יש עתיד: לורי אנדרסון צוללת לתוך הייצוגים הווירטואליים שלנו
האמנית המוערכת מוקסמת מסיפור סיפורים, מאוהבת במציאות מדומה ומפחדת מהמחר - וכל אלו מזינים את המופע הרב תחומי "שפת העתיד" שהיא תציג בפסטיבל ישראל. ריאיון
ארעיותם של חפצים, פייק ניוז, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, כל אלה מרכיבים את "שפת העתיד", עבודתה האחרונה של לורי אנדרסון בת ה־70 שאיתה תופיע במסגרת פסטיבל ישראל בירושלים בסוף החודש. אך מעל לכל, גרעין המופע הוא, כפי שמעיד שמו, השפה והשפעתה על האמנות, בעיקר על האמנות של אנדרסון כהיסטוריונית אלטרנטיבית ומספרת סיפורים מבריקה. אנדרסון מתיכה סיפורים, מוזיקה ווידיאו אינטראקטיבי לכדי מופע רב תחומי, שכראוי לאמנות טובה מעלה יותר שאלות מאשר מספק תשובות.
אנדרסון, ניו יורקית שנולדה בשיקגו, פרצה לתודעה העולמית כמוזיקאית שבאופן בלתי סביר בעליל הצליחה להשחיל ב־1981 את "O Superman", שיר אוונגרדי ארוך ומוזר, למקום השני במצעד הפופ הבריטי. עד אז היא הייתה מוכרת בחוגים מסוימים בעיקר ככנרת ופסלת, אך מאז הספיקה להוסיף לעצמה לא מעט כובעים שתחתם היא פועלת. היום היא גם סופרת (לאחרונה הוציאה את ספרה "כל הדברים שאבדו לי בשיטפון"), קולנוענית ("לב של כלב", שבו היא נפרדת מאימא שלה, כלבתה האהובה ובעלה המנוח לו ריד), אמנית מולטימדיה, יזמית, ממציאה של כלי נגינה בלתי קונבנציונליים ואמנית ספוקן וורד. אלבומה האחרון, "Landfall", יצא בפברואר השנה. בפרסים שהוענקו לה אפשר למצוא את פרס דורותי וליליאן גיש על תרומתה הנרחבת לאמנות (2007), פרס האומץ בתחומי האמנות ע"ש יוקו אונו (2017) ופרס וולף (2017). בישראל היא הופיעה לאחרונה ב־2011.
"אני עובדת במדיומים שונים ומעודדת אחרים שדואגים כיצד לכנות את עצמם להשתמש פשוט במושג 'רב תחומי', כי זה חסר משמעות לחלוטין ואז נותן לך את החופש לחקור צורות אמנות שונות, אם זה מה שאתה אוהב", הסבירה את עצמה בריאיון לוואלה ב־2016, טוב יותר מכל טייטל שאפשר לתת לה. "אני אוהבת לעשות קולנוע, אופרות, ספרים, סרטים. עולם האמנות קצת מכור לקטלוג של דברים, הם אוהבים להחליט מה אתה ומה אתה עושה ולשים אותך ב'סל' אחד בחנות. אני אוהבת לעודד אמנים צעירים להרגיש חופשיים לחקור דברים רבים ושונים".
לפעמים שיטפון הוא דבר טוב
רבות מעבודותיה של אנדרסון, לא משנה באיזה מדיום, כוללות הומור, חוכמה, אמפתיה, ביקורת חברתית־פוליטית וגם לא מעט מלנכוליה. היא מרגישה ש"אנחנו נמצאים במשבר לא רק ברמת מה הסיפור האמיתי, אלא מהו 'אמיתי'". אבל היא אופטימיסטית מוצהרת, כך שאת המשבר המדובר היא מתעלת, ב"שפת העתיד" וגם בספרה החדש, לא לחוויה אפוקליפטית (אם כי יש בהחלט נגיעות של סוף בעבודותיה האחרונות) אלא לחיפוש רוחני בצל הטכנולוגי.
לקראת הגעתה לישראל אני תופס את אנדרסון לשיחת טלפון בצהרי שבת (שעון ניו יורק), ומגלה שבכל הנוגע לראיונות היא ההפך הגמור מבעלה המנוח, שהיה לו מוניטין של הסיוט הכי גדול של עיתונאים. אנדרסון נשמעת מחויכת ומלאת חיים, אז במקום לצלול ישר ל"שפת העתיד" אני שואל אותה על היום.
היי לורי, כבר עשית משהו כיפי היום?
"כן! הייתי בפגישה על תערוכה שאני עומדת להציג בגן הפסלים של מוזיאון הירשהורן שזה ממש כיף ואז הלכתי לראות דברים במוזיאון וויטני ואז הלכתי לראות דברים במוזיאון גוגנהיים ואז אכלתי ארוחת צהריים עם חברות וחם לי פה ממש. אז כן, בינתיים יום כיף".
הספק לא רע. אצלנו 38 מעלות היום. הייתי בים וירד עליי גשם.
"וואו, מזל שאין דבר כזה התחממות גלובלית".
ברור שאין, תשאלי את הנשיא שלך.
"בדיוק. הו, אני בדיוק מקבלת פה הודעה שטראמפ משוויץ בכך שיתמוך בזכויות לאחזקת נשק".
נהדר, עוד ילדים שיקפצו לביקור בבית הספר עם רובים אוטומטיים.
"לא, הוא פשוט מותק".
אגב אסונות, שם המופע, "שפת העתיד", הוא גם שמו של שיר של אנדרסון מ־1984. הוא מתאר התרסקות מטוס מנקודת המבט של אחד הנוסעים בו. בשלב מסוים נשמע הטייס אומר לנוסעים דרך מערכת הכריזה: "כולנו צוללים עכשיו, ביחד". אני תוהה בפניה אם היא לוקחת את התמה הזאת של ההתרסקות הקולקטיבית ומתאימה אותה להשפעות הטכנולוגיה על החיים והפוליטיקה של היום. "כן, ברמה מסוימת", היא עונה, אבל מסייגת ומוסיפה, "לא הייתי אומרת שזאת התמה המרכזית. השפה של העתיד הוא קונספט שאני נהנית לחשוב עליו, וזו עבודה מתמשכת ומשתנה, כמו השפה, כך שאף שהשם נשאר זהה – העבודה גם תמיד משתנה. אולי באמת אשנה אותה שוב בישראל, כי בדיוק יצא הספר שלי 'כל הדברים שאבדו לי בשיטפון' וזה משהו שיהיה כיף לדבר עליו. נראה, אני אוהבת להיות גמישה". היא מוסיפה שהיא לעתים מחברת למופע קטעים שקשורים למקום שבו הוא מתרחש. אפשר רק לייחל לטיפול אנדרסוני בנאום הקלסרים והדיסקים הצרובים של נתניהו.
"שפת העתיד" הולכת יד ביד עם "כל הדברים שאבדו לי בשיטפון", בעיקר בכל הנוגע לייצוג של האמת. הספר נפתח בסיפור על מה שקרה לאנדרסון בזמן סופת ההוריקן סנדי, שבמהלכה כל מה שהיה בארכיון הביתי שלה – עבודות אמנות, חומרים כתובים, חפצים אישיים – נהרס כי היה במרתף שהוצף. "בהתחלה אמרתי לעצמי 'אומייגאד, כל הדברים שלי הלכו, זה אסון! למחרת חשבתי לעצמי, 'היי, לפחות אני לא צריכה לשטוף את המרתף', ואחר כך, מהסתכלות רק על התוויות, על הדוקומנטציה של מה שהיה לי שם, חשבתי לעצמי שאולי עדיפות הכותרות האלה מאשר לתחזק מרתף עמוס".
בטקסט השיווקי של המופע כתוב על "שפת העתיד" שהוא פרק נוסף במחקר המתמשך של אנדרסון על הנרטיב האמריקאי והדרך שבה הוא מסופר. היא, לעומת זאת, אומרת: "אני הייתי פשוט מתארת את העבודה הזאת כסיפורים וסיפורים על סיפורים, כי אני מאוד מתעניינת בדרך שבה פוליטיקאים מעבירים אלינו נרטיבים מהונדסים. אני מרגישה שבשנים האחרונות הם גילו את הערך הגלום בלספר סיפור טוב והם רצים איתו מאז. כאנליטיקאית של פוליטיקה אני מעוניינת לראות כיצד זה עובד ברמת הסיפור הגדול שאתה מספר לעצמך".
אז ברמה הזאת שתיארת הרגע, היית אומרת שהעבודה היא יותר אמריקאית או יותר אוניברסלית?
"אחד הדברים שקורים בהיותנו טכנוקרטיה הוא שיש לנו המון במשותף, לארצות הברית ולישראל. יש לנו המון במשותף עם אנשים שמצד אחד נשענים על טכנולוגיה מתקדמת ומצד אחר נדרסים על ידיה. טכנולוגיה לא תציל אותנו. אלה נושאים שאינם בהכרח נושאים פוליטיים שרלוונטיים רק לארצות הברית אלא לכל מי שחי בשלהי עידן הקפיטליזם או איזה עידן זה לא יהיה שאנו חיים בו היום. כך שאנשים מישראל, ארצות הברית, גרמניה, אנגליה ומדינות אחרות יכולים להזדהות עם הסיפורים בעבודה הזאת, עם המצב הזה שבו ייצוגים וירטואליים של דברים משתלטים על חיינו ומחליפים את הדבר האמיתי. הצלחת לשים את הטלפון בצד כשהיית בים היום?".
הצצתי בו מפעם לפעם.
"ומה ראית?".
בעיקר דעות של אחרים על דעות של אחרים שחושבים כמוהם.
"גם בניו יורק, ובטח בכל מטרופולין, נורא קל לחשוב שאתה יודע מה הולך, אבל אנחנו מאוד מבודדים. המדיה שאנחנו צורכים, במקרה שלי אמנים מניו יורק, מאוד תפורה להעדפותינו התרבותיות. קצת כמו מלך מימי הביניים שמקבל רק את החדשות שהוא רוצה לשמוע. "זה קו החיים שלך, זה מקור החדשות שלך, זה הקונטקסט, זה מקור התקשורת שלך עם החברה, אבל הסמארטפון מראה ייצוגים של דברים ולא את הדברים עצמם. אויש, אני מתחילה להגעיל את עצמי עם הקלישאות האלה, אבל מצד שני יש מי שטוען שהבחירות לנשיאות אצלנו הוטו על ידי בוטים וטרולים. לזה אני מתכוונת בשפה של העתיד – מי כותב אותה בכלל, האם הוא יצור חי?".
אפשר ללכת לאיבוד
לורי אנדרסון מאוהבת במציאות מדומה. "זה המדיום האהוב עליי", היא מכריזה. בעתיד הקרוב העבודות שלה, שמאז ומתמיד כללו גדג'טים יוצאי דופן ושימוש מרתק בכלים אודיו־ויזואליים, ישתמשו בטכנולוגיה המבשילה לאטה. "אני מנסה לתרגם את המציאות המדומה לסיטואציה של הופעה, של קונצרט. זה משהו שיראה אור בעוד כשנה. אני משתדלת שרוב העבודה שלי תייצר תחושה של איבוד גוף, של רצון ללכת לאיבוד, וברור שאתה יכול להיאבד בספר טוב ובציור יפה, אבל במציאות מדומה אתה ממש יכול ללכת לאיבוד. אתה יכול לעוף, אתה יכול לעשות המון דברים מגניבים. אני ממש בקטע של השילוב של מוזיקה בזה, כי זה לא כמו לכתוב מוזיקה שיש לה התחלה, אמצע וסוף. אין לזה קשר למוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותה. דמיין שאתה צועד אל תוך המרחב המוזיקלי. אנחנו, אנשי ה־VR , קצת סנובים כי אנחנו קוראים לכל מה שהוא לא VR שטוח כי אי אפשר ללכת לתוכו. אני חושבת שבעתיד אמנות תהיה משהו שאתה נכנס אליו ופועל בו באופן שהוא די משחקי. אבל זה לא יהיה משחק אלא עבודת אמנות".
בכל זאת, עם כל הזיקה הטכנולוגית שכל כך מזוהה עמה, אנדרסון מודה שהיא תמיד חוזרת בסופו של דבר לשפת האמנות העתיקה ביותר – סיפור סיפורים. "אנחנו חיים בעידן מדהים של סיפור סיפורים, כי ייתכן שאנחנו מספרים אותם לאף אחד. אם נחזור רגע לנושא ההתחממות הגלובלית", היא מסבירה ומפוגגת את סימן השאלה שההכרזה הזו מעלה, "יש לא מעט אנשים שיאמרו לך שאנחנו לא צועדים לעבר הכחדת המין האנושי אלא שאנחנו כבר בעיצומו, שלא יגיע מחשב או מנוע חדיש שיתקן את הכל ברגע האחרון, שמאוחר מדי. ואני בטוחה שכמו באמריקה, גם בישראל הממשלה שלכם מאוד ערה לזה", היא צוחקת לעצמה צחוק מריר. "אז אם אנחנו מספרים סיפור לאף אחד, האם הוא עדיין סיפור?".
הצופים חוטפים התמוטטות
ב"שפת העתיד" אנדרסון משלבת, בין ציוצים של טראמפ וסיפורי מיתולוגיה, גם סיפורים אישיים. לדוגמה, היא מספרת בקור רוח על טראומת ילדות – היא שברה את הגב על שפת הבריכה כשהייתה בת 12. אז היא גם זורקת הערה מסקרנת על כך שלפעמים ככל שהיא מספרת סיפור יותר פעמים, כך היא יותר שוכחת אותו.
"אני בטוחה שגם לך יש סיפור כזה על עצמך מהילדות, אולי על שהיית תולעת ספרים, פרחח או ילד של אימא", היא אומרת, "וככל שאתה מספר אותו יותר – אתה יותר מקבל אותו על עצמך ושוכח מי הילד שהיית באמת. כשאני מספרת את הסיפור שציינתי, אני מספרת אותו מנקודת המבט של הפרחחית בת ה־12 שחשבה שכל הרופאים אידיוטים ולא דרך העיניים של מי שאני היום. זאת רק דוגמה לאיך שתקעתי את עצמי עם נרטיב מסוים, לדרך שבה אנחנו מספרים לעצמנו סיפור שמגדיר אותנו".
האמת היא שיש לי סיפור כזה, אחד מזעזע מהילדות שאני מספר ותמיד מזעזע אנשים וזה די כיף, אבל לי הוא בכלל לא מזיז רגשית, הוא פשוט צבעוני ומחריד אז אני נהנה לספר אותו.
"לפעמים אתה מספר סיפור עד שהוא הופך לקלישאה שכבר לא מכילה את הרגש שבסיפור הראשוני. אבל זה לא איזה חוק של סטוריטלינג שחקוק בסלע. זה יכול לקרות וזה יכול לא".
את משתמשת בעבודה הזו בתוכנה שמקרינה מילים על הקיר מאחורייך תוך כדי שאת מספרת סיפור, ואין שום קשר בין השניים. מה הקטע?
"רציתי לבדוק אם אנשים מסוגלים לשמוע סיפור ולקרוא סיפור אחר בו זמנית, אם הם יכולים לחלק את המיינד שלהם לשניים. מתברר שהם יכולים, אבל די מהר הם חוטפים התמוטטות מזה. תהרוג אותי, אני אמנית מולטימדיה, אני פשוט אוהבת לשחק".
"שפת העתיד", תיאטרון ירושלים, מרכוס 20 ירושלים, שלישי (29.5) 21:00, החל מ־150 ש"ח