במשך שעה ארוכה, בערב שהיה לא פחות ממדהים, השתפך אתמול קוונטין טרנטינו על סרטי קאנון של גולן-גלובוס ("'הבתול האמריקאי האחרון' הוא אחד הכי טובים בסוגה של סרטים על בנים שמנסים להשיג זיון"), בפאנל שפתח את התוכנית המיוחדת שאצר עבור פסטיבל הקולנוע בירושלים. תיעוד מיוחד
עקב הקורונה נאלץ פסטיבל הקולנוע של ירושלים להסתפק השנה באורח בינלאומי אחד, ונדמה שהאורח הזה לקח על עצמו למלא את מקומם של כל האורחים החסרים. קוונטין טרנטינו, אזרח ישראלי של כבוד, לא רק אצר עבור הפסטיבל מחווה לסרטי חברת קאנון של מנחם גולן ויורם גלובוס, הוא גם השאיל לפסטיבל עותקי פילם מהארכיון הפרטי שלו והוא יציג את הסרטים לקהל קוני הכרטיסים.
אתמול בערב, לרגל פתיחת התוכנית, התייצב טרנטינו לפאנל בהשתתפות יורם גלובוס – שנמצא בחו"ל והצטרף לנוכחים באמציות טכנולוגיה דיגיטלית כלשהי – והילה מדליה שביימה את הסרט התיעודי "הגו גו בויז". את הפאנל הנחה נבות פפושדו, מי שזכה שטרטינו יתעלף על "מי מפחד מהזאב הרע?" שלו ושל אהרון קשלס.
אולם 3 של הסינמטק היה, כצפוי, מלא עד אפס מקום, והיה מגניב לשמוע את הבמאי של "היו זמנים בהוליווד" מדבר בהתלהבות אמיתית על הסרטים של חברת קאנון, שבעשר השנים בהן נוהלה על ידי גולן וגלובוס, לפני שקרסה בקול גדול, שינתה את האופן שבו מפיקים סרטים. שיטת גיוס הכספים שהם המציאו (מעצבים פוסטר ומוכרים זכויות הפצה למדינות שונות לפני שיש סרט) היא היום השיטה הנהוגה על ידי כל חברות ההפקה העצמאיות.
יורם גלובוס פתח וסיפר "פגשתי את קוונטין כשהוא בא לארץ להקרנה של 'ממזרים חסרי כבוד'. נשיא יוניברסל ביקש ממני לטפל בו יפה. לקחנו אותו לארוחת ערב ועמדתי ואמרתי 'תודה שבאת לישראל, אנחנו מעריצים אותך'. והוא צעק, 'עצור!' הוא עלה על כיסא ואמר 'אני צריך להודות לך' והתחיל לספר לי אך כשעבד בחנות וידאו הוא הכיר כל סרט שקאנון עשו. הוא מנה את השמות בעל פה. הוא זכר אותם יותר טוב ממני".
טרנטינו מיהר לאשר. "בשנות השמונים הייתי מאוהב בחברה הזאת. ואיתי היה גם רוג'ר אייברי שכתב איתי את 'ספרות זולה'. שנינו אהבנו את סרטי קאנון וחשבנו שמנחם ויורם מגניבים. עיתוני התעשייה האמריקאים נהגו לגחך עליהם, למרות שהם הוציאו המון כסף על פרסומות בעיתונים האלה. 'וראייטי' אף פעם לא עשו כל כך הרבה כסף כמו שהם עשו בימים של קאנון. הקהילה ההוליוודית צחקה עליהם וזה היה נגוע באנטישמיות. 'מי הישראלים האלה חושבים שהם לעזאזל?', הייתה גישה כזאת.
"אבל אני ורוג'ר ראינו שני בחורים שמנסים לקרוא תיגר על התעשיה ולעשות סרטים שהם רצו לעשות. הם נתנו לאומנים לעשות סרטים מהסוג ששאר האולפנים הפנו להם את הגב. אבל בבסיס, החברה שלהם נבנתה על סרטי אקספלויטיישן. אנחנו אהבנו סרטי אקספלויטיישן, ובעיקר את אלה של קאנון. הוליווד נראתה כמו מקום סגור – תעשיה מוגנת על ידי דלת של כספת. לא ידענו איך ניכנס לזה, ותמיד חשבנו שאם איכשהו נפגוש את מנחם ויהיה לנו משהו מעניין אולי הם יתנו לנו הזדמנות. נראה היה שהאנשים היחידים שיתנו לנו הזדמנות הם סרטי קאנון". כזכור, זה לא בדיוק יצא ככה, אבל נחמד לשמוע את טרנטינו מספר את זה.
גלובוס המשיך וסיפר על החופש שהם נתנו לקולנוענים, ועל ההצלחה הגדולה שלהם בעיקר בשוק הווידאו. בקולנוע היו סרטים שלהם שהצליחו יותר ופחות, אבל בווידאו "כל סרט שלנו מכר מאות אלפי עותקים".
טרנטינו: "הם הלכו לבמאים ושאלו אותם 'מה תרצו לעשות'. הם הלכו לזפירלי והוא אמר להם אופרה. אז הם עשו את זה (הכוונה ל'אותלו' של ורדי – י"ש). אולפני וורנר ופרמאונט לא היו עושים את זה. ואותו דבר עם ג'ון קסאווטס שהם הפיקו לו את 'נחשולי אהבה'. קסאווטס אמר 'הלוואי שקאנון היו מנהלים את כל התעשיה. אני חושב שהבחורים האלה פנטסטיים'. וג'ון פרנקנהיימר עם '52 Pick-Up' עשה את העיבוד הכי טוב לאלמור לאונרד. עד 'ג'קי בראון'", הוא הוסיף בטון חצי מבודח.
טרנטינו, שבסרטיו הראשונים חידש קריירות של שחקנים ותיקים ונשכחים, המשיך והתרגש מההזדמנות שסרטי קאנון נתנו לבמאי זקן כמו ג'יי.לי תומפסון ש"עשה איתם איזה שמונה סרטים. היו כל הבמאים הזקנים והמגניבים שלא יכלו להשיג עבודה. ותומפסון עשה אצלם שני סרטים בשנה".
בלי לעצור לקחת נשימה, טרנטינו המשיך וגילה שהוא יודע גם את שמותיהם של כל הבמאים הישראלים שעבדו עם קאנון. "היו להם במאי הבית, במאים ישראלים כמו בועז דוידזון, דן וולמן, גדעון אמיר וסם פירסטנברג – שהוא הפייבוריט שלי. את 'נינג'ה 3: השליטה' ראיתי בקולנוע שש פעמים. בפעם הראשונה כשראיתי את סצנת הלחימה בפתיחה שנמשכת איזה רבע שעה, חשבתי שזה הדבר הכי מדהים שראיתי. סיפרתי עליו לחברים שלי וראינו אותו מלא פעמים בווידאו. הפכתי למועדון מעריצים של איש אחד. זאת אומרת, היינו קבוצה קטנה, בהנהגתי".
לסיום טרנטינו החל להשתפך על הרימייק האמריקאי של "אסקימו לימון", שגם אותו ביים בועז דוידזון. "'הבתול האמריקאי האחרון' הוא אחד הכי טובים בסוגה של סרטים על בנים שמנסים להשיג זיון. והסיום שלו הוא אחד הכי מרסקים בשנות השמונים. אני זוכר שהלסת שלי נשרה לרצפה כשהקרדיטים החלו לעלות". אם לא היו צריכים לסיים את הפאנל כדי להקרין את "רכבת לחופש", נראה שטרנטינו היה ממשיך בכיף לתאר את נפלאותיהם של הסרטים של קאנון הוא אוהב. במילים אחרות, החיבור שלו לישראלים ולישראל (הוא אמר שהוא ממש מצפה לראות את "השגריר" בירושלים, העיר שבה הסרט מתרחש) החל שנים רבות לפני שהוא פגש את דניאלה.
