המהפכה הגדולה בדמותה של האישה הטלוויזיונית התחילה יחד עם תור הזהב הגדול של המסך הקטן בשנות ה-90', ומאז ממלאות את הסדרות הטובות בעולם מאות דמויות של "נשים חזקות" שהפכו כבר לקלישאה שוביניסטית על פמיניזם. אבל יש יוצאות מן הכלל. והן הכי יוצאות מן הכלל
הטלוויזיה היא המקום שבו המהפכה הנשית כבר קרתה. החל משנות התשעים ועד ימינו, הציפו את הסדרות שעל המסך עשרות דמויות מעוררות השראה של נשים מובילות, מרכזיות, חזקות ויפות שמביסות את הפטריארכיה בפריים טיים. "האישה החזקה" של הטלוויזיה היא כבר קלישאה פמיניסטית, מין וונדר וומן שיכולה לג'נגל בקלילות קריירה, משפחה, חיי אהבה ולעיתים גם את הצלת העולם כולו, במין אפליה מתקנת משונה מאוד שמייצרת שוב אידיאה נשית בלתי ניתנת להשגה. בתוך השיטפון הזה יש מספר דמויות שהצליחו להתעלות מעל הפנטזיה הטלוויזיונית ולהפוך למודלים מרשימים של נשיות במאה ה-21, תוך כדי שהן כובשות את הלב שלנו ושוברות אותו לסירוגין. עכשיו רק נשאר שהעולם ידביק את הקצב.
>> נשים כמונו: מה קרה לדמות האישה בטלוויזיה בשנים האחרונות?
>> הכי שוות בתל אביב: 10 בתי עסק מהממים של נשים מעוררות השראה
כרמלה סופרנו ("הסופרנוס")
קודם כל הזיטי, ואז הקנולי, ורק אחרי כל השאר. ולמרות זה, אנחנו מעריכים את כרמלה הרבה יותר מרק בזכות פועלה במטבח. אפשר להתחיל בנאמנות שלה לטוני, שמשאירה אותה לצידו גם כשהיא יודעת שהוא בוגד בה על ימין ועל שמאל – אבל אל תטעו לחשוב שמדובר פה בקורבן, כי כרמלה הרבה יותר מתוחכמת מזה. גם היא, בדומה לטוני, מעוררת בנו שילוב של אמפתיה ובוז, שכן על אף הייסורים הרגעיים מול כספי הדמים של בעלה, נראה שהיא נהנית מחיי המאפיה והמותרות לא פחות ממנו ומכל הגברים שבחבורה. וזה הופך אותה לדמות מורכבת ומעניינת, כזו ששותקת על פועלו של בעלה למען שלום בית, ולא פחות מכך, למען הכוח, עגילי היהלום ושיפוץ הבית.(יעל שטוקמן)
באפי סאמרס ("באפי ציידת הערפדים")
"הדבר הכי קשה בחיים – זה לחיות". את המשפט המכונן הזה אמרה באפי סאמרס האחת והיחידה, הדמות הכי בדאס על המסך מסוף שנות התשעים עד תחילת המילניום, והמשפט הזה מלווה אותי עד עצם היום הזה בכל צעד ושעל. כי הוא כמו באפי עצמה – דוך לפנים, לא מתייפייף, אמיתי מהחיים ועדיין מלא תקווה. כן, היו שם גם ערפדים ושאר ווירדוז, משולש רומנטי עם אנג'ל וספייק (הכי team ספייק), ולמרבה הצער, גם סט שופע גבריות רעילה במיוחד – אבל מעל כל זה התנוססה בגאון בחורה צעירה שפירקה את הצורה לכל מי שהיווה איום קיומי, וגרמה להמוני ילדות שיום אחד יהפכו לנשים בעולם גברי רגיל, להרגיש הכי חזקות שיש. אני אחת מהן.(רוני ודנאי)
ג'ואן הולווי ("מד מן")
היו דמויות של פאם פאטאל לפניה, וברור שיהיו אחריה – אבל אף אחת לא הגדירה מחדש את המונח כמו ג'ואן מ"מד מן". הדמות שהתחילה כאם כל הקלישאות המיזוגניות על נשים, המדאם המניפולטיבית של משרד הפרסום סטרלינג קופר ששוכבת עם הבוס, הפיחה חיים בחד מימדיות של כל מה שאמרו אי פעם על דמות האישה-זונה, והפכה אותה לדמות עגולה ומורכבת שלא נופלת לאף סטריאוטיפ. במהלך של 7 עונות, רווי רגעי גלאם ושפל מרהיבים, היא הפכה מאובייקט מיני מורם מעם לסובייקט שמסובב את העולם – גברים ונשים כאחד – על האצבע הקטנה ונוטפת התשוקה שלה. ולא, לא תשוקה מינית, אלא תשוקה לחיות טוב. רעב של ממש להפוך את הגורל שלה ממי שמנהלת את הגברים במשרד בזכות הכוח המדוד שהם נותנים לה, לאישה שמכופפת אותם ועל הגב שלהם רוכבת אל העצמאות שלה.(עינת שחק)
שירה שטיינבוך ("קופה ראשית")
אין ספק שבסוף, כוכבה היא הדמות הבולטת של "קופה ראשית" – אוסף קלישאות צעקני בפאה בלונדינית וטייטס ממיטב אופנת עזה. על רקע הזוי כל כך, שמתוגבר בדמויות גבריות הזויות לא פחות, שירה שטיינבוך מרגישה כטעות בתסריט – קלישאת הישראלית היפה, כולל שירות בצה"ל כקצינת שלישות, עובדה שהיא מקפידה להדגיש בכל הזדמנות כסימוכין להתאמתה לתפקיד מנהלת הסניף. שירה ("במלעיל ולא במלרע") מלאת מוטיבציה, מעריצה את סטיב ג'ובס ומנסה ליישם את שיטות הניהול שלו על צוות העובדים, שמצידו מזלזל ומסרב להתיישר לפי הסטנדרט ההייטקי. היא האליטה שמודעת לאליטיסטיותה, קלולסית עם רצון טוב שאינו מוביל לשום מקום פרודוקטיבי ושאיפות שאינן מתיישבות עם הסופר השכונתי הקרתני. האינפוף ומחוות הידיים, הטון הכאילו מבויש והסמנטיקה הדידקטית מכוונים להגחיך את שירה, אך בבסיס יש לה לב זהב. וכשהזהב מתנגש עם לב הפח של כוכבה, אי אפשר להפסיק לצחוק.(שרון בן דוד)
ליז למון (30 רוק)
אם אי פעם מישהו יעז למלמל לידכן את המשפט "אין נשים מצחיקות", אתן מוזמנות לבעוט לו בביצים, ואז להקרין לו פרק של 30 רוק, קומדיה כל כך מצחיקה עד שהיא יכולה להסיח את הדעת גם מכאב. וזה לא היה קורה בלי ליז למון. כלומר ברור, טינה פיי היא המאסטרמיינד המוחלט של הסדרה, אבל גם מעבר לכך, תפקידה בתור ליז היה מבריק, כי הוא היה כל כך קרוב לאיך שהיא וכל כך הרבה נשים מרגישות – לא מספיק. לא מספיק ליד החברה הבלונדינית, לא מספיק מול הבוס הקשוח או העובדים שזורקים זין או – או לא מספיק לעצמך, כשאת חוזרת הביתה ורק רוצה לאכול גבינה על המיטה. ליז למון היתה כנראה הראשונה להרשות לעצמה להיות כל כך מג'ייפה, זרוקה ובעלת הומור עצמי על הריקבון העצמי. וזה, גברותי היקרות, זכות שלפניה היתה שמורה רק לקומיקאים.(מתן שרון)
אליזבת ג'נינגס (האמריקאים)
גיבורת העל הגדולה בתולדות הטלוויזיה. אין לה כוחות על מיוחדים, חוץ מהעובדה שהיא אישה חכמה, אמא מדהימה והפאקינג מרגלת הסובייטית הכי טובה בכל הזמנים. קרי ראסל, מהשחקניות הכי אנדרייטד על המסך בסדרה הכי אנדרייטד של תור הזהב, גילמה במשך שש עונות מופלאות דמות עוצרת נשימה של אישה חזקה באמת בעולם של גברים אלימים, חמת מזג וקרת רוח בו זמנית, קשוחה ופגיעה, רוויית טראומות נשיות ולא דופקת חשבון לאף מאד'רפאקר. בניגוד לנשים קרביות רבות על המסך, היא לא מנכסת לעצמה תכונות גבריות כדי לנצח אותם במשחק שלה, אלא משתמשת דווקא בכל התכונות הנשיות שלה כדי לשרוד ולנצח. בסצנת הסיום של הסדרה היא תשבור לכם את הלב כמו שרק אישה ואם יכולה. אין ולא היו עוצמות כאלה באף אישה פיקטיבית אחרת בתולדות הטלוויזיה, ספק אם עוד יהיו עכשיו כשהפטריארכיה יצאה למלחמת המאסף שלה נגד נשים.(ירון טן ברינק)
סקיילר ווייט (שובר שורות)
נכון, רבים שנאו את סקיילר, וכמו כל שאר הדמויות בסדרה יש לה לא מעט פגמים – אבל הם טועים. סקיילר בסך הכול רוצה שהמשפחה שלה תהיה בטוחה, ואם מסתכלים על הסדרה בכללותה, היא כנראה גם הדמות הכי צודקת. וזה קשה להיות צודק. כשהיא משתפת פעולה עם וולט היא לא עושה זאת בעיוורון מוחלט, אבל כן נכנסת לזה בתנאים שלה, ועדיין במטרה להגן על הבית. מאחורי כל צעד שהאישה הזאת עושה יש רציונל, ובתור בני אנוש ולא דמויות טלוויזיונית, היא מגיבה באופן הכי ריאליסטי: בעלה מתנהג מוזר ומתרחק ממנה, היא מגלה שהוא סוחר סמים ושיש חיים שלמים שהיא לא יודעת עליהם, ובתגובה מצטרפת אליו, אבל בזהירות ששמרה על משפחתה. או לפחות על מי שרצה להישמר. אם ההתנהגות שלה עצבנה את הצופים, זה רק כי הם קיבלו את הכל דרך הפרספקטיבה של וולט – הנבל, תכלס. כי היא בסך הכל עושה הכל בשביל המשפחה שלה. ובדיעבד, הצליחה להיכנס לחיי הפשע של בעלה, ולצאת מזה כשהילדים מוגנים, ואפילו עם קצת כסף. זו ווינרית.(לירון רודיק)
קלי טיילור ("בוורלי הילס 90210")
היא התחילה את דרכה על תקן בלונדינית הורסת עם מלתחה מעוררת קנאה, הורים עשירים ואטיטיוד של בחורה מתנשאת. כולן אהבו לשנוא אותה, במיוחד כשהיא סו-קולד גנבה את דילן לברנדה (סליחה, אבל קלי נדלקה עליו קודם). אבל בתכלס, קלי טיילור הייתה דמות מורכבת, רגישה ואמיצה שחטפה מהחיים כאפות על ימין ועל שמאל, וזה רק על קצה המזלג: איבוד הבתולים בדייט-רייפ בגיל 15, סלאט שיימינג, אימא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים, הפרעות אכילה שהובילו אותה להתמוטטות ואשפוז, שריפה שצילקה אותה פיזית ונפשית, חברות בכת, התמכרות לסמים קשים אחרי שאבא שלה נטש אותה בפעם האלף, ירי על ידי בריונים שכמעט גרם לה למות ואונס אלים באמצע הלילה בפינת רחוב. תודו שזה טו מאץ'. קלי עברה חתיכת מסע בחיים, וכך הפכה לכנראה הדמות שהכי התפתחה על המסך, לפחות בסדרת נעורים. היא לימדה אותנו שאנחנו יכולות לאהוב בגדים ובנים ושטויות של בנות, לעשות מלא טעויות בדרך, ועדיין לצמוח להיות נשים עגולות ומורכבות, או בקיצור, אנושיות. וגם, שזה ממש בסדר אם לא כולם יאהבו אותנו. איזה משחרר זה, נכון?(רוני ודנאי)
דיאן לוקהארט ("הטובות לקרב")
מעט מדי נשים בטלוויזיה חוצות את גיל 70. דיאן לוקהארט (כריסטין ברנסקי) היא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל, אישה לא צעירה ששברה את תקרת הזכוכית, ואינה רואה את הפנסיה ממטר. היא שותפה בכירה בפירמת עורכי דין מצליחה שרובה אפרו-אמריקנית, שמאלנית-דמוקרטית ליברלית שאינה מסתירה את סלידתה מממשל טראמפ. היא מתנגדת לתיקון השני לחוקה המאפשר לשאת נשק, עובדה שגורמת למשבר ביחסיה עם בן זוגה, והאיפור והעקבים שהמעמד מחייב אינם גורמים לה למכור את נשמתה לשטן. להיפך – היא עושה סקס וסמים (אפיזודות הסוטול מהעונה האחרונה נהדרות), ולא חוששת להביע את דעתה גם מול גברים לבנים פריווילגים. בקיצור כל מה שאנחנו חולמות להיות כשנגיע לגיל 70, כולל השיק והסטייל.(שרון בן דוד)
קארה סטארבאק ("בטלסטאר גלקטיקה")
סטארבאק היא הטייסת הכי טובה בפער בצי המטוסים באנושות של 50 אלף בני האדם האחרונים שנותרו ביקום, אחרי שהאנושות הושמדה על ידי סיילונים, רובוטים מתוחכמים דמויי אדם, אי שם בעבר. סתם, למקרה שבטעות פספסתם את סדרת המד"ב המשובחת מ-2004, עם אחת מדמויות הנשים הכי מעולות אבר. סטארבאק ניחנה בכל התכונות שבדרך כלל נותנים לדמות ראשית של גיבור מסוג גבר (מה ניש פיקי בליינדרז) רק שפה יצקו אותן לדמות נשית: היא יפה, היא מוכשרת יותר מכל מי שמסביבה, היא מנצחת כנגד כל הסיכויים, היא אלכוהוליסטית, היא מזיינת בלי רגש ואי אפשר לומר לה מה לעשות. גם לא הבן החתיך של ראש הצבא, שמקבל לנהל את הטייסת, כל עוד היא מאפשרת לו לנהל. כי כשהיא לא – היא סוסת פרא נדירה ובלתי ניתנת לאילוף שגם לא ממש טועה ולא נכשלת. היא מעל זה.(עינת שחק)
קימי שמידט ("קימי שמידט")
"קימי שמידט" היא סדרה על אישה שעברה חוויה נוראית. היא נחטפה בגיל צעיר על ידי כומר מטורף כדי להיות חלק מהכת שלו, וננעלה בבונקר עם שלוש נשים אחרות – אבל היא עדיין אופטימית, מאמינה בטוב האדם ורואה את העולם דרך משקפיים ורודות. לכאורה, כי חלק מהגאונות של הסדרה של טינה פיי ורוברט קרלוק היא השילוב בין "בהיר" ו"אפל", בין "אופטימי" ל"פסימי", בין קימי המחייכת ורוקדת לזכרונות הטראומטיים שמאיימים לפרוץ ממנה בכל רגע. אם כל זה נשמע מבאס, אז תשכחו מזה – כי קימי, כמו כל דמות בסדרה, היא דמות קומית מעולה שפולטת בדיחות ומשפטים אייקוניים בכל רגע. בין אם זה הבלבול שלה לגבי סלנג וטרנדים עכשווים, הביטויים שהיא ממציאה או פשוט הדרך המיוחדת בה היא מסתכלת על החיים החדשים שלה בחוץ. בפועל, דרך טוויסט על קלישאת הנערה פעורת העיניים שנוחתת בניו יורק, פיי יצרה דמות נשית באמת חזקה, ובאמת יוצאת דופן.(יונתן עמירן)
נעמי שחר ("השיר שלנו")
תקשיבו לנו ותקשיבו לנו טוב: לא רבים זוכרים את "השיר שלנו" בתור מופת של כתיבה, אבל מתוך "הדרמה המוזיקלית היומית" יצאה הדמות המופלאה של שחר – אישה דומיננטית וחזקה בתוך עולם הבידור הישראלי, עולם של הגברים, וגם ייצוג של תופעת ה"נפו בייביז" – עוד לפני שמישהו למד לאיית את המילה. בוגרת להקה צבאית שמגדלת כוכבת בבית, ומוכנה לעשות בשבילה הכל. אם תרצו, מעין תשובה נשית לאבות הכדורגלנים – אלה שלא הצליחו בעצמם, ובונים דרך הבן שלהם את התהילה. ולצד כל זה, חנה לסלאו חזרה בגדול למרכז הבמה, עם אחת הדמויות שהפכו את "השיר שלנו" לסדרה כל כך בלתי נשכחת. וד"ש לקלאודיו.(אבישי סלע)
דורות'י ליון ("פארגו", עונה 5)
את דורות'י ליון הכרנו כשבבית הספר של הבת שלה התחילו מהומות במסגרת ועדת קישוט-שקר-כלשהו בין הורים. אז, במטרה להגן על ילדתה, דורות'י ניסתה לחלץ אותה במהירות וללא עימותים, אבל יוצא שהיא מחשמלת שני אנשים ושוטר. הסצינה הזאת היא נקודת הפתיחה של מרדף המפורר את חייה השלווים בגלל חייה הקודמים, אבל מה שבאמת הופך את דורות'י לדמות חזקה הוא שהיא עברה פעמיים אירועים אלימים ומזעזעים, ובכל פעם היא מרימה את הראש כמו לביאה ולא מפסיקה להיאבק לרגע, גם כשנדמה שהיא נכנעת. דורות'י היא אמא אכפתית, רעיה אוהבת ואישה שמוכנה להגן על משפחתה בכל אמצעי שהיא יכולה. ברצינות – אל תתעסקו עם דורות'י ליון.(לירון רודיק)
דריה מורגנדורפר ("דריה")
לאורך השנים דמותה של דריה התקבעה כאייקון לכל מה שנייטיז ואחד מסממני דור ה-X הבולטים ביותר, והסיבה לכך היא שעד שהיא הגיעה להתנשא על האדיוטיזם של ביוויס ובאטהד, לא היתה אף אחת כמוה. החנונית, העכברית, הנעלמת ברקע שמשתמשת בסרקזם ואירוניה כדי להתגונן מהסביבה המיינסטרימית מדי שלה. מבחינה מסוימת, מדובר בנערת האינדי המתנשאת המקורית. ועד שדריה לא השמיעה את קולה המונוטוני, נשים מהסוג שלה פשוט לא הגיעו למסך. עכשיו תחשבו כמה בחורות אתם מכירים שמזדהות עם האופי של דריה, ואפשר כבר להבין איך היא הפכה לאייקון שהיא. והיא בכלל רק רצתה שיניחו לה בשקט.(מתן שרון)
ברי ואן דה קאמפ ("עקרות בית נואשות")
הרבה יותר מעקרת בית, ובטח שהיא רחוקה מלהיות נואשת. כלפי חוץ, ברי נראית כמו ההתגלמות האידאלית של עקרת הבית האמריקאית – זו שיש לה נישואים מושלמים, שני ילדים מהז'ורנל, דשא ירוק וגינה מטופחת. היא מכינה מאפינס לכל תושב חדש בשכונת הפרברים, ומעוררת קנאה עזה בזכות חייה נטולי הרבב, לכאורה. שכן עד מהרה החזות המושלמת מתפרקת כליל, וכל שערורייה שתוכלו לחשוב עליה נקלעת בדרכה. בעלה בוגד בה עם מלכת הסאדו השכנותית, חבר שלה מתחיל לעסוק בזנות (וגם דורס אישה), והבת שלה עוזבת את הבית. אולם ברי לא מפגינה חולשה לרגע, והופכת את הלימון ללימונדה – או את המאפינס, לכאלה עם שטרויזל. היא מצליחה לצאת מהכל שידה על העליונה, ועושה הכל בקלאס מעורר השתאות שאי אפשר שלא להעריץ.(יעל שטוקמן)
סולי ברזל ("פולישוק")
עוד עולם מאוד גברי שבו אישה אחת, בתכל'ס, ניהלה את כולם. הפעם, מדובר בעולם הפוליטי הישראלי, כפי שהשתקף ב"פולישוק", ככל הנראה הסאטירה הכי טובה שנכתבה על הפוליטיקה הישראלית. ובתוך העולם הדי שרוט הזה, היתה שם סולי – אישה מזרחית שלמרות כל הקומבינות והשטיקים, מצליחה להתקדם בזכות עצמה. ברזל היא כמו תמונת המראה של קוזו אביטל, היועץ הערמומי של חומי שליט; שניהם בסופו של דבר הגיעו מאותו מקום, אבל ברזל ייצגה את האמת הפשוטה. את איך שהיינו רוצים שהפוליטיקאים שלנו ייראו. חנה אזולאי-הספרי היא שחקנית מאוד אנדרייטד בעולם הבידור שלנו, אבל בעיניי מדובר בתפקיד הטוב ביותר שלה על המסך. כן, אפילו יותר מגילה אסולין.(אבישי סלע)
"סוויט" די ריינולדס ("פילדלפיה זורחת")
דמות טובה היא לא אדם מושלם. לדמות יש טובה חסרונות ומגרעות שהופכים אותה לאנושית יותר. וזה בהחלט נכון לגבי דיאנדרה "סוויט די" ריינולדס – השחקנית-בשאיפה… סליחה, הברמנית האגואיסטית, השחצנית, הנקמנית והלא מוכשרת של "הפאב של פאדי" בפילדלפיה. כאשר הסדרה נוצרה לראשונה על ידי רוב מקלאהני, הוא דמיין את די כ"קול ההיגיון" של הקבוצה, או במילים אחרות – סתם דמות נשית רגילה ומשעממת. אבל כאשר השחקנית הקומית האדירה קייטלין אולסון הצטרפה לקאסט, היוצרים הבינו שזה יהיה בזבוז של הכישרון שלה, והפכו את די למשוגעת בדיוק כמו שאר החבורה. מסוג האישה שתתמכר לבשר אדם, תהרוס את חייו של כומר או תשחק מספר דמויות גזעניות גרועות. היא לא אדם מושלם, אבל היא בהחלט האישה הכי נוראית בטלוויזיה. וזה, דווקא הופך אותה לדמות מושלמת.(יונתן עמירן)
