השבוע עלו ב-Hulu שני הפרקים הראשונים של "משפחה אמריקאית טובה", סדרה עם סיפור מסוג "אם זה לא היה סיפור אמיתי, אף אחד לא היה מאמין לתסריט": ילדה בת 9 מאומצת למשפחה ממוצעת, ולא הרבה אחרי ננטשת על ידם כי הם מאמינים בכל ליבם שהיא אישה בת 22 שמנסה להונות אותם. יאייקס. לכבוד ההזיה החדשה החלטנו לחפש את הסדרות שהתבססו על סיפורים מוגזמים, וחזרנו עם סדרת חרדות חדשה מהמציאות. יאי, תודה!

>>פוסט אמת: איך הטלוויזיה והקולנוע התמכרו ל"מבוסס על סיפור אמיתי"?

הפסיכיאטר מהבית השכן

בין מיליארדי הפודקאסטים שהוקדשו לפשעים אמיתיים ומטורללים נמצא גם הסיפור של אייק הרשקוף – מטפל שדגל בגישה ישירה עם מטופליו, גישה שאפשרה לו להשתלט בהדרגה על חייו של אחד ממטופליו. לאורך שלושים שנה הוא תפס בעלות על כסף, עסקים ורכוש של אותו מטופל, ואפילו ניתק אותו ממשפחתו. הסיפור המזעזע הזה עובד לסדרה של אפל טי.וי, בכיכובם של וויל פארל בתפקיד המטופל ופול ראד בתפקיד המטפל המתעלל.

חי בסרט

ראשית היה The Room, סרט הקאלט שכונה לא פעם הסרט הגרוע הטוב ביותר. אחריו הגיע The Disaster Artist, הספר שכתבו גרג ססטרו וטום ביזל על סיפור ההפקה המשוגע לגמרי של אותו סרט, שכל קשר בינו לבין הפקה קולנועית תקינה מקרי לגמרי. ואז הספר הפך לסרט בעצמו – קומדיה שחוזרת להזיות הגדולות ביותר מההפקה המקורית אבל גם מעין דרמה מוזרה על החברות בין ססטרו לבין טומי וויזו, הדמות האניגמטית שאחראית לכל הביזאריות הזו.

דוב הקוקאין

עוד מקרה של סיפור שהשתנה קלות בדרך למסך הגדול, וב״קלות״ אני מתכוונת מאוד מאוד (מאוד). דוב הקוקאין האמיתי לא יצא למתקפת אמוק מפחידה נגד בני אדם בעקבות צריכת לבנת קוקאין שסוחרי סמים איבדו ביער, בין היתר בגלל שהוא מת רבע שעה אחר כך. אז כן, הסיפור האמיתי פחות מעניין קולנועית אבל עדיין מטורלל לגמרי, בעיקר בזכות תוצאותיו – הדוב קיבל את הכינוי ״פבלו Escobear״ ופוחלץ והוצב בקניון בקאנטקי, שם הוא נמצא עד היום, למקרה שתרצו לבקר.

GLOW

הסדרה הלא מוערכת דיה של נטפליקס אמנם בדיונית ברובה, אבל בליבה סיפור אמיתי משנות השמונים – ליגת האבקות טלוויזיונית נשית, זולה אך נועזת, עתירה בדמויות סטריאוטיפיות, גימיקים וקאמפ. צמד הפרסונות היריבות שבמרכז הסיפור – הנבלית הרוסייה זויה דה דיסטרויה והגיבורה הכל-אמריקאית ליברטי בל, נקראו במקור קולונל נינוצ׳קה ואמריקנה. גם לדמויות נוספות בסדרה הייתה מקבילה מציאותית, כולל ביירות המחבלת המשוגעת, שבמקור נקראה פלסטינה.

חריף אש

בשנים האחרונות הוצפנו בסרטים על המצאות של מוצרים כאלה ואחרים. זה המוזר ביותר ביניהם – דרמה הקומית בבימויה של השחקנית אווה לנגוריה, שמספרת כיצד שרת בחברת חטיפים המציא את הצ׳יטוס החריף אש. על פי הסרט הוא עשה זאת בעזרת זיהוי מבריק של קהל היעד הלטיני, שחיבתו לחטיפים חריפים לא נענתה עד אז על ידי התאגידים האמריקאיים, מה שהוביל אותו לפתח בעצמו את הטעם האייקוני. הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה של ריצ'רד מונטנייז, סיפור סינדרלה אמיתי ומרגש חוץ מהעובדה שהוא… אממ.. נו… זה… כנראה לא אמיתי. עדויות של קולגות מהעבר של מונטנייז שמות סימן שאלה ענק על כל העניין, ברמה שהובילה לעזיבתו של מונטנייז את תפקידו בחברת פפסיקו, ובהמשך להגשת תביעה מצידו נגד אותה החברה. באמת חריף.

ארגו

לנו יש את הדראג של אהוד ברק ולאמריקאים את המבצע של ה-CIA לשחרור דיפלומטים שנלקחו כבני ערובה באיראן. המסווה שאיפשר את המבצע, ועומד במרכז הסרט זוכה האוסקר ״ארגו״, היה של הפקת סרט אמריקאי. כמובן שבסרט יש גם חרטוטים הוליוודיים – מהוספה של סצנת מרדף דרמטית להשמטה של דמויות מפתח בסיפור האמיתי או צמצום החשיבות של קנדה במבצע. אבל גם אחרי שמורידים את השינויים האלה, נשארים עם סיפור היסטורי מספיק ביזארי כדי להיראות כמו המצאה מוחלטת.

זה יכול לקרות גם לך

ספיקינג אוף דברים שנשמעים כמו המצאה מוחלטת – מה תגידו על קומדיה רומנטית שבה שוטר מציע למלצרית להתחלק איתו בטופס לוטו במקום להשאיר טיפ, אבל אז הטופס אשכרה זוכה? הסרט הזניח למדי משנות התשעים, בכיכובם של ניקולס קייג׳ וברידג׳יט פונדה, נוצר בהשראת מקרה אמיתית שהתרחש בפיצריה בניו יורק, בעקבותיו זכו השניים ב-6 מיליון דולר והתחלקו בו שווה בשווה. כמו רוב העלילה עצמה גם הטוויסט הרומנטי לא היה ולא נברא (הדמויות האמיתיות היו נשואות לאחרים כשכל זה קרה), אבל בתכלס, עדיף טיפ של 3 מיליון דולר מאשר להתחתן עם ניקולס קייג׳.

לא

סרטו של הבמאי הצ׳יליאני פבלו לארין חוזר לאחד האירועים הכי מעניינים בהיסטוריה של מדינתו – משאל עם שהוביל לנפילת החונטה הצבאית של אוגוסטו פינושה. ״לא״ מספר את הסיפור הזה דרך עיניו של פרסומאי שלוקח לידיו את הקמפיין לעידוד הצבעה נגד פינושה ובעד קיום בחירות דמוקרטיות. במקום תשדירי שירות מדכדכים על פשעי הדיקטטורה, הוא בוחר בגישה ארטיסטית ואבסטרקטית – הבטחה לעתיד מלא שמחה ורוח נעורים. הסיפור ההיסטורי היה כמובן מורכב יותר מזה שהוצג בסרט וכלל עוד שלבים בקמפיין חוץ מסרטונים מגניבים, אבל זה לא מפחית מהעניין והייחוד של האירועים האמיתיים.

חמישה ימים בממוריאל

מוכנים לדיכאון קיצוני? הסדרה מבית אפל טי.וי, שהתבססה על ספר מאת העיתונאי שרי פינק, חוזרת לאחד האירועים הקשים בעקבות הוריקן קתרינה – בית חולים בניו אורלינס שנפגע מהצפה, אובדן החשמל ותנאים הולכים ומחמירים. בסדרה ובמציאות אנשי הצוות נדרשו לדילמות מוסריות בלתי נתפסות, כולל האפשרות לבצע המתת חסד במטופלים שלא ניתן להציל.

הנערה עם המחט

ואם כבר נכנסנו לדיכאון, נמשיך לסרט תוצרת דנמרק שהיה מועמד השנה לאוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. סיפורה של הדמות הראשית בו – אישה צעירה שנכנסת להריון בלתי מתוכנן בשנת 1919 – בדיוני, אך הוא כולל דמות אמיתית ומחרידה מההיסטוריה הדנית בתפקיד מרכזי. מדובר ברוצחת סדרתית בשם דגמר אוברבי, שמספר קורבונותיה איננו ידוע עד היום. מה שכן ידוע היה שהיא פגעה בתינוקות וילדים שהיא עצמה אימצה. בררר.

אנשי המסיבות

ונחזור לדברים קלילים יותר – אחד הסרטים הכיפיים והפחות נוסחתיים בז׳אנר הביופיק המושמץ. סטיב קוגן מגלם כאן את טוני ווילסון, איש שעזר להפוך את מנצ׳סטר לבירה תרבותית עם חברת התקליטים פקטורי רקורדס ומועדון ההאסיינדה המיתולוגיים. הסרט חוזר להצלחותיו הגדולות וגם לכישלונות המפוארים של הטיפוס הזה – נניח, ההחלטה להפיץ סינגל של ניו אורדר בגרסה בלתי רווחית שגרמה לכך שהוא הפסיד עוד כסף עם כל תקליטון שנמכר.

נערות הרדיום

סרט הדרמה הזה צולם ב-2018 וקצת נפל בין הכיסאות בעקבות מגפת הקורונה, על אף שזכה לביקורות לא רעות. ועדיין, קשה להאמין שהסרט מצליח להיות מטלטל ומרתק כמו המקרה האמיתי שמאחוריו: סיפורן של נשים צעירות שבמסגרת עבודתן צבעו שעונים וחפצים נוספים בצבע זוהר בחושך, שנוצר בעזרת החומר הרדיואקטיבי רדיום. ההשלכות הבריאותיות של העבודה במפעל היו מזוויעות ברמה קיצונית, והמאבק המשפטי שלהן השפיע על האחריות אליה נדרשים מעסיקים מאז ועד היום.

האיש שלא היה

במקור הסרט הזה נקרא ״מבצע קציצה״ (Operation Mincemeat), כשמו של ספר רב מכר שעסק במבצע הסודי שהוביל המודיעין הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה. ביקום מקביל היה אפשר להעניק לו שם אידיוטי כמו ״לעבוד על היטלר״ כי, נו, זה מה שקורה – גופה של מחוסר דיור הופכת לגופה מזויפת של קצין בדיוני לחלוטין, שעליו השותלו מסמכים מזויפים כי להטעות את האויב בנוגע לתוכניות של בעלות הברית. התוספת היצירתית לצרכים קולנועיים הפעם – משולש רומנטי. איך לא. פרט מידע מפתיע שדווקא היה במציאות – מעורבות במבצע של מחבר ״ג׳יימס בונד״ איאן פלמינג.

• מבוסס על סיפור אמיתי
• המסך
• סדרות
• סרטים
• פשע אמיתי

בפרק הפארודיה הבלתי נשכח של ״משפחת סימפסון״ על "תיקים באפלה", שנקרא כראוי The Springfield Files, הציג השחקן לנרד נימוי סיפור אמיתי על מפגש עם חייזרים. ״וכשאני אומר אמיתי, אני מתכוון שגוי. הכל שקרים. אבל אלה שקרים מבדרים״, חידד נימוי בגרסתו הצהבהב. ״ובסופו של דבר, האם לא זו האמת האמיתית? התשובה היא – לא״. בשנים האחרונות הרעיון של ״אמת אמיתית״ עובר התפוררות ומעורר רגשות קשים מכל כיוון וזווית, בין החרטוטים של צ׳אט GPT ודומיו לביטויים כמו ״פוסט אמת״ או ״עובדות אלטרנטיביות״, ועד למאבקי נראטיבים בין מדינות וקבוצות שונות. על רקע כל הבלאגן הזה, סדרות וסרטים המבוססים על סיפור אמיתי הם סחורה מבוקשת ואהודה.

>> מבוסס על סיפור מטורף: הסיפורים האמיתיים הכי מוזרים שעובדו למסך

״חומץ תפוחים״, ״Better Man – סיפורו של רובי וויליאמס״, ״אנונימי לגמרי״, ״המתחזה״, ״ג׳ואן״, ״אלף מכות״, ״אלטו נייטס״, ״מריה״, ״אני עדיין כאן״, ״המורה שהבטיח את הים״, ״לוקרבי״ – אלה רק חלק מהעיבודים שראינו רק בחודשים האחרונים לסיפורים אמיתיים, לא כולל דוקו. השבוע מצטרפת לרשימה הזו גם ״משפחה אמריקאית טובה״ – סדרה על פי הסיפור הדפוק לחלוטין של נטליה גרייס, ילדה שאומצה על ידי זוג אמריקאי בשנת 2010 אך ננטשה שנה לאחר מכן על ידיהם בטענה כי היא בכלל צעירה נמוכת קומה בת 22.

הסדרה החדשה הזו משתלבת עם שניים מהטרנדים הבולטים בתחום ה״זה סיפור אמיתי אחי, נשבע״ מהשנים האחרונות: מיחזור נושאים שכבר טופלו (בדרך כלל טוב יותר) ביצירה דוקומנטרית קודמת, והאובססיה לסיפורים מזעזעים אמיתיים. ״משפחה אמריקאית טובה״ מגיעה למסך אחרי סדרת סרטים שעסקו באותו הסיפור בדיוק, תחת השם The Curious Case of Natalia Grace, והעמידו במרכזם ראיונות עם נטליה גרייס האמיתית. במקרה זה מדובר ביצירה נישתית יחסית שלא הפכה ללהיט, אבל ככל שהביקוש ליצירות ״אמיתיות״ עולה צצים עוד ועוד מקרים של יצירות תאומות או מתחרות, תיעודית לצד עלילתית.

כך היה במקרה של אליזבת הולמס, היזמת שהבטחותיה להמציא מחדש את בדיקות הדם התגלו כתרמית. כבר ב-2016 הוכרז סרט עלילתי אודותיה, בבימויה של אדם מקיי (״מכונת הכסף״) ובכיכובה של ג׳ניפר לורנס. קרוב לעשור אחרי כבר יש לנו ספר, פודקאסט בשם The Dropout שעובד למיני סדרה באותו שם, וגם סרט דוקומנטרי של HBO. הסרט העלילתי מעולם לא צולם, ולורנס פרשה ממנו סופית לאחר שראתה את הופעתה של אמנדה סייפריד באותה מיני סדרה. באותה צורה, סיפור עלייתה ונפילתה של רשת We Work הופיע במרכז של סדרה מבית אפל וגם בסרט תיעודי, בהפרש של חודשיים בלבד.

הדוגמה האחרונה היא זו של ריאליטי ווינר – עובדת ב-NSA שהדליפה מסמכים מסווגים שהוכיחו מעורבות רוסית בבחירות 2016 בארה״ב. ווינר היא דמות מעניינת בזכות סיפור המעצר והמשפט שלה, בשל הרלוונטיות של הסיפור שאותו בחרה לחשוף, אבל גם בשל הדיסוננס המסקרן בין אופייה והחזות שלה לבין הביוגרפיה שלה. ב-2021 הושק סרט דוקומנטרי אודותיה שנשא את שמה, ובשנתיים האחרונות הצטרפו אליו גם שני סרטים עלילתיים שונים שנקראו, תאמינו או לא, ״ריאליטי״ ו״ווינר״.

ההבדלים בין היצירות האלה הן הזדמנות מעניינת לבחון את הדרכים השונות לתאר את אותו הסיפור, כשכל אחת מהדרכים האלה ״מדויקת״ בדרכה. הסרט התיעודי מורכב, כמקובל, מראיונות עם ווינר, משפחתה ואנשים נוספים שהיו מעורבים בפרשה, לצד מכתבים ושירים שכתבה ווינר. ״ריאליטי״ (2023), בכיכובה של סידני סוויני, הוא עיבוד למחזה שחורג מהנוסחה המוכרת ליצירה ביוגרפית: הוא מתרחש כולו ביום מעצרה של הגיבורה כשהדיאלוג בו מבוסס, עד רמת הגמגומים והמלמולים, על תמלול החקירה של ווינר על ידי ה-FBI. ״ווינר״ (2024) הוא ביוגרפיה קולנועית מעט סטנדרטית יותר, עם טאץ׳ של קומדיית נעורים שחורה. הוא נפרש על פני שנים מחייה של הגיבורה, אותה משחקת הפעם אמיליה ג׳ונס (״CODA״).

היצירות התאומות מהסוג הזה לא תמיד מפותחות במקביל – במקרים רבים הסרט או הסדרה העלילתית הגיעו שנים אחרי שהמקבילה התיעודית שלהם כבר הוכיחה שיש תוכן ועניין ציבורי באותו הסיפור. ״איש על חבל״ ו״אזרח מספר 4״, שניים מהסרטים התיעודיים המוערכים ביותר של המאה ה-21, הפכו ל״על חבל דק״ ו״המרגל סנודן״ הבינוניים. האחרון אף מציג את במאית הסרט התיעודי כדמות של ממש. היה גם העיבוד של HBO Max ל״המדרגות״ החלוצי; הדוקו של נטפליקס ״הרוצח שבפנים״, שאחרי חמש שנים קיבל אח תאום עלילתי בדמות "סיפור ספורט אמריקאי: ארון הרננדז"; סרט טלוויזיה עם דרו ברימור על פי ״גריי גארדאנס״ האייקוני ו״הפשע: ג׳יפסי רוז״ כשנתיים אחרי סרט הפשע האמיתי שזכה בארץ לשם המרהיב ״אמא נרצחה לי״.

אם נחזור רגע ל״משפחה אמריקאית טובה״, נגלה סדרה שמבוססת על סיפור קיצוני וחריג מאוד, כזה שיש בו התערבות משפטית, האשמות הדדיות ומאבקי גרסאות. כלומר, אולי לא מדובר בסדרת פשע, אבל היא עומדת בשורה אחת עם סוג הסיפורים שהפכו לסחורה הכי לוהטת בשוק בשנים שאחרי עליית ז׳אנר הפשע האמיתי. אם נהיה כנים, בני אדם התעניינו בערך מאז ומעולם בפשעים ובתעלומות אמיתיות – זה היה עיקר האפיל שהביא קוראים לספרוני פאלפ או צהובונים שהבטיח לחשוף את ״האדם האמיתי מאחורי ג׳ק המרטש״, זה היה האפיל העיקרי של סדרות עם פשעים "היישר מהכותרות" כמו ״חוק וסדר״, וזה גם האפיל של הסדרה התורנית בנטפליקס שמבטיחה להכניס אותנו למוח המסתורי של רוצח מפורסם כלשהו. אלימות, פשעים, רצח, התחזות או הורים מאמצים שחושבים שהבת שלהם היא אישה מבוגרת – זה בידור כיפי, וזה יכול להיות טראש גמור אפילו תחת הכותרת הסו-קולד איכותית ״מבוסס על סיפור אמיתי״.

בתצורתו העדכנית, ז׳אנר ״הפשע האמיתי״ הפך לפופולרי במיוחד בעשור הקודם, בעיקר דרך יצירות דוקומנטריות ופודקאסטים מצליחים. בשיאו, הפורמט הזה לא רק איפשר לבדר את הקהל ולהאיר בזרקור סיפורים מעניינים, אלא גם להוביל שינויים של ממש: רוברט דרסט נעצר בעקבות ״הג׳ינקס״, בעוד ״לעשות רוצח״ פתחה מחדש את התיק של ברנדון דסי. במהרה ההצלחה הזו המשיכה גם לפורמט מתוסרט, ששילב את המסורת הוותיקה של ״דרמטיזציה לאירועים אמיתיים״ (ע״ע כל דבר שבכותרת שלו כתוב "The X Story") עם אסתטיקה ורגישויות שמזכירות יותר את הטרנד החדש.

אחד השמות הגדולים בקטגוריה המסוימת הזו הוא ריאן מרפי – היוצר הבלתי נלאה שנראה כאילו הוא עובד על אלפיים סדרות במקביל בכל רגע נתון. כמובן שלא כל סדרה שלו היא כזו, אבל משנת 2016 והלאה יותר ויותר מהן מתמקד בסיפורים ״אמיתיים״, מי יותר ומי פחות. ראשונה הייתה ״סיפור פשע אמריקאי״ על משפטו של או.ג׳יי סימפסון, שבהמשך סיפרה גם על רצח ג׳יאני ורסאצ׳ה ועל פרשת מוניקה לוינסקי וביל קלינטון. אז הגיעו גם ״אויבות: בטי וג׳ואן״ ו״אויבות: קפוטה נגד הנשים״, ״הצופה״ שהתבססה באופן רופף על מאמר של מגזין The Cut, ״הלסטון״ הביוגרפית וגם ״הוליווד״ ו״פוזה״, שאולי לא היו ״על פי סיפור אמיתי״ במהותן – אך נוצרו עם אירועים ודמויות מסוימות כמקורות השראה ברורים.

מרפי הוא בדרן, לא רודף צדק או חובב היסטוריה. הבידור שלו מושקע, סוחף ומלהיב, אבל לא פעם גם שטחי, מוגזם ונוטה לאי דיוקים, או עיוותים מוחלטים. הוא נותן לקהל ״מה שהוא רוצה״ – בהגדרה, אבל גם בפועל, כשהסדרות שלו הופכות שוב ושוב לשיחת היום. אנתולוגיית ״מפלצת״ שלו, על שתי עונותיה, עוררה ביקורת רבה מהרגיל על בחירות אתיות, מסגור ושינויים. העונה הראשונה, ״דאהמר״, עוררה תגובות קשות מצד משפחות וחברים של קורבנותיו של הרוצח הסדרתי האמיתי. גם העיתונאית שחשפה את סיפורו של ג׳פרי דהאמר, אן שוורץ, ביקרה שינויים והחלטות שונות של הסדרה, בפרט בהקשר לייצוג קריקטורי של מערכות החוק. במקרה של העונה השנייה, שעסקה בסיפורם של אריק ולייל מננדז, הביקורת הגיעה מאריק עצמו שמחה על ״שקרים בוטים״ ועל דרך ההתייחסות של הסדרה לפגיעה המינית שחוו הוא ואחיו מאביהם.

זה מוביל אותנו לכך שלא מעט מהסדרות הביוגרפיות/היסטוריות העכשוויות מציבות את הפושעים, המתחזים, הרוצחים וכו׳ בתפקיד מרכזי, כשהפוקוס הוא על הניסיון להבין איך ולמה קרה הדבר במקום לפתור תעלומה. במידה מסוימת גם זו ירושה מהפשע האמיתי, על אף שזה צעד אפילו יותר מועד לפורענות ברמה האתית כשמדובר בסדרה מתוסרטת. זה המצב ב״מפלצת״ אבל גם ב״לזייף את אנה״, ״חומץ תפוחים״, The Dropout, ״קנדי מונטגומרי: מוות בטקסס״ ו-״אהבה ומוות״ (שתיהן מבוססות על אותו סיפור), ״הנערה מפליינויל״ ועוד.

בואו נניח לרגע לבעיות האתיקה הספציפיות של סדרות וסרטים על פשעים וזוועות כדי להזכיר ש״נאמנות לאמת״ היא סוגייה מתעתעת וחמקמקה בכל סוג של יצירה היסטורית או ביוגרפית. קחו לדוגמה אתהפרויקט של האתר Information is beautiful, במסגרתו נבדק לעומק הדיוק ההיסטורי של סרטים כמו ״רפסודיה בוהמית״, ״נאום המלך״ או ״מאחורי המספרים״. כל סצנה בסרטים המדוברים נבחנה באופן פרטני' והתוצאה נפרשת באופן ויזואלי כשלכל סרט ציון סופי באחוזים. אממה – הגולשים באתר יכולים לבחור את רמת הקטנוניות בין שלוש דרגות: ״יאללה, זה סרט!״, ״אפשר לקחת קצת חופש דרמטי״ ו״רק האמת המוחלטת״. הדרגה הרופפת ביותר, למשל, מעניקה ל״רפסודיה״, סרט שנקטל לא פעם על שינויים בציר הזמן והצגת גרסה סטרילית והרבה פחות קווירית מהסיפור האמיתי של פרדי מרקורי, ציון נאה של כמעט 80 אחוז. המחמירה ביותר כבר מורידה אותו ל-50 אחוז בלבד.

אותנטיות או נאמנות למקור הן הרי עניין של הגדרה – מה יותר משנה עבורנו, העיקרון והרעיון או ההיצמדות לפרטים או לאסתטיקה המקורית? איזה סרט מדויק יותר, כזה שמשלב שפה ושירים מודרניים כדי להעביר את רוח התקופה במונחים מודרניים, או כזה שבו כל תלבושת ולוקיישן עוצבו בדיוק כמו במקור, אבל הגיבור רב כל הזמן עם אמו, החביבה במציאות, כי זה דרמטי יותר? והאם ייצוג מעוות לחלוטין של דמות היסטורית דפוקה – נגיד, מה שעשו לפי.טי ברנהאם ב״האמן הגדול מכולם״ – באמת משנה לצופה שסתם רוצה לראות סרט כיפי? לצופים עצמם – וכמובן לכריש שצץ בקוליסאום של ״גלדיאטור 2״ – הפתרונים.

במובנים מסוימים, המקרים היותר בעייתים הם לא ה״סיפורו של אביר״ או ה״מולאן רוז׳״ים של העולם, שנוצרו כפסטיש מוחלט ומכוון – אלא הסרטים היוקרתיים יותר שכן יש להם יומרה היסטורית כלשהי, מעבר לבחירות בידוריות ואמנותיות. קחו לדוגמה את ״חייו של אמיל זולא״, סרט זוכה אוסקר משנות ה-30 שמתאר את תולדות חייו של מחבר ״אני מאשים״, אבל מצליח להתעלם כמעט לגמרי מהאספקטים האנטישמיים של פרשת דרייפוס המתוארת בסרט, וכנראה שלא במקרה. דוגמה שונה להפליא אפשר לראות ב״המאבקים״ – דרמה קורעת לב על ההיסטוריה המחרידה של משפחת ואן אריק, שעל הדרך מוחקת מהעץ המשפחתי את אחד האחים האמיתיים (וגם מעלימה כמה אחיינים כדי להעצים את הטרגדיה). אפשר להצדיק את ההחלטה הזו ברמה התסריטאית, אבל ערכית יש בזה משהו מטריד – נו, מה זה כבר אח מת אחד פחות?

מה שכן, כמה וכמה יצירות מצוינות הגיעו אלינו בשנים האחרונות עם הטייטל ״מבוסס על סיפור אמיתי״. בניכוי ז׳אנר הביופיק המוזיקלי, שממשיך לספק עוד ועוד סרטים נוסחתיים וממוחזרים מהסוג שהפארודיה Walk Hard כבר היתה אמורה לחסל, ההגדרה הזו מכילה בימינו שלל סוגים, גוונים וז׳אנרים. נראטיבים מורכבים (״אני, טוניה״), ריבוי נקודות מבט (״מכונת הכסף״, ״גברת אמריקה״, ״דופסיק״), התמקדות באירוע או תקופת חיים מסוימת במקום ביופיק סטנדרטי (״לילה אחד במיאמי״, ״המתמחה״), יצירות שמשלימות זו את זו (״פרסילה״ ו״אלביס״) וגם טרלולים מוחלטים כמו ״וירד: סיפורו של אל ינקוביק״.

עוד עניין הוא הסקפטיות המסוימת – והמבורכת – שצופים רבים פיתחו כלפי היצירות ההיסטוריות האלה. המעגל שנפתח ביצירה אחת ממשיך ליצירות אחרות, שחוזרות לאותן התקופות או הסיפורים מזווית אחרת, ומושלם עם השיח הנלווה שמתעורר על אותם הדברים ברשתות החברתיות או בתקשורת. השיח הזה הוא לא רק בדיקת עובדות יבשה או ניטפיקינג קטנוני, אלא גם דרך להפוך את הבחירות האמנותיות הכי מפוקפקות להזדמנות ללמוד. יוטיוב ואפליקציות הפודקאסטים מפוצצות ביוצרי תוכן שרק מחכים לפרק לגורמים את הסרט או הסדרה ההיסטורית התורנית (לכל מקצוע כבר יש גרסה משלו ל״עורכי דין אמיתיים מגיבים לבוסטון ליגל״), או לפחות לסרט דיסני חדש כתירוץ לדבר על היסטוריה או אופנה היסטורית אמיתית. לפעמים זה הורס את הכיף, אבל לא פעם זה פשוט חלק מהחוויה, שיכול להיות כיפי בפני עצמו (להיות חנונים זה חוויה ממש, ממליצה לכם).

• המסך
• סדרות
• מבוסס על סיפור אמיתי