הוא הוציא תקליטים, וכתב ספרים, ואייר איורים, ודיבב דיבובים, וקטף פרסים, בהם פרס ישראל, ואפילו הנחה פעם תכנית טלוויזיה משלו. הוא ייזכר לנצח כמי ששר ורקד את "לו הייתי רוטשילד" כמו שאף אחד לא שר ורקד את השיר הזה.